בנימין זאב הרצל

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנימין זאב הרצל

בנימין זאב תיאודור הרצל (2 במאי 1860 - 3 ביולי 1904), עיתונאי, משפטן, סופר ומחזאי יהודי. זכה לכינוי "חוזה המדינה", הוגה רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית מדינית.

מתוך ספריו[עריכה]

  • "ציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל." (מתוך הנאום בקונגרס הציוני הראשון)
  • "מתוך כבוד לדת הלכתי לבית הכנסת בשבת לפני הקונגרס [...] וכאשר עמדתי על הבימה, הייתי נרגש יותר משהייתי בכל ימי הקונגרס. הברכה הקצרה שנשאתי בעברית חנקה את גרוני ברגש רב."

מדינת היהודים (1896)[עריכה]

  • "אין בן אנוש עשיר או בעל עצמה היכול להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם לרעיון בהיר ומזהיר."
  • "ענפים רבים וכן שלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים."
  • "אנחנו נתאמץ להרבות את אשרם המוסרי של כל בנינו, כזקן כנער, איש ואיש לפי מצבו בחיים, על ידי העבודה, וכח עמנו ישוב לאיתנו בארצו החדשה, בארץ עבודת שבע השעות."
  • "האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלוא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכוהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ."
  • "מדינת היהודים תהיה בטוחה, במצב נייטרלי, מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזויין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן בעד משטרי הארץ מבית ולשמור על גבולותיה מחוץ."
  • "הנבחר בפלשתינא, או בארגנטינא? "האגודה" תבחר בארץ אשר תוכל ואשר עליה יסכימו רב בני עמנו... ארגנטינא היא אחת הארצות הדשנות והפוריות שבעולם... ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה, יחרד כל לב איש מאתנו ונפשותינו משתוקקות לשוב אליה."

אלטנוילנד (1902)[עריכה]

  • "...אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם האגדה הוא - ואגדה יוסיף להיות. היה בדעתי לכתוב סיפור עם מוסר השכל. יש שיאמרו: 'יותר סיפור ממוסר השכל'. אחרים יאמרו: 'יותר מוסר השכל מסיפור'. אחרי שלוש שנים של עבודה עלינו להפרד, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום."
  • "...תן לי לומר לך שחברי ואני לא מבדילים בין בני האדם. אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או לאיזו דת הוא שייך. הוא צריך להיות בן אדם,זה הכל מבחינתנו."

מכתב לברון הירש[עריכה]

  • "דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך." [1]

יומניו[עריכה]

  • "בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון"
  • "אלא שדבר מה בתשובתו של בנדיקט נגע בלבי כדבר אמת, הוא אמר מאה דורות עמדו בני עמך והתקיימו בתוך היהדות, אתה רוצה עכשיו לשים את עצמך כגבול החוסם את ההתפתחות הזאת. את הדבר הזה לא תוכל לעשותו, ואף אסור לך לעשותו." ~ עניין היהודים, כרך א' עמוד 58.
  • "האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. ...בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בנסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל'שבועון הגרמני' שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תכניתי הספרותית הזאת. לפי התכנית היה שם הרומן 'שמואל כהן', ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים." ~ כרך ב, היומן א פאריז, אביב תרנ"ה (1895) סמוך לשבועות.
  • "אכן האנטישמיות שהיא כוח חזק ומושרש בתת ההכרה של ההמונים לא תזיק ליהודים, אני מוצא שהיא מועילה לבניית האופי היהודי, חינוך הקבוצה על ידי ההמון, חינוך שעשוי להוביל להתבוללותה, החינוך מתבצע רק באמצעות תלאות, היהודים יסתגלו לסביבתם" ~ עניין היהודים כרך א', עמוד 60 (בתרגום אחר)
  • "זה יכול להיות רעיון מצויין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים. הם יכולים לערוב לנו כלפי העם שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים" ~ עניין היהודים כרך א' עמ' 116.
  • "אין אומתינו אומה אלא באמונתה" ~ (ספר הימים א 57).
  • "מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקוס ממראן, גיסו של ידידי בר מפאריס שישנן אתי את הברכה וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים". (עניין היהודים: ספרי יומן - כרך א: 1895 – 1898 עמוד 487)

מיוחס[עריכה]

  • "איך אני, נציג היהודים, אשתחווה בפני האפיפיור נושא הצלב?!" ~ על פגישתו עם האפיפיור
  • "עבודה היא בילוי הזמן הנעים ביותר בעולם, ורק האהבה היתה יכולה להידמות אליה, אילו היתה האהבה בת קיום."
  • "ציונות היא שיבה לחיקו של עם ישראל עוד לפני השיבה לארץ ישראל."
  • "צוואתי לעם ישראל: כוננו את מדינתכם בצורה כזו, שהגר יחוש עצמו בטוב בקרבכם."
  • "דיפלומטיה היא האמנות לשאת ולתת עם נוכלים."
  • "אנו ניטע בשביל בנינו, כשם שאבותינו שמרו על המסורת בשבילנו. חיינו הם רגע בנצח של עמנו, רגע זה יש לו התחייבות שלו."
  • "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת, שעליי לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו: 'בבאזל יסדתי את מדינת היהודים'. ...לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול" ~ כך רשם הרצל ביומנו אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל 1897.
  • "נתתי את דם לבי למען ארצי." ~ הרצל לפני מותו.
  • "השאיפה היא תמיד אחת, להתעלות."
  • "כשתקום מדינה ביום מן הימים, יראה הכל קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן ממני יגיע אולי למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, שעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל העמוק ביותר של העם היהודי, בימי האנטישמיות המבחילה ביותר, הפך פיסת בד – לדגל, ואספסוף עלוב – לעם, המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה." ~ עניין היהודים (1901)
  • "אינני זוכר, בכל כתבי, דבר שכתבתיו בהתרוממות רוח כמו את הספר 'מדינת היהודים'. היינה אומר, ששמע משק כנפי נשר מעל לראשו, בשעה שכתב שירים מסוימים. גם לי נדמה היה, שאני שומע משהו כעין משק כנפיים מעל לראשי, בכותבי את הספר הזה. עבדתי בו יום-יום, עד שהגעתי לאפיסת כוחות מוחלטת."
  • "ההתרגשות הזו שלו (של ידידו פרידריך שיף) הייתה בעיני לגמרי טבעית, שהרי יהודי הוא, והלא גם אני עצמי לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי בעת כותבי את הספר [מדינת היהודים], אלא שלהפתעתי הסתבר לי שההסבר להתייפחותו המרה של ידידי היה שונה לחלוטין: הוא חשב שפשוט יצאתי מדעתי... בהיותו ידיד-אמת שלי – המחשבה שנתקפתי אכן בטירוף הדעת זעזעה אותו כל כך עד שקם ונמלט ממני בלא לומר דבר. לאחר שנתייסר בלילה של נדודי שינה, הופיע אצלי למחרת כשהוא מפציר בי, בקול תחנונים, שאם אינני רוצה להחשב בעיני כל כחולה נפש עליי למהר ולמשוך את ידי מכל העניין הזה. בראותי אותו כה נסער ועל-מנת להרגיעו לא יכולתי אלא להבטיח לו שכך אעשה..."
  • "דרושה לנו ארץ... טריטוריה... השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות-ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם... טריטוריה וארגון פוליטי וכלכלי – אלה הם הדברים הדרושים לנו."
  • "ברגע של אמת, מגלה הרצל 'סוד' לנורדאו: האף שלו עצמו – יש לו תכונה מוזרה: מצד אחד ישר הוא לגמרי, אך מן הצד השני – הוא עקום מעט. בעבר, לפני שהתחיל לעסוק בעניין היהודי, היה נוהג להפנות למצלמה את צידו הישר של האף. אך מאז שהתמסר לעניין היהודי – מצטלם הוא דווקא בצידו העקום..."
  • "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי , ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."
  • "דגל – הוא הדבר שלמענו מוכנים המוני אנשים למות..." והוא מתאר לנורדאו את הדגל העולה בדמיונו: "זה יהיה דגל לבן, ועליו שבעה כוכבי זהב. הרקע הלבן – הוא סמל לחיינו החדשים והטהורים. הכוכבים הם שעות העבודה. יום העבודה בארצנו יהיה שבע שעות. בסימן העבודה אנו הולכים אל הארץ המובטחת. זו תהיה ארצנו. כאן 'מותר' שיהיה לנו חוטם עקום, זקן שחור או אדום ורגל כפופה – ואיש לא יוכל ללעוג לנו. יותר מזה: קריאת הלעג 'יהודי' – תהפוך למילת כבוד, כמו גרמני... אנגלי... צרפתי... כמו כל העמים."
  • "דומני כי בשבילי פסקו החיים והתחילו דברי ימי עולם... אחז בי הרעיון כדיבוק מעבר לגבולות ההכרה... בלכתי, בעומדי, בשוכבי, ברחוב, בזמן הארוחות ובלילה כשהיה קורע אותי מתוך חלומותי... אני מלא אותו כל-כך שאני מספר לו הכל, כאוהב לאהובתו. ...זה זמן לא רב עושה אני במפעל, אשר אין ערוך לגדלותו. כיום לא אדע אם אסיים אותו. דמיונו כחלום כביר. אך זה ימים ושבועות ממלא הוא את נפשי עד מעבר לתחום ההכרה, נלווה אליי בכל אשר אלך... מבלבל אותי ומשכר אותי. את תוצאותיו אין עוד לשער. אך לבי אומר לי, כי דבר-פלא הוא, אף כחלום, וכי שומה עליי להעלותו על הכתב... ייתכן כי המעשה יהיה לרומן. השם: ארץ-הבחירה!" ~ פאריס, אביב תרנ"ה (1895).
  • "יש, ודאי, ביניכם אנשים ששמעו, כי אני מבקש לייסד את המדינה היהודית ובאו לכאן כדי להציץ באותו אדם מוזר ומשעשע המציע... מפעל כה משונה... אחרים שמעו, בוודאי, על רעיון יוצא מגדר הרגיל המכונה ציונות, העשוי אף הוא להיות עניין משעשע. אין איש יודע בבירור מה טיבו של אותו עניין, אך אומרים שכל היהודים יקומו לפתע-פתאום ויארזו את צרורותיהם, יעזבו את ארצות מושבם ויפליגו להתיישב בארץ חדשה ולא-נודעת. לאמיתו של דבר, גבירותי ורבותי, אין הציונות מתכוונת לפגוע בצורה כה מרושעת באנטישמיים שלנו. תארו לכם את צווחותיהם כנגד הסתלקות היהודים מחיי הציבור: מה יישאר?!" ~ נאום לפני ארגון להגנת זכויות היהודים, 7 בנובמבר 1896. ד' ויטל, המהפכה הציונית א. עם עובד, הספרייה הציונית, עמ' 184.
  • "האגדה מספרת על גביע, שכל השותה ממנו אנוס לומר את האמת. גביע כזה היא הציונות! אנשים שבדרך-כלל שום דבר לא איכפת להם, כשהם באים במגע עם הציונות, מיד יש להם מה לומר. בבת-אחת הם מרגישים את ההכרח להודיע את ה'אני מאמין' שלהם. הכרזה כזאת היא עניין 'התעודה'. אתם יודעים, שכנגד תחייתם הציונית של היהודים הועלתה סיסמה, שהיהודים צריכים למלא תעודה, הם צריכים להחזיר את האנשים אל הדרך הישר, הם צריכים להיות מוריהם של העמים. תביעה זאת, סבור אני, היא שחצנית מאוד, שאנחנו נתיימר להיות מוריהם של עמים. אילו לא דרשנו אלא דבר זה בלבד, העמים היו מבזים אותנו. מה בעצם טיבה של תעודה זו? האם היא מסוג שליחותם של כמרים נוצרים, ההולכים אל חלקי-תבל רחוקים ואומרים לאוכלי-האדם: 'אל תאכלו בשר אדם'? לא ולא! התעודה שממלאים את אוזנינו בדיבורים עליה, איננה מתיימרת כלל לעשות דבר כזה. היא יושבת בכל הנוחות בפינתה השאננה, משם היא מעיפה מבט מתוך עליונות יהירה אל עתידה של האנושות. ...אין לנו תעודה אחרת מזו שישנה לכל האומות: לעבוד עמהן יחד לטובת קידומה התרבותי הכללי של האנושות. כן, הם אומרים שאין אנו אומה, משום שיהודי פלוני חי בריחוק-מקום גדול מדי מיהודי אלמוני. כאילו אח ואחות חדלים להיות אח ואחות, משום שהאחד חי בניו-יורק והאחר בברלין: האם יכול מישהו לפרוש, לצאת מתוך עמו, מתוך גזעו?" ~ "השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב", כתבי הרצל, ז, עמ' 267.
  • "אין מתגנבים לארץ אבות כגנבים בלילה!"

משפטיו הזכורים[עריכה]

  • "אם תרצו אין זו אגדה... ואם לא תרצו כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא ואגדה יוסיף להיות".
  • באזל ייסדתי את מדינת היהודים" ~ ביומנו לאחר הקונגרס הציוני העולמי הראשון.

עליו[עריכה]

  • "ה' עמך גבור החייל! ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו בהגלותך לעינינו, אחינו! בהגלות נגלות מתת יה לבני יעקב, בדמותך מתתיהו (תיאודור) בן יעקב" ~ מתוך מגילה שנמסרה לו ע"י קהילת וילנה בביקורו שם, אב תרס"ג. נוסחה על ידי זאב יעבץ.
  • "סהדי בשחק (מעידים בשמים), כי מיתתו של של מנהגינו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי"~ הרב יצחק יעקב ריינס, עם היוודע דבר פטירתו של הרצל.
  • "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית - צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו... אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" ~ הרב צבי יהודה הכהן קוק (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל).
  • "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" ~ הנ"ל (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31).
  • "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" ~ הנ"ל, תוך רמיזה לכך שהרצל מצאצאיו של רבי יוסף טאיטאצאק (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל).
  • "נלחם כל ימיו במרירות מרובה נגד התורה" ~ הרב אלחנן וסרמן
  • "הרצל בעל תשובה הוא. אמנם את הדרך הנכונה עוד לא מצא, ואולם הראה שצפון בו כח של בעל תשובה אמיתי. איש כזה עלול לתעות ע חפשו את הדרך הנכונה, ואולם בהכרח ימצאנה סוף סוף". ~ הרב יחיאל יעקב ויינברג, "כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל", עמ' רצח.
  • "שהרצל היה בפנימיותו כולו דתי" ~ הנ"ל, שם.
  • "העם היהודי קיווה לשמוע, התגעגע פשוט לשמוע שלוש מילים: עתיד, תקווה ואמונה. מפי הרצל שמע העם תכופות את המילים החמודות האלה". ~ הנ"ל.
  • "איש שחזונו ומעשיו הצילו את העם בדור של שמד וטמיעה, תקן תקווה לנואשים ועידוד לנחשלים" ~ הנ"ל, "הצופה" י"ח בתמוז תשי"ב.
  • "חלומו של המאמין הגדול ביעודי חוזנו ונביאינו נתקיים. חזונו של החולם הנפלא שקם לנו בדור האחרון פסק להיות אגדה. מדינת היהודים קמה ונהייתה". ~ הנ"ל, שם.

קישורים חיצוניים[עריכה]