מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור, המלחמה הערבית־ישראלית של 1973 ובפי הערבים: حرب أكتوبرחארבּ‏‏ אוקטובר (מלחמת אוקטובר), حرب تشرينחארבּ‏ תשרין (מלחמת תשרין) ומלחמת רמדאן) התנהלה בין 6 באוקטובר ל־24 באוקטובר 1973. במלחמה נהרגו אלפי ישראלים, מצרים וסורים, והיא הייתה מהקשות שבמלחמות ישראל.

  • "עשר השנים הבאות תראינה את הגבולות נשארים מוקפאים בקווים הקיימים – אבל לא תפרוץ במהלכן מלחמה גדולה." ~ משה דיין בראיון לשבועון "טיים", 30 ביולי 1973, שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה
  • "כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא." ~ יונתן נתניהו
  • "אנחנו במצב של חורבן בית שלישי." ~ משה דיין
  • "נשבור להם את העצמות." ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר על המצרים.
  • "זו התפנית במלחמה, ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה." ~ רא"ל דוד אלעזר רגע אחרי שנודע לו כי כוחות צנחנים הצליחו לבצע את צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973", מאת ד"ר עמיר אזוב, הוצאת דביר, עמ' 136 (מקור).
  • "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן." ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר, לקראת סוף המלחמה
  • "אם לאחר המלחמה הקודמת (מלחמת ששת הימים) ראינו שהתפתחה האמונה האלילית ב'כוחי ועצם ידי'... באה המלחמה הזאת והפריכה את הגישה הזאת מיסודה. הרעיון המתרברב שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח התנפץ לרסיסים... רק התפילות עמדו לנו ורק הקב"ה הציל אותנו... המלחמה הזאת בלי ספק באה לנפץ את העבודה זרה של כוחי ועצם ידי." ~ הרב שך.
  • "הטיל כופף את כנף המטוס." ~ עזר ויצמן בעקבות האבדות הכבדות שספג חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
  • "אחד הרגעים היותר מעצבים במסלול הצבאי שלי היה במלחמת יום הכיפורים. הייתי מפקד סיירת הצנחנים, יחידה שיודעת לעשות כל משימה. אנשים מצויינים כמו היום. ולפתע, בערב אחד אתה חש שלמעשה אתה לא מוכן, מידה מסויימת של חוסר אונים, של הפתעה. לאחר שחלפה המלחמה נצרב לי בתודעה באופן מאוד משמעותי ואני אמרתי לעצמי שבמהלך שנותי כמפקד, כל עוד אמשיך בצבא, אני אעשה כל מאמץ על מנת לא להיקלע לסיטואציה דומה." ~ הרמטכ"ל שאול מופז, בשיחה מול מפקדים וחיילים, יולי 2002 (מקור).
  • "זהו עבורי טקס סיום קורס הקצינים האחרון כראש המטה הכללי. לאורך השנים הגעתי פעמים רבות לשערי בה"ד אחד כדי לשוחח עם מפקדי העתיד של צה"ל, והמפגשים‬ עם הרוח המיוחדת שלהם ועם הקסם המיוחד של המקום הזה – הפכו את הביקורים האלו לאחת מהנעימות‬ ‫והחשובות שבחובותיי כרמטכ"ל. שנים ארוכות עברו מאז שהוענקה לי סיכת המ"מ מידי רב-אלוף דוד אלעזר, זכרו לברכה, ואני עדיין זוכר‬ היטב את המסעות ואת האימונים שעברתי בין נופי המדבר של בית הספר לקצינים.‬ ‫לא פחות אני זוכר את יציאתי מכאן אל שדות הקרב של החזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים ואת‬ ‫תמונות הטנקים הישראליים הנסוגים תחת האש המצרית בימים הראשונים של הלחימה." ~ רא"ל גבי אשכנזי נפרד מבית הספר לקצינים, מתוך הכתבה "הרמטכ"ל אשכנזי נפרד ממגרש המסדרים של בה"ד 1", 26.10.2010, אתר צה"ל (מקור).
  • "קיבלתי החלטה שאני מציע את עצמי לחזור כמ"מ לגדוד 50 לשנה אחת. זה היה בגלל המצב הכללי במדינה וגם על רקע הדיווחים הקשים על מה שקרה לגדוד." ~ משה יעלון על חזרתו לצה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, מתוך הכתבה "בדרך לאיסמעיליה החליט סמל המחלקה יעלון לחזור לגדוד 50", מאת עמוס הראל, "הארץ" 03.10.2003 (ראיון).
  • "הלקח הראשון שלי מהמלחמה הוא: הטל ספק. אל תסמוך על שום דבר. זה אחד המסרים שאני מעביר בהרצאות לצוערים בבה"ד 1: תשאלו תמיד שאלות. יש בצה"ל חופש מחשבה וחובה של ביקורת. לפני שקיבלתי את תפקיד ראש אמ"ן, קראתי את כל דו"ח אגרנט ואחר כך ישבתי שעות ארוכות עם אלי זעירא, יואל בן-פורת ואחרים. שאלתי את עצמי אם זה יכול לקרות עוד פעם. התשובה היא שזה עלול לקרות. בסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ואנשים מחפשים קונצפציות להיאחז בהן. זה מסוכן, בעיקר כשיש מפקדים עם כריזמה שמשליטים את דעתם ולא מאפשרים דיון פתוח. גם היום הדיונים אצלי לא מתנהלים על פי סדר הדרגות, כי השכל לא נמצא רק למעלה. אני לא יודע יותר טוב ממח"ט שומרון (שכם) מה קורה אצלו. אני צריך להקשיב לו." ~ משה יעלון על מסקנותיו ממלחמת יום הכיפורים, מתוך הכתבה "בדרך לאיסמעיליה החליט סמל המחלקה יעלון לחזור לגדוד 50", מאת עמוס הראל, "הארץ" 03.10.2003 (ראיון).
  • "כיום אנחנו במצב שצריכים להאמין במשהו. לאחד יש אמונה דתית. לאחר יש אמונה מיסטית. קצין מקיבוץ חפץ חיים אומר: 'אלוהים יעזור ויהיה בסדר'; וקצין מגבעת חיים אומר: 'יהיה בסדר'. לכל אחד מהם יש אמונה, אם כי שונה, בקיומו של העם היהודי ונצחיותה של ארץ ישראל." ~ דני מט בשיחה עם חייליו ב"אפריקה", בעת שהיה מפקד חטיבת צנחני מילואים, במהלך מלחמת יום הכיפורים (מקור).
  • "אני, בכל אופן, לא הרגשתי מעולם באחריות כה כבדה כמו באותן שעות. הרגשתי שאנו הראשונים במהלך גורלי זה, וכי עיני כל ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם – המטה הכללי, הפיקוד, ובוודאי האוגדה, ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת הקשר שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת 'אקפולקו', דהיינו: גל ראשון צלח ונאחז בגדה המערבית." ~ דני מט על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים.
  • "למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו היתה שבשישה עשר בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושהיה אפשר להמשיך להתקדם." ~ האלוף דני מט, שהיה מפקד חטיבת צנחנים מילואים "חוד החנית", על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "צליחה" מאת ד"ר עמיר אזוב עמוד 174.
  • "כשהייתי חייל בשייטת הייתי רץ קשר של יהונתן בשיא וכבר אז היו לנו הרבה שיחות על יהדות כי מאוד התעניינתי. מלחמת יום הכיפורים הייתה מכה חזקה בנפש פנימה והעלתה הרבה שאלות של חיים, אבל נקודת ההתחלה של תהליך התשובה הייתה בעקבות שיחת סיכום שהעברתי לפלוגה שגייסתי אחרי המלחמה, בסיום מסלול הלוחם שלהם. ישבנו למרגלות דיונה ארוכה בסיני, דיברתי אתם בפאתוס, ופתאום הייתה לי תחושה, תוך כדי דיבור, שאני יכול לומר באותו הניגון תכנים הפוכים לגמרי. הרגשתי שמה שאמרתי להם לא מחלחל אליי. נהרגו לי עשרות חברים במלחמה. תשעה מהכיתה שלי בפנימייה הצבאית נהרגו. הרגשתי שזה יכול להביא אותי למסקנות הפוכות מהאידיאולוגיה שהרצתי להם, אבל התקליט המשיך לעבוד." ~ תא"ל הרב אביחי רונצקי על המלחמה. מתוך הכתבה "הי דרומה: הרבצ"ר שעבר לגור בקומונה" מאת אלישיב רייכנר "nrg מעריב" 02.12.2010 (ראיון)
  • "כשאני חושב היום מה הניע אותנו להתלכד כגוף אחד ולהילחם ללא קושיות ותהיות, קשה לי להשיב על כך באופן החלטי, אך נדמה לי שסיבת הדבר הייתה החינוך. דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה. הקשר לארץ-ישראל היה טבעי." ~ תא"ל הרב אביחי רונצקי, מתוך מאמרו "הקרב ששינה את חיי", "מעריב", ‏ 27.09.2009, על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים (מקור).
  • "חבר'ה, לא הבנתם שאנחנו הולכים למות למען המולדת?" ~ שי אביטל לחיילי הצוות שעליו פיקד ביום השני למלחמת יום הכיפורים, מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 200.
  • "רצינו מאוד שאת הימים הרחוקים של סתיו 73', למשל, נזכור על פי תווית יין הבוז'ולה שמזגנו על מרפסת כלשהי הצופה לים התיכון, אבל לא יצא לנו. יצא לנו להעריץ מאגיסטים מפורסמים בהיסטוריה מתוך הכרה שזאת המציאות היחידה האפשרית. לא היה לנו ערוץ 2, וידענו שאנחנו צודקים. ידידים ותיקים, בני מחזור יקרים (נמצא כאן מישהו מנובמבר 69'?), באנו היום להיפרד מהמאג. הטקס יהיה קצר, ובוגר. מן הסתם יש מישהו שנוטש עכשיו את הדף בגועל. אל תיבוש חבר. תעשה מה שבא לך. אנחנו ממשיכים בטקס. מותר לעשן, מותר להוריד כובעים.ובכן, בימים אלה מוציא צה"ל את הכלי שלנו לפנסיה. המאג, רבותי, אגדה בחיינו, סיים השנה, למעשה, את שירותו המסור בחטיבות החי"ר הסדירות. שחקן הציר, סוס העבודה, שמשך בעול כמעט 30 שנה, יילך וייעלם אט אט מהנוף. הצנחנים וגבעתי, גולני והנח"ל כבר החליפו אותו במקלע החדש, 'נגב'. תמה תקופה." ~ מתוך מאמר מאת אביחי פגר, "שלום לידיד", "הארץ".
  • קיסינג'ר לגולדה בזמן מלחמת יום הכיפורים: "קודם כל אני אמריקני, אחר־כך מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחר־כך יהודי" גולדה בתגובה: "אנחנו קוראים מימין לשמאל" (הכוונה הייתה בכך שגולדה רצתה לעורר אצל קיסינג'ר רגשות יהודיים בכדי שיעזור לישראל במאמץ המלחמתי בזמן מלחמת יוה"כ).
  • "הוכח בבירור פעם נוספת שכוח שלנו שלוחם על- פי כל הכללים הפשוטים מנצח... יש להקפיד בכל מקרה על רתקים רציניים לפני כל תנועה בשטח... באופן ברור מושג שלב ההכרעה כשהאויב נכנס למצב נפשי תבוסתני. שלב השבירה מתממש כשבאויב נכנסת אימת המוות. פחד זה משתק אנשים לחלוטין... עד שלא מושגת תוצאה זאת, ימשיך האויב לשקול את מעשיו ולהוות יריב מסוכן." ~ מתוך דו"ח שכתב יוני נתניהו על הקרב עליו פיקד כנגד הקומנדו הסורי במלחמת יום הכיפורים. מתוך הספר "הקרב האחרון של יוני" מאת עידו נתניהו, הוצאת "מעריב", 1991, עמוד 117.
  • "נהרגו לנו 130 לוחמים, 310 פצועים, מתוכם מפקדים רבים, כל שרשרת הפיקוד. ועם זאת, כושר הלחימה של החטיבה לא נפגע. כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים ששירתו בחטיבה. צריך לזכור שאנחנו איבדנו את מג"ד 17 דובי דרור, בשמונה בחודש, בקרב החרמון הראשון. איבדנו את מג"ד 12 יענקלה שחר, בהתקפת הנגד על כוח סורי שחדר עד לכביש מסעדה-קוניטרה באזור בוקעתה בתשעה בחודש, איבדנו את הסמח"ט שלי רובק'ה אליעז, את מפקד הסיירת שמריהו ויניק שנפצע בתחילת המלחמה. היה לו רסיס בראש, אבל הוא לא רצה להתפנות. לקראת העלייה לחרמון אני שלחתי אותו בפקודה לרופא החטיבתי לצילום ראש, הוא נהרג ב-22 באוקטובר. נהרגו גם הרבה מפקדי פלוגות, אחד הסמג"דים שהתמנה תוך כדי לחימה נהרג בפגז האחרון של המלחמה. היו גם פצועים רבים. המח"ט נפצע ב-22 בחודש, גם מג"ד 51 נפצע. אבל למרות זאת החטיבה לחמה ברציפות, ללא שום הפוגה." ~ אמיר דרורי על מלחמת יום הכיפורים. מתוך הכתבה "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", מאת עמית נבון, "nrg מעריב", ‏ 02.10.2003 (ראיון).
  • "זה לא חלף לי בראש ולו לרגע אחד. אפילו לא פסיק של מחשבה כזו. היה לי ברור בכל שנייה ושנייה במהלך הקרב הזה שאנחנו כובשים את החרמון. תבין, בתודעה שלי לא היתה בכלל אפשרות אחרת." ~ יואב גולן (לוי) על מבצע קינוח במלחמה. מתוך הכתבה "גיבור בעל כורחו", מאת אבי צור ראיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל גיליון 196 דצמבר 2005.
  • "בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה שאליה אתה מתכוון באומרך 'המלחמה' ללא תוספת שמה הפרטי. כשסבתי בתיה הייתה אומרת 'בזמן המלחמה' ונאנחת, היה ברור שהיא מתכוונת למה שהיא קראה 'המלחמה העולמית השנייה'. אמא מימי עד היום קוראת 'המלחמה' אך ורק למלחמת השחרור ולא לאף מלחמה אחרת. אנחנו, ילדי מלחמת העצמאות וקום המדינה, לחמנו כחיילים צעירים במלחמת ששת הימים, כקצינים במלחמת ההתשה וכמג"דים במלחמת לבנון הראשונה. אבל התואר 'המלחמה' שמור איתנו למלחמה אחת ויחידה, זו שעיצבה את דמותנו – מלחמת יום הכיפורים." ~ מתוך מאמרו של עוזי דיין "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית" בעיתון "ישראל היום", 17 בספטמבר 2010.
  • "ביום השלישי ראינו אכן את חיילי גולני מגיעים, לאחר קרב עקוב מדם, למוצב הריק ומניפים את דגל ישראל. מישהו העיר בפרפרזה על 'העיניים של המדינה' (כפי שכינה את החרמון לוחם גולני, בני מסס) שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד' יקשיבו לנו. נשמע ציני, אבל רק מי שלחם במלחמה זו הבין שציניות בריאה הייתה מצרך הכרחי כדי לא להתייאש ולהישאר הומני. גם האמירה הנוראה 'אני שונא את המדינה, אבל אוהב את הפלוגה שלי' נולדה במלחמה הזו." ~ על מבצע קינוח במלחמת יום הכיפורים, מתוך מאמרו של עוזי דיין "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית" בעיתון "ישראל היום", 17 בספטמבר 2010.
  • "הייתי עצוב אבל המלחמה הזו נטעה בי דווקא ביטחון. ברמה הלאומית לא הצליחו לנצח אותנו אף שתפסו אותנו 'עם המכנסיים למטה'. ברמה האישית הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין זאת." ~ על מלחמת יום הכיפורים, מתוך מאמרו של עוזי דיין "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית" בעיתון "ישראל היום", 17 בספטמבר 2010.
  • "יש לזכור כי מלחמת יום הכיפורים, על כל הקרבות שבה, היתה מלחמה "ליניארית", שבה הכוחות לחמו לפי סדר פעולות ברור, הן מבחינת האויב והן מבחינת כוחותינו, בשטח לחימה נתון. הלחימה הצפויה לנו בעתיד, בעיקר מול אויב כמו חיזבאללה, היא לחימה "מבוזרת", הפרוסה על שטח גדול. חשוב להבין שלחימה מסוג זה מחייבת הטלת "רשת" - המאפשרת לכוחות רבים לפעול בו-בזמן בשטח רחב, באופן עצמאי וללא תלות ישירה ביניהם. ההכרעה תושג בכל מפגש עם האויב של כוחות קטנים, מרמה חטיבתית, הפועלים תוך עצמאות מלאה. סכום המפגשים ישיג את הניצחון השלם. במערכה מבוזרת בחירת מקומו של המפקד קשה ומורכבת יותר מאשר במערכה ליניארית. הכנת הכוחות וירידה לפרטי התכנון מהוות עבור המפקד אתגר בפני עצמו." ~ מתן וילנאי על ההבדל בין עימותי העתיד לבין מלחמת יום הכיפורים. במאמרו "", "הארץ" מוסף "ספרים", 25.09.2006 ([1]).
  • "במלחמת יום כיפור הלכו כמעט כולם הביתה, ולדעתי ניצחנו. היא הסתיימה מאה קילומטר מקהיר, לא מתל אביב. ההישג שהבאנו במלחמת לבנון השנייה הוא לא ההישג שאני הייתי רוצה לראות במלחמות עתידיות, בוודאי כשיחסי הכוחות הבסיסיים הם כאלה. אני חושב שתפיסת הרמטכ"ל גבי אשכנזי בתחום הזה היא הנכונה והיא מונחלת עכשיו לצה"ל. זה בכוחנו, גם היום, בכל גזרה. אנחנו מסוגלים לעשות את זה יותר טוב, ואם נידרש לכך בעתיד גם נעשה את זה יותר טוב." ~ האלוף יואב גלנט מתוך ראיון בעיתון "מעריב", 30 בספטמבר 2008 (מקור).
  • "מלחמת יום כיפור היתה קו השבר. הריצו אותנו מגזרה לגזרה, יזמו משימות התאבדותיות, חלקן מיותרות לחלוטין, חסרות משמעות על מפת הקרבות. אחר כך בא הרגש המר ההוא, שהחשאיות והמידור הפתולוגי מסתירים לעיתים נפיחות הרת-אסון וחוסר שיקול דעת." ~ אבנר שור על מלחמת יום כיפור. מתוך הכתבה "אחר-כך בא הרגש המר" מאת נעמי גבע, "ynet" 12.02.2003 (מקור).
  • "כשהייתי סגן צעיר במלחמת יום הכיפורים ובלמתי עם בזוקה את הטנקים הסוריים על הגדרות של מחנה נפח הייתה לי תחושת התעלות. אני מוכרח להגיד את זה. זו לא חדוות מלחמה. אני לא מציע ליזום קרבות בשביל זה. אבל אני באותו רגע חשתי איזה סיפוק ושמחה מוחלטים. בהתחלה היה פחד. לא הפחד למות אלא הפחד לפשל. הפחד שלא אצליח לעצור אותם. אבל אחר כך ירד עליי איזה שקט כזה. ופתאום הכול התחבר לי. עין גב וחרב הנצורים ואין עם נסוג מחפירות חייו. לא שחשבתי באותו רגע במושגים האלה, אבל פתאום הכול היה ברור ונהיר. הרגשתי שאני עושה את הדבר שבשבילו באתי לעולם." ~ אפי איתם על המלחמה. מתוך הכתבה "מנהיג מחכה לאות" מאת ארי שביט, "הארץ" 21.03.2002 (מקור).
  • "באירוע לציון עשרים וחמש שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן-גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." ~ האלוף אורי שמחוני על מלחמת יום הכיפורים במאמרו "צבא מופתע אך יעיל", הארץ, 12.10.2010 (מקור).
  • "במסגרת הנדודים נדדנו שוב, כרגע נמצאים אי שם בסיני. כוננויות חדשות, אני כבר לא יודע איפה היה טוב יותר, על כל פנים יש לנו תפקיד נכבד שתקוותי היחידה שנצא ממנו בשלום. המתח כאן עצום למרות שעל פני השטח ישנה שגרה. מה נשמע בקרייתנו ואצל ידידנו? הגיעה שמועה על תחילת לימודים. מה שמעניין מי בכלל ילמד?" ~ מכתב שכתב יצחק איתן בנובמבר 1973 לחבר מקרית ביאליק, בעת שהיה מ"פ בגדוד 50 של הצנחנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. מתוך הכתבה "מי זה בכלל יצחק איתן?", מאת אביחי בקר, "הארץ", 17 בנובמבר 2000.
  • "'כזאב על העדר'. בבואם לתאר ההתקפה הסורית על רמת-הגולן בעשראלית בשעה 14:00 בשת, ה-6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של היטלר היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי-קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית. חטיבה שבע החזיקה בצפון-הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה מערכת-הגנה שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי-הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב - בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה-עשן." ~ טום קלנסי כותב על מלחמת יום הכיפורים, מתוך ספרו "כל הפחדים כולם", 1992, עמוד 11.
  • "חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי-החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז 1948. כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין-טיפין - לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה-הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר-כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. המעבר לפעולות התקפיות בא ללא פסק-זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת-נגד נזעמת, ונטשו שדה-קרב זרוע טנקים שרופים ובני-אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מהפיקוד העליון של צבא ההגנה לישראל: אתם הצלתם את עם ישראל. ואכן, את זאת עשו. אבל מחוץ לישראל, פרט לאותם בתי-ספר שבהם לומדים את אומנות המלחמה, קרה דבר מוזר: קרב הגבורה הזה נשכח. כמו במלחמת ששת הימים שלשנת 1967, המבצעים המהירים יותר שנערכו בסיני היו אלה שעוררו את התרגשותו והערצתו של העולם: צליחת תעלת סואץ, הקרב בחווה 'הסינית', כיתור הארמייה השלישית המצרית - זאת למרות ההשלכות המפחידות של הלחימה ברמת-הגולן, שהיתה קרובה הרבה יותר לבית. עם זאת, חיילי שתי החטיבות הללו שנותרו בחיים ידעו מה היה טיבו של המעשה שעשו, וקציניהן יכלו ליהנות מהידיעה כי בין חיילים מקצועיים, המכירים את מידת המיומנות ואומץ-הלב הכרוכה בעמידה כזאת, ייזכר קרב הגולן שלהם בשורה אחת עם קרבות התרמופילים, בסטון וגלוסטר היל." ~ טום קלנסי כותב על מלחמת יום הכיפורים, מתוך ספרו "כל הפחדים כולם", 1992, עמוד 12.
  • "למחרת הפציץ חיל האוויר את דמשק. על פי עדותו של סגן הרמטכ"ל דאז ישראל טל, ההפצצה הזו היתה אקט של ייאוש, שנועד לסיים את המלחמה לפני שיקרה אסון – אפילו במחיר של הותרת ההישגים הקרקעיים והמורליים בידיו של האויב. "'הפצצנו את דמשק, כולל אוכלוסייתה, במגמה שסוריה תצעק 'הצילו',' אמר טל בהרצאה לאחר המלחמה. 'ב-9 באוקטובר בבוקר היתה תחושה שעצם הקיום הלאומי בסכנה ושהסיכוי להתקיים הוא קטן מאוד. מכאן שהמטרה היתה להפסיק את המלחמה מהר ובכל תנאי'." עפר שלח בספרו המגש והכסף, הוצאת זמורה ביתן,2003, עמוד 32.

קישורים חיצוניים[עריכה]