גוסטב פלובר

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gustave flaubert.jpg

גוסטב פלובר (בצרפתית: Gustave Flaubert;‏ 12 בדצמבר 1821 - 8 במאי 1880), סופר צרפתי.

מתוך יצירותיו[עריכה]

התכתבויות[עריכה]

  • "אני משוכנע כי הגאווה נמצאת ביסודו של כל דבר, וכי מה שאנו מכנים מצפון אינו אלא יהירות."
  • "האמנות גדולה כי היא משגשגת."
  • "גזע הגלדיאטורים לא עבר מן העולם. כל אמן הוא כזה. הוא משעשע את הציבור באמצעות ייסוריו."
  • "הלב האנושי אינו גדל אלא כאשר הוא משוסע על ידי סכין חדה."
  • "הקושי בספרות הוא לדעת מה לא לומר."
  • "דבר אינו גורם לי לבוז להצלחה כמו לדעת עד כמה יקר המחיר ששולם עבורה."
  • "חלומה של הדמוקרטיה הוא להעלות מחדש את המון העם לרמתה של הטיפשות הבורגנית. חלום זה הוגשם בחלקו."
  • "הבעיה אינה לחפש את האושר אלא להפיג את השעמום. זה אפשרי באמצעות עקשנות."
  • "השיגעון האומלל לנתח כל דבר מכלה את כוחותיי. אני מטיל ספק בכל. גם בספקותיי."
  • "אין בנמצא אינסוף אלא השמים בגלל הכוכבים, הים בגלל טיפות המים, והלב בגלל דמעותיו."
  • "האהבה אינה אלא סקרנות נשגבה. רצון לגלות את הנסתר ההודף אותך כרוח סערה."
  • "האושר הוא סיפור אגדה שהומצא על ידי השטן כדי לגרום לנו להתייאש."
  • "העתיד גורם לנו ייסורים, העבר אוחז בנו, ובגללם ההווה נמלט מאתנו."
  • "הטיפשות היא לרצות לסיים את המלאכה."
  • "ריחמתי על עליבותם של כל האנשים שגינו את האישה המסכנה על שום שפתחה את הרגליים לזין אחר מזה שאושר לה ע"י הרשויות."
  • "הדרך היחידה לא להיות אומלל היא להסתגר בתוך האמנות ולהחשיב את כל השאר חסר ערך."
  • "הגאווה מפצה על הכול אם היא יושבת על בסיס מוצק."
  • "כמה דמעות אנוסות להישפך בגלל המילה הנוראה הזאת, "אושר"? בלי המילה הזאת אפשר היה לישון ביתר רוגע ולחיות ביתר נועם."
  • "היה זמן שבו חשבתי שאני מכיר את עצמי, אבל מרוב שניתחתי את עצמי אין לי מושג יותר מי אני."
  • "הדמעות ללב הם כמים לדג."
  • "האושר הוא אדרת אדומה עם בטנת סמרטוטים. כשאתה מבקש להתכסות בה הכל מתפזר ברוח, ואתה נותר כרוך בסחבות הקרוב האלה שחשבת כי יחממו אותך."
  • "איך הכול הולך! העלים נכרכים שוב סביב העצים, אך איה אותו חודש מאי שישיב לנו את הפרחים היפים שאיבדנו, ואת הניחוחות הגבריים של עלומינו?"
  • "לי יש תחושה שאני זקן בלי שיעור, בא בימים יותר מאובליסק. חייתי לאין קץ, וסביר מאוד שכאשר אהיה בן שישים ארגיש צעיר מאוד. זה מה שהופך את העניין לבדיחה מרה כל כך."
  • "מעולם לא ראיתי ילד מבלי לחשוב על כך שיהיה לזקן, או עריסה מבלי לחשוב על קבר. מראה אישה עירומה מעלה בדמיוני את השלד שלה. זו הסיבה שמחזות של שמחה מעציבים אותי ומחזות עצובים כמעט שאינם משפיעים עלי כלל."
  • "אני אוהב להקיף את עצמי בזכרונות, כמו שאיני מוכר את בגדי הישנים. לעיתים אני עולה אל עליית הגג, שבה הם שמורים, מתבונן בהם וחושב על הזמן שבו היו חדשים ועל כל הדברים שעשיתי כאשר לבשתי אותם."
  • "נשים רוצות להיות מרומות; הן מכריחות אותך לרמות אותן, ואם אתה מתנגד, הן מאשימות אותך."
  • ""הלוואי שלא הכרתי אותך!" – איני יכול להעלות בדעתי ביטוי אמיתי יותר של חיבה."
  • "אני אוהב את העם הזה [הערבים], המחוספס, העקשן, שופע החיים, מופת אחרון של החברות הפרימיטיביות, אלה שנחים בצהרי היום בצל תחת בטני הגמלים שלהם, ותוך כדי עישון נרגילה שמים ללעג את הציביליזציה הנכבדת שלנו, הרועדת מזעם למולם..."
  • "בכל חפץ בנאלי ישנם סיפורים מופלאים. ייתכן שלכל אבן במדרכה יש מקום משלה בנצח."
  • "יש בי גועל עמוק מן העיתון, אני מתכוון מן החולף, מן הרגעי, מכל מה שחשוב היום ולא יהיה מחר."
  • "אינני מודרני יותר מכפי שאני עתיק, לא צרפתי יותר מסיני; ומושג ארץ המולדת – הווה אומר החובה לחיות על פיסת אדמה הצבועה באדום או כחול על המפה, ולתעב את הפיסות האחרות הצבועות בירוק או שחור – תמיד נראה בעיני צר, מוגבל ומטומטם להחריד. אני אח לכל מה שחי, לג'ירף ולקרוקודיל כמו לאדם; אני בן עמו של כל מי שמאכלס את המלון הגדול והמרוהט שנקרא היקום..."
  • "אלוהים (אם יש אלוהים) קורא את מצפוני (אם יש לי מצפון)."
  • "לא מספיק שיהיו לך כנפיים. הן גם צריכות לשאת אותך מעלה."
  • "אקסיומה: החיים הם נחמה על המוות, והמוות הוא נחמה על החיים."
  • "המאורעות הגדולים ביותר בחיי היו כמה הרהורים, כמה ספרים, כמה שקיעות שמש בחוף הים בטורביל, ושיחות של חמש או שש שעות רצופות עם חבר שלא מזמן התחתן ואבד לי..."
  • "אהבה, ככלות הכל, אינה אלא סקרנות נעלה, תיאבון לבלתי נודע אשר דוחף אותך אל תוך הסופה בחזה חשוף ועם הראש קדימה."
  • "מאשימים אותם בסנסואליזם, את אותם פסלים היוצרים נשים ממשיות עם שדיים שיכלו לתת חלב ומותניים שיכלו להרות. בעוד שאילו היו יוצרים אריגי כותנה מקושקשים ודמיות שטוחות כתמרורי דרכים היו קוראים להם אידיאליסטים, ספיריטואליסטים."
  • "הם מעסיקים את עצמם במסים, במכס, בחוקים, בשלום ובמלחמה! אבל כמה קטנוני כל זה! כמה כל זה בן חלוף! כמה כל זה מזויף ויחסי! הם יוצאים מן הכלים למען כל העוולות הללו; הם שואגים כנגד כל נוכל קטן; הם מתרגשים מכל מעשה צדקה יומיומי; הם חומלים על כל חף מפשע שנרצח, על כל כלב שנדרס, כאילו לשם כך באו לעולם. יפה יותר, לדעתי, לתפוס מרחק של כמה דורות כדי לגעת בלבם של הדורות הבאים ולמלא אותם בעונג טהור. מי ימנה את כל הצמרמורות שהומרוס אחראי להם, את כל הדמעות שהורציוס הטוב מחה בחיוך?"
  • "כשלעצמי, אינני יכול לדמיין כיצד אנשים שאינם עסוקים באמנות מעבירים את זמנם. איך הם חיים זו חידה..."
  • "יש ליצירותיו צרה אחת גדולה והיא הרמה של קהל המעריצים שלו. יש גאונים גדולים שיש להם מום אחד, חטא אחד, והוא שהם נוגעים במיוחד ללבבות וולגריים, לנשמות הנוטות לשירה קלה. (...) אני כשלעצמי מעדיף גאונים טיפה פחות נוחים למגע, שבזים קצת יותר לקהל הרחב, מרוחקים יותר, גאים יותר באורחם ובטעמם."
  • "הנה החורף כאן, הגשם יורד, האח שלי בוערת, זו העונה של שעות ההסתגרות הארוכות. הנה מגיעים הערבים השקטים לאור המנורה, תוך צפייה בבולי העץ המתכרסמים והקשבה לרוח הנושבת. שלום לאור הירח הבהיר על הדשא הירוק וללילות הכחולים זרועי הכוכבים."
  • "האהבה היא פרח אביב שמדיף על הכול את ניחוח התקווה שלו. אפילו על החורבות שבהן היכה שורש."
  • "אין אוויל שלא דימה את עצמו לאדם גדול, אין חמור שהתבונן בבבואתו בנחל ולא גילה בעונג כמה הוא דומה לסוס."
  • "נדמה לי שהלילה נועד לסוג מיוחד של רעיונות, שונים בתכלית מאלה שלפיהם אנו חיים במשך היום. זה הרגע לאנחות, למאווים, לזיכרונות ולתקווה, זה הרגע שבו המחשבה, בודדה וערנית, מרחפת בקלות בין האדמה לשמים כאותן ציפורים החיות בעננים."
  • "המולדת היא האדמה, היקום, הכוכבים. היא המחשבה עצמה, הווה אמור, האינסוף שבתוך חזינו. אבל מריבות בין עם לעם, בין פלך לרובע, בין אדם לאדם, מעניינות אותי כהוא זה, ומשעשעות אותי רק כשהן מוצגות בציורים גדולים עם רקע ארגמן..."
  • "איך שהכול מתרוקן, איך שהכול נעלם, איזה שלג נמס בלי הרף הם החיים האלה! שמחות, הורים, ידידים, כולם מתים, עוזבים, מסתלקים; לילה טוב, שלום, כן, ולא רואים אותם יותר."
  • "משרה, רמה ככל שתהיה, לא תעניק לי לעולם את הסיפוק שמעניקה לי הערכתי העצמית כשאני מייצר משהו על פי רוחי."
  • "האין זה העיקר בחיים: לא להשתעמם?"
  • "במקדשים אנו קוראים שמות של תיירים; זה נראה לנו מטופש ותפל. איננו מוסיפים את שמותינו. יש כאלה שבוודאי נדרשו שלושה ימים לחרוט אותם, כה עמוק הם טבועים בסלע. בחלק מן השמות אתה נתקל שוב ושוב – עקשותה של הטפשות הנשגבת."
  • "תמיד עצוב לעזוב מקום שאתה יודע כי לעולם לא תראה אותו שנית. אלה הן התוגות של חיי המסעות, אולי האוצר היקר ביותר שיש להם להציע."
  • "זה היום השלישי בירושלים. אף אחד מן הרגשות שציפיתי להם אינו מתעורר עדיין: לא התעלות דתית. לא השתלהבות של הדמיון, לא שנאת כמרים, שהיא לפחות משהו. אני חש, מול כל מה שאני רואה, ריק יותר מחבית חלולה. הבוקר, בכנסיית הקבר הקדוש, כלב היה מתרגש יותר ממני. [...] הריסות בכל מקום, אתה נושם אוויר של קבר ושממה; דומה שקללת אלוהים רובצת על העיר הזאת, עיר הקדושה לשלוש דתות ומתפגרת משעמום, מניוון ומבדידות. [...] קמנו בשש בבוקר כדי ללכת לראות את היהודים בוכים ליד מה שנותר מכתלי בית המקדש... יהודי זקן בפינה, ראשו מכוסה באריג לבן, יחף, מזמר בקול מתחנן משהו מתוך ספר, גבו מופנה לכותל, והוא מתנדנד על עקביו."
  • "ירושלים היא בית מטבחים מוקף חומות. הכל נרקב, הכלבים מתפגרים ברחובות והדתות בכנסיות. יש פה כמות אינסופית של גללים והריסות. [...] במה שנוגע לאמנות, לא תמצא בכל הכנסיות והמנזרים פה דבר מלבד עליבות... וחוץ מזה מתנפלים עליך בשלל חפצי קדושה. אני מקיא מזה. [...] עשו פה הכול כדי להפוך את המקומות הקדושים למגוחכים. צביעות, חמדנות, זיוף ועזות מצח, זה כן, אבל קדושה – שכח מזה."
  • "טיפשות היא הצורך במסקנות. אנחנו בסך הכול חוט אחד, ואנחנו רוצים לדעת את הרקמה כולה."
  • "אהבה היא כמו הצורך להשתין. בין שתיתן לזה לזרום לתוך גביע זהב או לתוך סיר חימר, זה חייב לצאת."
  • "אילו הם יכלו לספר לך, המגפיים, על כל צעד שעשית, ולהזכיר לך, רק לך, הנועל, את הסיבות לכך שהשחתת את עקביהם ושחקת את סוליותיהם."
  • "אנחנו רוקדים לא על הר געש, אלא על הקרש שמעל האסלה, שנראה לי די רקוב. לא ירחק היום שבו החברה תטביע את עצמה בצואה של תשע-עשרה מאות והצווחות יהיו רמות מאוד."
  • "האדם שבמסעותיו משמר את הדעה שהיתה לו על עצמו כשישב בספרייה שלו בבית והתבונן סביבו הוא אדם דגול מאוד או טיפש עקשן ביותר."
  • "כמה אתגעגע למסעות שלי, כמה אחיה אותם מחדש, וכמה אמשיך לחזור ולומר לעצמי את אותו מונולוג נצחי: "אידיוט, למה לא נהנית מזה יותר?...""
  • "איזה משוט כבד הוא העט, ובאיזה זרם עז על הרעיונות לחתור!"
  • "כמה נפלא ודאי להיות סופר גדול, להשליך אנשים לתוך מחבת המשפטים שלך ולגרום להם לקפוץ באוויר כמו ערמונים."
  • "... הסתכלי אל נשמתך פנימה: האם יש שם רגש אחד שידעת פעם ומאז נעלם? לא, הכול נותר, נכון? הכול. החנוטים ששוכנים בתוך הלב לעולם אינם מתפוררים לאבק, וכשמציצים מבעד לחריץ שבכותל רואים אותם שם למטה, נושאים אליך את מבטם בעיניים קרועות, שאין בהן תנועה."
  • "אין דבר מפחיד ומעודד יותר ממשימה ארוכה שניצבת לפניך."
  • "אני אוהב את עבודתי אהבה קודחת ומעוותת, כשם שהסגפן אוהב את כותונת העור המגרדת את בטנו."
  • "אחד הדברים המוכיחים כי האמנות נשכחה לחלוטין הוא כמות האמנים השורצים בכל עבר. ככל שיש בכנסייה זמרי מקהלה רבים יותר, כך סביר להניח שהמתפללים עצמם אינם מאמינים אמיתיים."
  • "להיות ידוע – זו לא מטרתי העיקרית... לבד מכך, האם יש בכלל ודאות בעניינים כאלה? הכיבודים הרמים ביותר לעולם אינם משביעים, ואנשים מתים כמעט תמיד בחוסר ודאות ביחס לשם האמיתי שלהם, אלא אם כן הם טיפשים."
  • "אחד מן הרעיונות המקובלים הוא שאשה לא יוצאת לטיול עם גבר לאור הירח רק כדי להתפעל מן המאור."
  • "האמנות אינה מתעניינת באישיותו של האמן. חבל מאוד אם אינו אוהב אדום, ירוק או צהוב; כל הצבעים יפים, וחובתו להשתמש בהם..."
  • "כשאתה משווה את עצמך לסובב אותך, אתה מתפעל מעצמך; אך כשאתה מרים את עיניך גבוה יותר, לעבר רבי האמנים, לעבר המוחלט, לעבר החלום, עד כמה אתה בז לעצמך!"
  • "המחבר בספרו חייב להיות כמו אלוהים בעולמו, נוכח בכל מקום ובלתי נראה בשום מקום."
  • "אף שהשיער נושר מראשי, אני מאמין שעט הנוצה שבידי לא איבד את רעמתו."
  • "אני אוהב ניחוח מר בכל דבר, משב נצחי של לעג בלב ניצחונותינו, ושל תוגה בלב כל התלהבות. זה מזכיר לי את יפו, שברגע שנכנסתי אליה, יכולתי לשאוף עצי לימון ופגרים בעת ובעונה אחת..."

פנקסים[עריכה]

  • "שיא היהירות הוא לבוז לעצמה."
  • "האופן העמוק ביותר כדי לחוש במשהו זה לסבול ממנו."

ייסורים[עריכה]

  • "איזה דבר כה אווילי ומגוחך באופן אכזרי, מילה זו: אלוהים."

מכתב לז'ורז' סאנד[עריכה]

  • "דבר אינו מכלה את כוחותיי כמו לנסות לרוקן את הטיפשות האנושית."

מכתב לגי דה מופאסן[עריכה]

  • "הישמר נא מן העצבות. זוהי מגרעת."

חינוך סנטימנטאלי[עריכה]

  • "דבר אינו כה מעליב כמו לראות את הטיפשים מצליחים במשימות שבהן נכשלנו אנו."

מיוחס[עריכה]

  • "המילה איננה חסרה לעולם כאשר יש לנו רעיון."
  • "בגיל מסוים שתי זרועותיה של כורסה מושכות אותך יותר משתי זרועותיה של אישה."
  • "צריך להיות אדם חזק כדי להשתכר מכוס מים ולסרב לבקבוק יין."
  • "לעולם אין להרהר באושר. זה מושך את השטן. כי הוא אשר המציא רעיון זה כדי להכעיס את המין האנושי."
  • "ישנם אנשים שאין להם יעוד אחר אלא לשמש כמתווכים. אנו עוברים עליהם כמו על גשרים ומגיעים רחוק יותר."
  • "אני ישן כאבן שאין לה הופכין, אני זולל כמו שור ואני שותה כמו ספוג."
  • "הסופר ביצירתו צריך להיות כמו אלוהים ביקום. נוכחותו בכל ועין לא תראנו."
  • "שוטים: אלה שאינם חושבים כמונו."
  • "העתיד הוא מה שגרוע יותר מן ההווה."
  • "השוויון כמוהו כעבדות. לכן אני אוהב את האמנות. שם נמצאת כל החירות, בעולם זה של דמיון."
  • "לבושו של ליצן אינו מגוון יותר מאשר נפש האדם בשגיונותיה."
  • "התקווה היא התנקשות בהשגחה העליונה."
  • "הצנזורה, תהיה מה שתהיה, נראית לי מפלצתית וגרועה יותר מרצח. התנקשות במחשבה ופשע נגד הנשמה."
  • "הכעס הוא חסר עוצמה. זהו ענק שברכיו רועדות הפוגע בעצמו יותר מאשר בזולתו."
  • "האם למוות אין יותר סודות לגלות לנו מאשר לחיים?"
  • "המיותר הוא הצורך הראשון."
  • "אנו הופכים למבקרים כשאין אנו מסוגלים להיות אמנים, כפי שאנו הופכים למרגלים כשאין אנו מסוגלים להיות חיילים."
  • "כדי להיות בעלי כישרון עלינו להיות משוכנעים שיש לנו אותו."
  • "הנשמה נמדדת בהתאם לגודל תשוקתה."
  • "הכל עובר, הכל חולף, המים זורמים והלב שוכח."