מסילת ישרים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.

מסילת ישרים הינו ספר הדרכה להתקרבות לעבודת האל שנכתב על ידי הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ונדפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1740. הספר התקבל כספר יסוד בתורת המוסר בכל קהילות ישראל והודפס פעמים רבות במהדורות רבות ושונות.

• "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע ומפורסם אצלם פרסום גדול".

• "הייתכן שייגע ויעמול שכלנו בחקירות אשר לא נתחייבנו בם, בפלפולים אשר לא יצא לנו שום פרי מהם, ודינים אשר אינם שייכים לנו, ומה שחייבים אנו לבוראנו חובה רבה נעזבהו להרגל ונניחהו ל'מצוות אנשים מלומדה'"?!

• "אם לא נסתכלנו ולא עייננו מה היא היראה האמיתית ומה ענפיה, איך נקנה ^{[נלמד ונרכוש]} אותה? ואיך נמלט מן ההבל העולמי המשכח אותה מלבנו"?

• "האהבה, גם כן, אם לא נשתדל לקבוע אותה בלבבנו בכוח כל האמצעים המגיעים ^{[המסייעים]} אותנו לזה - איך תמצא בנו"?

• "איך תטהר מחשבתנו, אם לא נשתדל לנקותה מן המומין שמטיל בה הטבע הגופני? והמידות כולם, הצריכות כל כך תיקון והישרה, מי יישרם ומי יתקנם, אם לא נשים לב עליהם ולא נדקדק ^{[ניזהר ונקפיד]} בדבר דקדוק גדול?".

• "הלא אם עייננו על הדבר עיון אמיתי, היינו מוצאים אותו על אמיתו ומיטיבים לעצמנו ומלמדים אותו לאחרים, ומיטיבים להם גם כן"!

• "וודאי שאין נקרא חכמה מה שאין בו עיון".

• "הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים".

• "כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשם יתברך והם: היראה (היא יראת רוממותו יתברך), ההליכה בדרכיו (כולל כל עניין ישר המידות ותיקונם), האהבה (שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך), שלמות הלב (שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה), ושמירת כל המצוות (כמשמעו).

• "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים".

• "והנה על פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבר חיבורי זה, ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה ^{[עבודת האל]} השלמה למדרגותיהם".

תוכן עניינים 1 פרק א - בביאור כלל חובת האדם בעולמו 2 פרק ב - בביאור מידת הזהירות 3 פרק ג - בביאור חלקי הזהירות 4 פרק ד - בדרך קניית הזהירות 5 פרק ה - בביאור מפסידי [הגורמים להפסד] הזהירות וההרחקה מהם 6 פרק ו - בביאור מידת הזריזות 7 פרק ז - בביאור חלקי הזריזות 8 פרק ח - בדרך קניית הזריזות 9 פרק ט - בביאור מפסידי [הגורמים להפסד] הזריזות וההרחקה מהם 10 פרק י - בביאור מידת הנקיות 11 פרק יא - בפרטי מידת הנקיות 12 פרק יב - בדרכי קניית הנקיות וההרחקה ממפסידיה 13 פרק יג - בביאור מידת הפרישות 14 פרק יד - בחלקי הפרישות 15 פרק טו - בדרכי קניית הפרישות 16 פרק טז - בביאור מידת הטהרה 17 פרק יז - בדרכי קנית הטהרה וההרחקה ממפסידיה 18 פרק יח - בביאור מידת החסידות 19 פרק יט - בביאור חלקי החסידות 20 פרק כ - במשקל החסידות 21 פרק כא - בדרכי קניית החסידות וההרחקה ממפסידיה [גורמי ההפסד] 22 פרק כב - בביאור מידת הענווה וחלקיה 23 פרק כג - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה 24 קישורים חיצוניים

[עריכה] פרק א - בביאור כלל חובת האדם בעולמו

• "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וּלְמַה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".

• "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון ^{[הסיפוק]} הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא".

• "והאמצעים המגיעים ^{[המסייעים]} את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה.

• "על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה ^{[המצוות]}, המזדמנים לו כאן, יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא".

• "כל ענייני העולם, בין לטוב ובין לרע, הנה הם ניסיונות לאדם. (העוני מצד אחד והעושר מצד אחד. השלווה מצד אחד והייסורין מצד אחד). ואם יהיה לבן חיל ^[גיבור] וינצח - ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין, ליאור באור החיים".

• "העולם נברא לשימוש האדם - - אם האדם נמשך אחר העולם ^{[נסחף בזרם]} ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו; ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות ^{[למה שנחוץ]} לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".

• "האדם לא נברא בעבור ^[למען] מצבו בעולם הזה, אלא בעבור ^[למען] מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי ל^[שיפור] מצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו".

• "לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא ל[^מען] מצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? - - ולא עוד, אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך, מפני זה, שתנופח ^{[שתיברא]} בו נשמה כל כך חשובה ועליונה".

• "נבין מיד חומר ^{[חשיבות]} המצוות אשר עלינו, ויקר העבודה ^{[עבודת האל]} אשר בידינו. כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי - - וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם".

• "וכל הפרש קטן שימצא ^{[בשימוש]} באמצעים, תבחן תולדתו ^{[תוצאתו]} בבירור וודאי, ^{[שיתקיים]} בהגיע זמן התכלית".

• "מעתה וודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק ^{[הזהירות וההקפדה]}, כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם".

• "ראוי לו ^[לאדם] שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר ^[להסיר] כל המחיצות המפסיקות ^{[המפרידות]} בינו לבין קונו ^{[אלוהיו]}".

• "וכל מה שיוכל לחשוב ^[האדם] שהוא אמצעי ^[מועיל] לקירבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו ^{[לא יניח מידיו]}. ומה שיוכל לחשב ^{[להעריך ולצפות]} שהוא ^[יהיה] מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש".

[עריכה] פרק ב - בביאור מידת הזהירות

• "הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו - הטובים הם אם לאו?".

• "אחרי שיש לאדם דעה והשכל ^[יכולת] להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו [להתעלם מהסיכוי] מהצלתו? - - והעושה כן הנה הוא פחוּת מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם".

• "וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ^{[כעיוור]} ההולך על שפת הנהר, אשר סכנתו וודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו".

• "אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו ^{[להקשות]} בתמידות על לבות בני האדם , עד שלא יישאר להם ריווח ^{[זווית ראייה רחבה]} להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים".

• "כי איש מלחמה הוא ^{[היצר הרע]} ומלומד בערמימות. ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחכמה רבה ובהשקפה גדולה".

• "שאפילו אם יפקח האדם על עצמו אין בכוחו להינצל, אילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו (קדושין ל, ב), 'כי היצר הרע תקיף מאוד'.

• אבל אם ^[האדם] אינו מפקח הוא על עצמו, וודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא ^[האדם] אינו חס ^[מרחם] מי ייחוס עליו?".

• "והוא מה שאמרו חז"ל (אבות א, יב): 'אם אין אני לי מי לי?' ".

[עריכה] פרק ג - בביאור חלקי הזהירות

• "הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם והרע האמיתי שינוס ממנו; והשנית, על המעשים אשר הוא עושה - לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל הרע".

• "בשעת מעשה, שלא יעשה שום ^[דבר] מעשה, מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה ^{[מבחן הטוב והרע]}. ושלא בשעת מעשה, שיעלה לפניו ^{[יהרהר ב]}זיכרון כלל מעשיו וישקול אותם במאזני המשקל הזה, לראות מה יש בם מהרע ההוא ולטהר ממנו ^{[לתקן עצמו]}".

• "והנני רואה צורך ^[חובה] לאדם, שיהיה מדקדק ^{[נזהר ומקפיד]} ושוקל דרכיו, דבר יום ביומו ^{[באופן שיגרתי]}, כ^{[אותם ה]}סוחרים הגדולים אשר יפלסו ^[יאזנו] תמיד כל עסקיהם, למען לא יתקלקלו, ויקבע ^[יקדיש] עתים ושעות לזה ^{[להשגת המטרה הזו]}".

• "וחז"ל הורונו בפרוש צורך החשבון הזה ^{[של הטוב מול הרע]}, והוא מה שאמרו: 'על כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצווה כנגד ^[מול] שכרה ושכר עבירה כנגד ^[מול] הפסדה' ".

• "מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו ^{[נשלט בידי תאוותיו]}, אין עיניו רואות האמת הזאת, ואינו יכול להכירה. כי היצר מסמא ^[מעוור] את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך".

• "חומריות וגשמיות העולם הזה הנה הוא 'חושך הלילה לעין השכל' וגורם לו שתי טעויות: האחת - אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם - - [^{השנייה]} שמטעה ראייתם ^{[של אנשים]} עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע - - וכל זה מפני היותם ^[מצוים] תחת החושך, וכבושים המה תחת ממשלת יצרם ^{[שלטונו של היצר הרע]}".

• "אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו, ויכולים לייעץ לשאר בני אדם עליו ^{[כיצד לברוח ממנו]}".

• "כללו של דבר: צריך האדם להיות מתבונן בשכלו ^{[להרהר באופן ובתוכן חשיבתו]}, תמיד בכל זמן, ובזמן קבוע לו בהתבודדו ^{[בשעה שהוא לבד]}, מהו הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו, ואחר כך יבוא להתבונן ^{[להסתכל]} על מעשיו אם הם על הדרך הזה ^{[דרך האמת]} אם לאו".

[עריכה] פרק ד - בדרך קניית הזהירות

• "מה שהביא את האדם, ^[ב]דרך כלל, אל הזהירות, הוא לימוד התורה".

• "יראת חטא, היא מן המשובחות שבמדרגות, והוא שיהיה האדם ירא תמיד ודואג פן ימצא בידו איזה שמץ ^{[פירור של]} חטא, שיעכבהו מן השלמות, אשר הוא חייב להשתדל ^{[להתאמץ]} בעבורו ^{[כדי להשיגו]}".

• "אין המדרגות ^{[הבדל שקיים, בין האנשים, במעמד חברתי שלהם]} מתחלקות בעולם האמיתי, שהוא העולם הבא, אלא לפי המעשים, ושלא יתרומם שם ^{[יתנשא לדרגה גבוהה יותר]} אלא מי שהוא רב ^{[הירבה יותר]} המעשים מחברו. ואשר הוא מעט ^{[מועט ב]} המעשים הוא יהיה השפל ^{[בעל הדרגה הנמוכה]}".

• "אם ^{[זו המסקנה]} אפוא, איך יוכל האדם להעלים עיניו ממעשיו או למעט השתדלותו בזה ^{[בתיקון דרכיו]}, אם אחר כך ^{[בעולם הבא]} וודאי יצר ^[יכאב] לו בזמן ש^[כבר] לא יוכל לתקן".

• "היוכלו ^{[האנשים להיות מסוגלים]} לראות ^{[בעולם הבא]} אחד מחבריהם מכובד יותר מהם ומושל עליהם, וכל שכן ^{[מי שהיה בעולם שאנו נמצאים בו כעת]} אחד מעבדיהם, או ^{[מי שהיה]} מן העניים הנבזים והשפלים בעיניהם, ולא יצטערו ^{[על מצבם החדש והנחות]} ולא יהיה דמם רותח בקרבם?".

• "מה שאין האדם עושה ^[בשעה] שהכוח ^{[כוח הבחירה]} מסור בידו מבוראו, - - הנה לא יוכל לעשותו עוד ^{[לא תהיה לו הזדמנות נוספת]} בקבר ובשאול, שאין הכוח הזה ^[מצוי] עוד בידו. כי מי שלא הרבה מעשים טובים בחייו, אי אפשר לעשותם אחרי כן".

• "מי יעמוד ^[זקוף] ביום הדין, ומי יצדק לפני בוראו? ^[זה] אשר השקפתו מדקדקת ^{[מקפידה]} על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב): 'אפילו שיחה ^[מריבה] קלה שבין איש לאשתו מגידין ^{[מזכירים]} לו לאדם בשעת הדין' ".

• "הקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מידה כנגד מידה. לעניין משקל המעשים כך עולות בכף ^{[העבירות]} הקלות כמו החמורות, כי לא ישכיחו ^{[העבירות]} החמורות את הקלות, ולא יעלים הדיין עינו מהם כלל, כאשר לא יעלים מהחמורות".

• "אלא על כולם ישגיח ויפקח בהשוואה ^{[לפי מידה]} אחת לדון כל אחד מהם, ולהעניש אחר כך על כל אחד, כפי מה שהוא - - ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשוב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ^[שעשו] ולא ייקח ^{[אותם ב]}חשבון עליהם".

• "ואם תאמר: אם כן מידת הרחמים ^{[שהיא אחת ממידותיו של האל הרחום]} למה ^{[לשם מה]} היא עומדת ^[קיימת]? כיון שעל כל פנים ^{[נאמר כאן]} שצריך לדקדק ^{[להקפיד]} בדין על כל דבר?".

• "התשובה: וודאי מידת הרחמים היא ^{[הסיבה להמשך]} קיומו של עולם, שלא היה עומד ^{[מתקיים]} זולתו ^{[בלעדיה]} כלל וכלל, ואף על פי כן אין מידת הדין ^{[העונש המדויק שמגיע לחוטא]} לוקה ^{[נפגמת, נגועה] [בחסר]}, וזה כי לפי שורת הדין ממש ^{[לפי החוק היבש]}, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף ^[בסמוך] לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף ^{[בכעס ובזעם עצום]} כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ו^[אף] שלא יהיה תיקון לחטא כלל".

• "כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות ^{[קלקל, הרס]} והחטא כבר נעשה?! הרי ש^[כבר] רצח האדם את חברו, הרי ש^[כבר] נאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר ^{[למחוק, להעלים את]} המעשה העשוי מן המציאות?".

• "מידת הרחמים היא הנותנת הפך השלושה דברים שזכרנו, דהיינו: שיותן ^[שינתן] זמן לחוטא, ולא יכחד מן הארץ ^[יושמד] מיד כשחטא. ושהעונש עצמו ^{לא יהיה עד לכלה} [כיליון]. וש^{[האפשרות לעשות]} התשובה [לתקן דרכיהם] תינתן לחוטאים בחסד גמור, ^{[עד כדי כך]} שתחשב עקירת הרצון ^{[לחטוא שוב]} כעקירת המעשה".

• "דהיינו: שבהיות השב ^{[מדרכו הרעה]} מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ^{[התוצאות של הרוע שחולל]} ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה - - והיה ^{[האדם שחטא וחזר בתשובה]} חפץ ^[רוצה] ומשתוקק ^[כאילו] מעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו ^{[את הרוע ואת המעשים הרעים]} להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר [הרוע] מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר ^{[נסלח ונמחל]} לו".

• "וזה חסד וודאי שאינה משורת הדין ^{[שאינה לפי החוק והמשפט היבש]}, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש ^{[מתעלם מ]}הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו, בא עתה הנחמה והצער".

• "אריכות הזמן ^{[שנותנים לחוטא לחזור בו מחטאיו]} איננו ויתרון ^{[שכיחה וויתור]} על החטא, אלא סבלנות [אלוהית] קצת לפתוח לו פתח תיקון".

• "אך ^[מצב] שיותרו עברות בלא כלום ^{[בלא כל עונש]}, או שלא יושגח עליהם ^{[על ידי ההשגחה האלוהית העליונה]}, זה היה נגד [נוגד את] הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן [כדבר ה]זה אי אפשר למצוא כלל".

• "ואם אחד מן הדרכים ש^[ה]זכרנו לא ימצא לחוטא ^{[כדי שיעשה בו שימוש]} להימלט ^{[מהמשך החטאים]}, וודאי שמידת הדין לא תשוב ריקם ^{[לא תבוטל]}. - - נמצא ^[מסקנה] שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי להתפתות בו לבלתי היזהר במעשיו, תכלית הזהירות ולדקדק בם תכלית הדקדוק".

[עריכה] פרק ה - בביאור מפסידי [הגורמים להפסד] הזהירות וההרחקה מהם

• "הנה מפסידי ^{[הגורמים להפסד]} המידה הזאת ומרחיקיה ^{[המרחיקים מהשגתה]} הם שלושה: האחד הוא הטפול והטרדה העולמית ^{[שגורמים ענייני היומיום בעולם הזה]}; השני, השחוק והלצון; השלישי החברה הרעה ^{[חברת טפשים וחוטאים]}".

• "בהיות האדם טרוד בענייני עולמו ^{[עסקיו, עיסוקיו וכו']}, הנה מחשבותיו אסורות באזיקי המשא אשר עליהם ^[כבדות], ואי אפשר להם לתת ^{[מחשבות אלה אינן מאפשרות לאדם לשים]} לב אל המעשה ^{[של עבודת האל]}. והחכמים, עליהם השלום ^[חז"ל], בראותם זאת אמרו (אבות ד, יב): 'הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה'".

• "העסק מוכרח הוא לאדם לצורך פרנסתו, אך ריבוי העסק ^{[הרחבת העסקים]} אינו מוכרח שיהיה כל כך גדול עד שלא יניח ^[יותיר] לו ^[לאדם] מקום אל עבודתו ^{[עבודת האל]}. על כן נצטווינו לקבוע עתים ^{[זמנים קבועים לעיסוק]} לתורה".

• הבורא יתברך שמו, שברא היצר רע באדם, הוא שברא התורה תבלין ^[תרופה] לו".

• "אם הקדוש ברוך הוא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו ^[התורה], אי אפשר, בשום פנים, שירפא האדם מזאת המכה בלתי ^{[אלא בעזרת]} זאת הרפואה".

• "למה זה דומה? לחולה שדרש ^{[ביקש עצה]} ברופאים והכירו ^[וזיהו] חוליו ^{[את המחלה המסוכנת ממנה הוא סובל]} ואמרו ^{[הורו לו]} שייקח סם זה ^{[תרופה מסוימת]}. והוא ^[החולה], מבלי שתקדם לו ידיעה ^{[מומחיות]} במלאכת הרפואה, יניח ^[הצידה] הסם ההוא וייקח מה שיעלה במחשבתו מן הסמים ^{[התרופות]} - הלא ימות החולה ההוא וודאי!".

• "^{[ומן המשל לנמשל]} אין מי שמכיר ^{[יותר טוב]} בחולי היצר רע, ובכוחו המוטבע ^[הקיים] בו, אלא בוראו שבראו ^{[היוצר שלו]}, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה".

• "^[מנהג] קשה מאוד הוא השחוק והלצון, כי מי שטובע ^[שוקע] בם הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאוד להימלט ממנו".

• "וכל כך למה? לפי שכמו שכל מציאות ^{[קיום המידה של]} הזהירות תלוי בשימת הלב על הדברים, כן כל עצמו ^{[עצם קיומו ומהותו]} של השחוק אינו אלא מסיר הלב ^{[מסיט את תשומת לבנו]} מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא ^{[בעקבות כך]} שלא יבואו ^[יעלו] הרהורי היראה בלבו ^{[של האדם המתלוצץ]} כלל".

• "ובכוח ^{[השלילי של]} הליצנות ייפול הכל לארץ ולא יעשו בו ^{[במתלוצץ] [המצוות והאיסורים שחובה להיזהר בהם]} רושם כלל. ולא מפני חולשת העניינים ^{[עניינים של מה בכך]}, ולא מפני חסרון הבנת הלב ^{[ההבנה הפנימית שקיימת באדם מטבעו]}, אלא מפני כוח הלצון ההורס כל ^{[קשר בין]} ענייני המוסר ו^[בין] היראה".

• "הליצנים, שאינם מתפעלים מן התוכחות ^{[מדברי המוסר]} מפני ^[בגלל] כוח ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים ^{[עונשים קשים]}, שאלה ^{[הליצנים]} לא יהיה להם כוח, בליצנותם, לדחותם מעליהם ^{[למנוע מעצמם את העונש הקשה]}".

• "והמפסיד ^{[הגורם להפסד המידה]} השלישי הוא החברה דהיינו: חברת הטיפשים והחוטאים".

• "כי הנה אנו רואים פעמים רבות, אפילו אחר שנתאמת ^{[התבהר והתברר]} אצל האדם חובת העבודה ^{[עבודת האל]} והזהירות ^{[הנדרשת]} בה, יתרפה ^{[ישתמט האדם]} ממנה או יעבור על איזה דברים ^{[מסוימים]} ממנה, כדי שלא ילעגו עליו חבריו".

• "כי אם יאמר ^[יצטט] לך אדם: 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות' ^{[אסור לפרוש מן הציבור]}. אף אתה אמור ^[השב] לו: במה דברים ^[הנ"ל] אמורים? ב^[חברת] בני אדם שעושים מעשה אדם, אך לא ב^[חברת] בני אדם שעושים מעשה בהמה. (כתובות יז, א)".

• "אין לו לאדם ^{[פתרון אחר]} אלא לטהר ולנקות עצמו ולמנוע רגליו ^{[להתרחק]} מדרכי ההמון השקועים בהבלי הזמן ^{[רכילות, חדשות, שיחות בטלות]}. וישיב רגליו ^[יתקרב] אל חצרות ה' ואל משכנותיו ^{[בתי כנסת ובתי מדרש]}".

• "ואם יארע ^[יקרה] לו, שימצא ^{[בכל זאת, או בדרך מקרה]} בחברת מי שילעג עליו, לא ישית ^[ישים] לבו אל הלעג ההוא".

• "ויחשוב בדעתו ^{[האדם שלועגים לו]} כי אילו היה לו ^{[תוכנית שמטרתה]} להרוויח ממון הרבה, ^[ה]אם היה מניח ^[נוטש] מה שהיה צריך ^[דרוש] לזה ^[רק] מפני חבריו שלא ילעיגו. כל שכן ^{[ראוי לו לאדם]} שלא ירצה לאבד נשמתו ^{[לאבד כוחו הרוחני ולעוות נפשו רק]} מפני ^{[שהוא חושש מן ה]}לעג".

[עריכה] פרק ו - בביאור מידת הזריזות

• "זריזות - ניגודה ^{[היפוכה]} של העצלות - אחר ^[מידת] הזהירות יבוא ^{[הבאה בתור היא מידת]} הזריזות, כי הזהירות סובב על ^{[מקיף את מצוות]} ה'לא תעשה' והזריזות ^[סובב] על ^[מצוות] ה'עשה', היינו 'סור מרע - ועשה טוב'".

• "כמו שצריך פקחות גדולה והשקפה רבה להינצל ממוקשי היצר, ולהימלט מן הרע, שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדולה והשקפה, לאחוז במצוות ולזכות בהן ^{[לקיים אותן]}, ושלא תאבדנה ^{[ההזדמנויות החד-פעמיות לקיים אותן]}".

• "כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע, בתחבולותיו, להפיל את האדם במכמורות ^{[מלכודות]} החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו".

• "טבע האדם כבד מאוד, כי עפריות החומריות גס. על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר עצמו, נגד טבעו עצמו, ויזדרז".

• "והוא מה שאמר התנא: 'הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים', (אבות ה, כ)".

• "כי הנה העצל, אף על פי שאינו עושה רע בקום עשה ^{[בפעולה]}, הנה הוא מביא את הרעה עליו בשב ואל תעש שלו ^{[בחוסר פעולה]}".

• "רעת העצל ^{[ההתדרדרות במצבו]} אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט באה, בלי שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך ^{[מתדרדר בנרפות]} מרעה אל רעה עד שימצא ^{[בסופו של דבר]} טבוע בתכלית הרעה".

• "הנה בתחילה ^[האדם] אינו אלא מחסיר הטורח ^{[המינימאלי]} אשר היה ראוי לו, ומזה נמשך ^{[ומכאן יוצא]} שלא ילמד בתורה ככל הצורך ^{[כפי שנדרש]}. ומפני חסרון הלימוד כשיבוא אחר כך ללמד תחסר לו ההבנה".

• "אמר המלך שלמה: 'מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך ומחסרך כאיש מגן' ".

• "והנה אנחנו רואים שכבר ^{[מלכתחילה]} לבו של האדם יודע חובתו ^{[מה שמוטל על האדם לעשות]}, ונתאמת ^{[כבר התבהר]} אצלו מה שראוי לו ^[לעשות] להצלת נפשו ומה שחובה עליו ^[לעשות] מצד [^{לפי הוראת]} בוראו, ואף על פי כן יניחהו ^{[יזנח את חובותיו בעולם ויעדיף חוסר עשייה ומנוחה]}".

• "^{[התנהגות השלילית הזו]} לא מחסרון הכרת החובה ההיא, ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה ^{[העצלנות]} מתגברת עליו, והרי הוא אומר: 'אוכל קמעא ^[מעט]', או 'אישן קמעא', או 'קשה עלי צאת מביתי', 'פשטתי את כותנתי ^[בגדיי] איככה אלבשנה', 'חֵמָה ^[שמש] עזה בעולם', 'הקרה רבה', או 'הגשמים', וכל שאר האמתלאות ^{[תירוצים]} והתואנות ^{[הסברים]} אשר פי העצלים מלא מהם".

• "ואולם אם תשאל את פי העצל, יבוא ^[ישיב] לך במאמרים ^{[אמירות]} רבים - - אשר כולם יורו לו ^{[יתנו לו סיבות מוצדקות]}, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ^{[מעול המצוות]}, ולהניח לו במנוחת עצלותו. והוא איננו רואה ^{[איננו מסוגל להבין]} שאין הטענות ההם והטעמים ^{[התירוצים]} ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים".

• "והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה ^[מוצלח] במלאכת הפרישוּת , שכל קֻלָּה ^{[הקלה במצווה]} צריכה בדיקה כי - - קרוב הדבר ^{[סביר להניח]} שתהיה מעצת היצר ^[הרע] ומרמיותיו ^{[הונאותיו]}".

• "כללו של דבר: חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר בזריזות, לעשות המצוות, בהשליכו מעליו כובד העצלה ^{[העצלנות]}, המעכבת ^[אותו]".

• "תראה ^{[שים לב]} שהמלאכים משתבחים במידה הטובה הזאת ^{[של הזריזות]}. והנה האדם הוא אדם ולא מלאך. על כן אי אפשר ^{[בלתי אפשרי]} לו שיגיע ל^[דרגת] גבורתו של המלאך, אך וודאי שכל מה שיוכל ^{[להתאמץ ו]}להתקרב במדרגתו אליו ראוי הוא שיתקרב".

[עריכה] פרק ז - בביאור חלקי הזריזות

• "חלקי הזריזות ^{[בעשיית המצוות, הם]} שנים: אחד קודם התחלת המעשה ואחד אחרי כן".

• "קודם התחלת המעשה ^[הדגש] הוא שלא יחמיץ האדם את המצווה, אלא ^{[ההיפך מכך, כלומר]} בהגיע זמנה ^{[הזמן המיועד למילוי המצווה]} , או בהזדמנה לפניו, או בעלותה במחשבתו - ימהר יחיש ^{[יזרז את]} מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה, ולא יניח ^{[להתווספות]} זמן לזמן שיתרבה בינתיים".

• "על כן הזהירו חז"ל: 'ושמרתם את המצוות - מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה', (מכילתא שמות יב, ז)".

• "כי הזריזות היא מידת שלמות גדולה, אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל ^{[כפי מידת יכולתו]}, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת ^{[למידת השלמות]}".

• "אך הזריזות ^{[הנדרשת מן האדם]} אחר התחלת המעשה הוא [^{נובעת מן הנימוק הבא]}, שכיון שאחז במצווה ^{[התחיל לקיים אותה]} ימהר להשלים אותה, ולא ^{[להתנהג כמי שמבקש]} להקל מעליו, כמי שמתאווה להשליך מעליו משאו, אלא מיראתו ^[מחששו] פן לא יזכה לגמר ^{[לסיים ולהשלים]} אותה. ועל זה הרבו להזהיר חז"ל ואמרו: 'כל המתחיל במצווה ואינו גומר ^[מסיים] אותה קובר אשתו ובניו' (בראשית רבה פ"ה)".

• ^{"[צא ולמד ש]}כל מעשיהם של צדיקים ^[נעשים] במהירות, אשר לא יתנו ^{[לעצמם רשות ל]}הפסק זמן ^[שיהוי] לא ^{[בהתייחס]} אל התחלת המצווה ולא ^{[בהתייחס]} אל ^{[הצורך ב]}השלמתה".

• "ותראה ^[ותלמד], שהאדם אשר תלהט ^[תתלהב] נפשו בעבודת בוראו, וודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו. אלא תהיה תנועתו ^[זריזה] כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כילה ^[סיים] הדבר להשלימו".

• "שכמו שהזריזות הוא תולדת ^{[תוצאה של]} ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות יוולד ^{[תיווצר אצל האדם]} ההתלהטות ^{[הפנימית]}".

• "אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו ^{[הלהט הפנימי שלו]} תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו [ילמדנו]".

• "ואמנם כבר ידעת שהנרצה ^{[שהרצוי]} יותר בעבודת הבורא יתברך שמו הוא חפץ ^[רצון] הלב ותשוקת הנשמה".

• "ואולם האדם אשר אין החמדה ^{[המשיכה (לקיום מצוות)]} הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו כדי שימשך מזה ^{[שכתוצאה מכך]} שתיוולד בו החמדה בטבע ^{[משיכה טבעית]}. כי התנועה ^{[הפעולה]} החיצונה מעוררת השמחה הפנימית, החפץ [^הרצון], והחמדה ^{[והמשיכה]}".

[עריכה] פרק ח - בדרך קניית הזריזות

• "הנה האמצעים, אשר נקנה בהם הזריזות, הם הם אותם ^{[האמצעים]} אשר נקנה בם הזהירות, ומדרגותיהם כמדרגותיהם. - - כי עניינם קרוב זה לזה מאוד ואין הפרש ביניהם. אלא שזה בעשין ^{[מצוות עשה]} וזה בלאווין ^{[מצוות אל תעשה - איסורים]}.

• "כאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצוות ורוב חובתו ^{[האישית]} בהם, וודאי שיתעורר לבו אל העבודה ^{[עבודת האל]} ולא יתרפה ^[ישתמט] ממנה".

• "מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה ^{[בקיום המצוות]}, הוא ההסתכלות ברוב הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם, בכל עת ובכל שעה. והנפלאות הגדולות שעושה עמו, מעת הלידה עד היום האחרון - - הואיל ^[והאדם] אינו יכול וודאי לגמול לו טובתו ^[להשם] יתברך ^{[להשיב לו באותה מידה של טובה]}, לפחות יודה לשמו ויקיים מצוותיו".

• "הנה אין לך אדם - - שלא יראה ^{[יבחין ב]}נפלאות וטובות רבות במצבו. כי העשיר והבריא, כבר הוא חייב לו ^[להשם] יתברך, על עושרו ועל בריאותו; העני חייב לו, שאפילו בעוניו ממציא ^[מספק] לו פרנסתו, דרך נס ופלא ואינו מניחו למות ברעב; החולה, על שמחזיקו ^[למרות] בכובד חוליו ומכותיו, ואינו מניחו לרדת שחת ^{[לאבד את צלמו ונפשו]}. וכן כל כיוצא בזה, עד שאין לך אדם שלא יכיר עצמו ^{[כמי ש]}חייב לבוראו".

• "אם יתבונן היות כל טוּבוֹ ^{[כל הברכה שזכה בה]} תלוי בידו [^{של השם]} יתברך. ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו ^{[צורכיו הבסיסיים כאדם]}, ממנו ^[השם] יתברך הוא ולא מאחר. אשר על כן, וודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו ^{[את השם]} יתברך. ולא יחסר לו ^[לאדם] מה שהוא מוכרח אליו ^{[מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא]}".

[עריכה] פרק ט - בביאור מפסידי [הגורמים להפסד] הזריזות וההרחקה מהם

• "הנה מפסידי ^{[הגורמים להפסד]} הזריזות הם הם מגדילי ^[מקדמי] העצלה ^{[העצלנות]}. והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית, ושנאת הטורח ^[הטרחה], ואהבת העידונים".

• "מי שירצה לאכול אכילותיו ^{[ארוחותיו]} בכל הישוב והמנוחה ^{[במנוחה מוחלטת],} ולישון שנתו בלי טורד ^[הפרעה], וימאן ^[יסרב] ללכת אם לא לאיטו, וכיוצא בדברים כאלה - הנה ^{[כתוצאה מכך]} יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות ^[כנסת] בבוקר, או לקצר בסעודתו, מפני ^{[הצורך להספיק ל]}תפילת המנחה בין הערביים, - - ולא כל שכן, למהר ^[לזרז] עצמו לדבר מצווה או לתלמוד תורה".

• "ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא ^[נברא] בעולם הזה, אלא לעמל ולטורח, ו^[לפיכך] לא ינהג בעצמו אלא ^[כפי] מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם ^{[מעסיקיהם]}, - - וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם ^{[בימי הקרבות]} אשר אכילתם בחיפזון, ושנתם עראי ^{[קלה, רופפת]}, ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב".

• "עוד ממפסידי ^{[מן הגורמים להפסד]} הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא מן הזמן ותולדותיו ^{[ההתרחשויות הקורות בו]}, כי פעם יירא ^{[האדם העצל]} מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החולאים, ופעם מן הרוח - וכן כל כיוצא בזה ^{[תירוצים]}".

• "כללו של דבר: צריך שישים האדם את עצמו עראי ^{[כמי שנמצא באופן זמני]} בעולם ^{[החומר וההנאות]} וקבוע בעבודה ^{[עבודת האל]}, יתרצה ויסתפק בכל ענייני ^[הנאות] העולם במה שיזדמן לו, וייקח מן הבא בידו ^{[מן המעט שמזדמן לו]}, ויהיה רחוק מן ^{[הרצון ל]} המנוחה וקרוב ^{[ערוך מוכן ודרוך]} למלאכה ולעמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות ^{[התרחשויות]} הזמן ופגעיו.

• "דע ^{[שים לב]}, כי יש יראה ויש יראה, יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש ^[צורכי] ביטחון ויש ^{[תירוצים שנועדו להצדיק]} הוללות".

• "כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה ^{[הגיון בריא]}, לשינהג ^{[במטרה שיוליך]} עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים. - - ומי ^{[לעומת זאת]} שיפקיר עצמו לסכנות ^{[של ממש]}, הנה אין זה ביטחון ^[עצמי] אלא הוללות. והנה הוא חוטא ^{[בעשיית דבר]} נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו".

• "וזאת היראה, המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה.

• "היראה השוטה היא ^[זו] שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על ^[גבי] שמירות, ויראה על ^[גבי] יראה, ועושה ^[מוסיף] משמרת למשמרתו, באופן שיגיע ^[ייגרם] מזה ביטול לתורה ולעבודה".

• "הא למדת ^{[מכאן אתה לומד ומסיק]} שאין היראה גורמת ^[לאדם] שיתעצל, אלא עצלה ^{[העצלנות היא ש]}גורמת לו שיתיירא".

• "והנך רואה כי ראוי לזריזות להיות במדרגה ^[אחת] אחר הזהירות, כי על ^[פי] הרוב לא יהיה האדם ^{[עולה לדרגת]} זריז, אם לא יהיה זהיר בתחילה".

• "כי מי שלא ישים לבו ^[יקפיד] ליזהר במעשיו ולהתבונן בעבודה ^[האל] ומשפטיה ^{[וחוקיה]}, שזו היא מידת הזהירות, כמו שכתבתי, קשה ^{[הסיכוי קטן מאוד]} שילבש אהבה וחמדה ^[משיכה] אליה ^{[אל עבודת האל]} ו^[ש]יזדרז ^{[להתייצב]} בתשוקה לפני בוראו, כי הנה ^{[מסתבר ש]}הוא עודנו טובע בתאוות הגופניות, ורץ מרוצת הרגלו ^{[ממשיך בהרגליו הישנים]} המרחיקו מכל זה ^{[מן הזריזות]}".

• ^{"[רק ל]}אחר שכבר פקח ^[האדם] עיניו לראות ^{[להשגיח על]} מעשיו וליזהר בם, וחישב חשבון ^{[הרווח וההפסד של]} המצוות והעבירות, כאשר ^[ה]זכרנו ^{[קודם לכן]}, נקל הוא לו ^{[ייקל עליו]} שיסור ^{[יזוז הצידה]} מן הרע וישתוקק אל הטוב ויזדרז בו".

[עריכה] פרק י - בביאור מידת הנקיות

• "הנקיות - ^{[פירושה]} שחרור מכל מידה ^[תכונה] רעה".

• "מידת הנקיות היא, היות האדם נקי לגמרי מכל מידה ^[תכונה] רעה ומכל חטא. ^[ו]לא די ממה שהחטא בו מפורסם וגלוי ^{[שכולם יודעים שמדובר כאן בחטא]}, אלא גם כן ממה שהלב, שעדיין נגוע קצת מן התאווה, נפתה בו ^[מתפתה] להורות ^[לאדם] היתר ^{[רשות לעסוק]} בדבר".

• "אך האדם אשר - - נקי מכל רושם רע שמשארת ^{[שמותירה]} התאווה אחריה, הנה ראייתו תהיה ברורה לגמרי, והבחנתו זכה ^[צלולה], ולא תטהו החמדה ^{[המשיכה אל התאווה]} לשום דבר".

• "והנך רואה עתה ההפרש ^[ההבדל] שבין 'הזהיר' ו'הנקי', אף על פי שקרובים הם זה לזה בעניינם: הזהיר הוא הנזהר במעשיו, ורואה ^[מוודא] שלא יחטא במה שכבר נודע ^[ידוע] לו ו^{[ידוע ו]}מפורסם אצל הכל היותו חטא. אמנם עדיין איננו אדון ^{[מושל ושולט]} בעצמו, ^[עד] שלא יימשך לבו ^{[כתוצאה]} מן התאווה - - הגופנית אלא ש^[הזהיר] יכבוש אותה וילך אחר החכמה ולא אחריה". אך על כל פנים ^{[למרות הכול]} 'חושך החומריות' ^{[שעדיין קיים בו באדם]}, עושה את שלו ^{[פועל את פעולתו]} להסיתו ולפתותו".

• " אחר שיתרגל האדם ^{[וירכוש לו]} הרגל גדול בזהירות הזה, עד שינקה ניקיון ראשון מן החטאים המפורסמים ^{[הידועים]} וירגיל עצמו בעבודה ^[האל] ובזריזות, ותגבר בו האהבה אל בוראו והחמדה ^{[המשיכה]} אליו, הנה כוח ההרגל ^[החדש] הזה ירחיק אותו מענייני החומר, וידביק דעתו אל ^[חיפוש] השלמות הנפשי, עד שסוף סוף יוכל להגיע אל הניקיון השלם".

• "רק מי שינקה לגמרי מכל נדנוד ^{[הרהור של]} חטא ועוון, הוא הוא הראוי לראות את פני המלך ה', כי זולת זה ^{[אם לא כן]} אין לו ^{[לא יוותר לו]} אלא ^{[כמו שנאמר:]} 'בשתי ונכלמתי להרים אלוהי פני אליך' ".

• "והנה וודאי כי מלאכה רבה היא לאדם להגיע אל שלימות המידה ^{[התכונה]} הזאת, כי העבירות הניכרות והידועות ^{[שכולם מכירים אותן]} קלות הן להישמר מהם, כיון שרעתם גלויה ^{[כל אחד מבין ורואה את הנזק שהן גורמות]}, אך הדקדוק ^{[הקפדנות]} הזה המצטרך ל^[השגת] נקיות הוא הקשה יותר".

• "אמרו חז"ל (עבודה זרה י"ח): 'עבירות שאדם דש בעקביו ^{[עבירות שאדם מתייחס אליהן כ"עבירות קטנות" ונדמה לו שהן נמוכות בחומרתן "כגובה העקבים"]} סובבות אותו בשעת הדין ^{[בפני הקב"ה]}'. ^[המלך] דוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל ^{[העבירות ה]}אלה, ועל כן היה הולך ^[יוצא] למלחמה בביטחון".

• ^{"[אמר המלך דוד]} (תהילים, כ"ד ג'): 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, נקי כפים ובר לבב'.

• "^{[מידת הנקיות]} קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה ^[מתפתה] על נקלה ומתיר ^[מרשה] לעצמו הדברים שיוכל למצוא בהם ^{[צידוק כלשהו עד]} כדי הטעיה.

• "ובוודאי שמי שהגיע לזאת המידה ^{[של הנקיות]} כבר הגיע למדרגה גדולה, כי בפני מלחמה חזקה עמד וניצח".

[עריכה] פרק יא - בפרטי מידת הנקיות

• "פרטי מידת הנקיות רבים הם מאוד והינם ככל הפרטים שבכל השלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה".

• "אף על פי שבכל העבירות משתדל היצר הרע להחטיא את האדם ^{[לגרום לאדם לחטוא]}, כבר יש מהם ^{[עבירות מסוימות]} שהטבע מחמדן ^{[טבע האדם נמשך אליהן]} יותר ובהן מראה לו ^[טבעו] יותר היתרים ^{[רשות גדולה יותר לחטוא מעט]}".

• "אשר על כן יצטרך בהן ^{[במצוות מסוימות של 'אל תעשה']} יותר חיזוק ^{[שיעזור לו]} לנצח את יצרו ולהנקות מן החטא".

• "אף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם ^{[גנבים הבאים בלילה לביתך כששק על גבם]}, דהיינו, שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשים בכליהם [^{בשקיהם]}, אף על פי כן רובם טועמים טעם גניבה במשאם ובמתנם ^{[בשעת המשא ומתן]}, במה שיורו ^[יתנו] היתר ^[רשות] לעצמם להשתכר ^{[להרוויח]} איש ^{[כתוצאה מ]} בהפסדו של חברו".

• "ואולם לאווין ^{[איסורים]} הרבה נאמרו ב^{[נושא ה]}גזל: 'לא תעשוק', 'לא תגזול', 'לא תגנובו ולא תכחשו ^[תרמו] ולא תשקרו איש בעמיתו', 'לא תנו ^{[להונות]} איש את אחיו', 'לא תשיג ^{[תחדור ל]}גבול ^{[חלקת אדמתו וביתו של]} רעך'".

• "ואמרו חז"ל (בבא בתרא פ"ח): 'קשה ^{[חמור יותר]} גזל הדיוט מגזל ^[אדם] גבוה ^{[בפקחות]}'".

• "וכבר פטרו את הפועלים העושים ^[עבודה] אצל בעל הבית מברכת 'המוציא' ומברכות אחרונות דברכת המזון.

• "קל וחומר בן בנו של קל וחומר ^{[מן הכלל הקל נגיע אל הכלל החמור]} לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן, שלא לבטל ממלאכתו של ^{[שהטיל עליו]} בעל הבית.

• ואם עבר ^{[על האיסור]} הרי ^[אדם] זה ^[ייקרא] גזלן. ^{[אם כך]} מה יענו ^{[יטענו להגנתם]} אפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה?".

• "כללו של דבר: השכור ^{[המועסק]} אצל חברו ^{[מעסיקו]} לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו ^{[שעות עבודתו]} מכורות הן לו ליומו ^{[בתמורה לשכר היומי שהוא מקבל ]}, וכל מה שייקח מהן ^{[מהשעות הללו]} להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור.

• "ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצווה בזמן מלאכתו ^{[במהלך שעות העבודה עליהן הוא מקבל שכר ממעבידו]} לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו".

• "המשל דימה הגזל הבלתי נגלה ^{[גניבה מכל סוג שאיש לא השגיח בה חוץ מהגנב]} כדבר המתדבק ^[נדבק] ביד האדם. כל זה נמשך ממה ^{[נובע מכך]} שתחת ^{[שבמקום]} היות הלב מושל בעיניים, שלא יניח להיות נעים להם ^{[לקחת לעצמם]} את ^{[החפצים הרכוש והזמן]} של אחרים, העיניים מושכים את הלב לבקש היתרים ^{[לעצמו לקחת לעצמם]} על מה שנראה להם יפה ונחמד".

• "ראה נא בעניין ההונאה, כמה נקל ^[קל] הוא לאדם להתפתות וליכשל, כאשר לכאורה ^{[במבט ראשון]} יראה לו שראוי הוא ^{[מותר וכדאי לו]} להשתדל ליפות סחורתו בעיני האנשים -- לדבר על לב הקונה למען יתרצה לו ^{[ישתכנע ויקנה ממנו את הסחורה]}.

• "אם לא ידקדק ^{[יקפיד המוכר]} וישקול מעשיו הרבה, הנה ^{[זה נמשל ל]}תחת חיטה יצא חוח, כי יעבור ^{[המוכר על המצווה]} ונכשל בעוון ההונאה אשר הוזהרנו עליה, (ויקרא כה): 'לא תונו איש את עמיתו', ואמרו חז"ל אפילו לרמות את הגוי אסור".

• "עוד אמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט): 'כל הגוזל ^[מ]את חברו אפילו ^{[דבר ה]}שווה פרוטה, כאילו נוטל נפשו ממנו'. הרי לך חומר^[ת] העוון הזה אפילו ^{[כשהעוון הוא]}בשיעור ^[במידה] מועט".

• "ואם תאמר בלבבך: ואיך אפשר ^[ייתכן] לנו שלא להשתדל במשאנו ומתננו לרצות ^[לשכנע] את חברנו על המקח ועל שוויו? חילוק [חלק לא מתאים] גדול יש בדבר".

• "כי כל מה שהוא ^{[נעשה במטרה]} להראות את הקונים אמיתת טוּב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא ^{[לשכנע את הקונה]} טוב וישר, אך מה שהוא ^{[נעשה במטרה]} לכסות מומי חפצו ^{[להסתיר מן הקונה את הפגמים שבחפץ]} אינו אלא הונאה ואסור".

• "כל שכן ^{[על אחת כמה וכמה]} עוון הרבית שגדול הוא. ^{[עוון ש]}כופר באלוהי ישראל חס ושלום ואמרו חז"ל על פסוק (יחזקאל י"ח): 'בנשך נתן ורבית לקח חיה לא יחיה', ש^[אפילו] אינו חי לתחיית המתים, כי הוא ^{[המלווה ברבית]} ואבק שלו משוקץ ומתועב בעיני ה'. ואיני רואה צורך להאריך בזה, שכבר אימתו ^{[של העונש]} מוטלת על כל איש ישראל".

• "כללו של דבר: כמו שחמדת ^{[המשיכה אל]} הממון רבה, כן מכשלותיו ^{[מלכודותיו]} רבים, וכדי שיהיה האדם נקי מהם באמת, עיון גדול ודקדוק ^{[והקפדה]} רב צריך ^[דרוש] לו. ואם נקה ^{[הצליח להמנע]} ממנו ^{[לחלוטין]} ידע ^[האדם] שהגיע כבר למדריגה גדולה.

• "כי רבים יתחסדו ^{[יצליחו להגיע לדרגה של חסיד]}, בענפים רבים מענפי החסידות, ו^[אולם] בעניין שנאת הבצע לא יכלו ^{[אותם הרבים]} להגיע אל מחוז השלמות".

• "והנה מי שירצה להינקות לגמרי ^{[להימנע לחלוטין]} מזה החטא, גם לו תצטרך ^[נדרשת] מלאכה לא מועטת, כי אין בכלל האיסור ^[הזה] גופו של ^[ה]מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו".

• "ואמרו חז"ל (שמות רבה פרק ט"ז): 'אמר הקדוש ברוך הוא: ^{[בן אדם]} אל תאמר הואיל ^[כיוון] ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עוון, הריני מגפפה ואין לי עוון, או שאני נושקה ואין לי עוון".

• "אמר הקדוש ברוך הוא ^{[את הדוגמה הבאה]}: כשם ^[כפי] שאם נדר נזיר ^[להמנע] לשתות יין, אסור ^{[לו גם]} לאכול ענבים לחים ויבשים וכל ^{[סוג משקה או מאכל]} היוצא ^{[שמקורו]} מגפן היין, אף ^{[באותה מידה גם]} אישה שאינה שלך אסור ליגע בה כל עיקר ^{[בשום פנים ואופן]}".

• "והבט מה נפלאו דברי המאמר ^[המשל] הזה, כי המשיל את האסור הזה ^{[לגעת באישה שאינך שלך]} ל^{[נדר של]} נזיר, אשר אף על פי שעיקר האסור ^[שלו] אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות ^[קרבה] עם היין".

• "ונמצא שעשתה התורה במצווה זאת של נזיר, מה שמסרה ^{[נתנה הנחיה]} לחכמים שיעשו בשאר כל המצוות.

• "ועל זה הדרך ^{[לפי שיטה זו]} אסרו ^{[החכמים]} בעניין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות או הקרוב אליו, יהיה ^{[קשור בשימוש]} באיזה חוש שיהיה, דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדיבור, ואפילו במחשבה".

• "במי שאמרו ^[לך] דרך שחוק 'בעלמא לאו מילתא היא' - - אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע".

• "האמת הוא כדברי רבותינו ז"ל, שניבול פה ^{[שימוש במלים גסות]} הוא ערוותו של הדיבור ממש".

• "המדרגה השלישית אחר הגזל והעריות לעניין החמדה ^{[המשיכה (לדברים אסורים)]} - - איסורי אכילה ושתייה, כל אלה הנקיות ^{[ההמנעות המוחלטת]} בהם צריך דקדוק ^[הקפדה] גדול וצריך חיזוק, כי יש תאוות הלב המתאווה במאכלים הטובים - - ופרטיהם רבים ככל דיניהם הידועים - - והמקל בהם במקום שאמרו ^{[ציוו עלינו]} להחמיר אינו אלא משחית ^{[מקלקל ופוגם]} לנפשו".

• "כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו".

• "והמאכלות האסורות יתירות בזה ^{[חמורות יותר בדרגתן]} על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו".

• "כמה נפלא כוח המצווה, ש^{[הבדל שהוא כ]}חוט השערה מבדיל בין טומאה ^[ממש] לטהרה ממש".

• "והנה כל בר ^[בן] ישראל שיש לו מוח בקדקודו יחשוב ^{[ידמה בלבו]} איסורי המאכל כ^{[איסורים המתייחסים אל]} מאכלים הארסיים. או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל ^[יוותר] אדם על עצמו לאכול ממנו?"

• "איסור המאכל ^{[של מאכלים לא כשרים]} כבר ביארנו ^{[הסברנו]} שהוא ^{[עוסק ב]}ארס ממש ללב ולנפש הישראלי".

• "ונדבר עתה על החטאים המצויים ^{[מצוות אל תעשה]} הנולדים מחברת בני האדם וקיבוצם ^{[מיחסי הגומלין ביניהם ומהתרכזותם במקום אחד]}, כגון: הונאת דברים, הלבנת הפנים, הכשלת העיוור בעצה, רכילות, שנאה ונקימה, שבועות, דבר שקר וחילול השם. כי מי ^{[מסוגל בכנות ש]}יאמר ניקיתי ^{[נמנעתי]} מהם טהרתי מאשמה בם[?], כי ענפיהם ^{[החטאים 'הקטנים יותר' שנובעים מהם]} רבים ודקים עד מאוד".

• "נִמְצֵינוּ למדים ^{[מתוך עיון בספרי הקודש]}, שבין בדבר שיכול להיות נוגע בו ^{[קשור אליו ולאינטרסים שלו]}, בין בדבר שאינו נוגע בו כלל ^{[אין לו כל נגיעה אישית לנושא]}, חייב אדם להעמיד את הבא להתייעץ בו על האמת הזך והברור".

• "זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל ^[נותן] לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית ^{[אינטרס]} אחר, קרוב או רחוק ^[ככל] שיהיה".

• "ואם יארע שיראה הוא ^[היועץ] היזק לעצמו ^{[פגיעה באינטרסים הפרטיים שלו]} בעצה ההיא ^{[שהוא מצווה לתת אותה באמיתות מלאה לחברו]}, אם יכול ^[מסוגל] להוכיח אותה ^{[להציג אותה במלואה]} על ^[לנוכח] פניו של המתייעץ, יוכיחהו, ואם לאו יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו".

• "כללו של דבר: הרבה דרכים ליצר. אבל כל דבר ^{[דיבור, לחישה, הכרזה, כתיבה]} שיוכל להיוולד ממנו נזק או בזיון לחברו, בין ^{[שהדבר נעשה]} בפניו בין שלא בפניו, הרי זה בכלל לשון הרע השנאוי ומתועב לפני המקום ^{[אלוהינו]}".

• "גם ^[רגש] השנאה והנקמה קשה מאוד לשימלט ממנו לב -- אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש ^[חש] מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול ^{[על שעוללו לו]}, והנקמה לו ^{[באלה שהעליבו אותו]} מתוקה מדבש".

• "על כן לכשיהיה בכוחו ^{[של אדם]} לעזוב ^[להניח] מה שטבעו מכריח אותו, - - ולא ישנא מי שהעיר ^[עורר] בו השנאה, ולא יקום ממנו, בהזדמן לו, ^[מה] שיוכל להנקם ולא ייטור ^[יזכור] לו ^{[לשלילה],} אלא את הכל ^{[העוול שגרם לו חברו]} ישכח ויסיר מלבו, כאילו לא היה ^{[לא קרה מעולם]} - ^{[התנהגות כזו תוכיח כי]} חזק ואמיץ הוא".

• "ועניין הנקמה והנטירה ^{[מוכר ו]}ידוע, דהיינו: נקמה - ^{[היא דרכו של אדם]} להמנע מהטיב ^{[לעזור, לסייע]} למי שלא רצה להטיב לו ^[בעבר], או שהרע לו כבר; ונטירה - ^{[היא דרכו של אדם]} להזכיר, בעת שהוא [בכל זאת] מטיב [עוזר] למי שהרע לו[שעשה לו בעבר משהו רע] , איזה זיכרון מן הרע ש^[חברו] עשה לו".

• "על כן באה התורה וכללה ^[יצרה] כלל שהכל נכלל בו: 'ואהבת לרעך כמוך', כמוך בלי שום הפרש ^{[בין כמות האהבה שאתה נותן לעצמך, לבין כמות האהבה שאתה נותן לרעך]}, כמוך בלי חלוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש".

• "כל שאינו מן ההדיוטות ^{[אלה שאינם מבינים דבר בתורה ובמצוות]} נשמר מהוציא ^[לומר] שם שמים מפיו לבטלה, כל שכן ^{[מה שחמוּר יותר]} בשבועה".

• "והנה דבר השקר, גם הוא חולי רע נתפשט ^{[נעשה נפוץ]} מאוד בבני האדם. ואולם מדריגות מדריגות ^{[דרגות שונות של חומרה]} יש בו".

• יש בני אדם שאומנותם ^{['מלאכתם']} ממש היא השקרנות, הם ההולכים ובודים מלבם ^{[ממציאים]} כזבים ^[שקרים] גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות ^{[שהציבור יתחיל לעסוק בשמועות]}, או להיחשב ^{[אצל המאזינים להם]} מן החכמים ויודעי דברים הרבה".

• "ועליהם ^{[השקרנים]} נאמר: (משלי י"ב): 'תועבת ה' שפתי שקר'".

• "ויש אחרים קרובים להם במדריגה ^{[של חומרה]} אף על פי שאינם כמוהם ממש ^{[לא שקרנים מוחלטים]}, ו^[אלה] הם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם - - בבואם לספר דבר מה, יערבו בהם ^{[יוסיפו לדברי האמת גם]} מן השקרים, כמו שיעלה על רוחם ^{[כפי שיעלה בדמיונם באותו רגע, ללא כל אחריות]}".

• "והם הם הבדאים ^{[מספרי הבדותות, שנוהגים לערבב דברי אמת עם דברי שקר]} אשר אי אפשר להאמין לדבריהם. וכמאמרם חז"ל (סנהדרין פ"ט): 'כך ^[זה] הוא עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין ^{[מקשיבים ומאמינים]} לו'".

• "ויש עוד אחרים שחוליים ^{[התנהגותם החולנית]} קל מחולי ^{[מדרגת החולניות של]} הראשונים ^{[שמוזכרים כאן]}, והם אותם ^[אנשים] שאינם קבועים כל כך בשקר ^{[מהמספרים בקביעות דברי שקר]} אלא שלא יחושו ^{[יזרזו את עצמם]} להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו".

• "ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק ^{[בבדיחות הדעת]} או כיוצא בזה בלא כוונה רעה. - - והוא ^{[מסוג ההתנהגויות]} מה שבאה עליו האזהרה (שמות כ"ג): 'מדבר שקר תרחק' - - להעיר אותנו ^{[את תשומת לבנו]} על ההרחק ^{[ההתרחקות]} הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה".

• "מי שדובר ^[אומר] שקר כאילו מבטל יסודו של עולם ^{[כי יסוד העולם הוא האמת]}, וההפך מזה ^{[האדם ההפוך ממנו]} מי שזהיר ^{[נזהר להגיד אך ורק דברים נכונים]} באמת ^[נחשב] כאילו מקיים ^{[שומר על]} יסודו של עולם".

• "ובוודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו ^{[להיות לו לסמל]}, כמה יהיה הפכו ^{[הסמל ההפוך לו]} מתועב לפניו".

• "הרבה צריך האדם להיות חס על כבוד קונו ^{[אלוהיו]}, ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאוד שלא יצא משם ^{[ממעשיו ומדבריו]} מה שיוכל להיות חלול לכבוד שמים חס ושלום".

• "כל אדם, לפי מדרגתו ^{[בסולם החברתי]} ולפי מה שהוא נחשב ^{[תדמיתו ומעמדו]} בעיני הדור ^{[בעיני האנשים החיים עמו באותה תקופה]}, צריך שיתבונן לבלתי עשות ^{[להימנע מ]}דבר בלתי הגון ^{[ובמיוחד]} לאיש כמותו".

• "כי כבוד התורה ^[מחייב] הוא, שמי שמרבה הלימוד בה, ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המידות ^{[ההרגלים הרעים שלו]}".

• "מי שמרבה בלימוד ^{[ואינו מרבה ביושר ובתיקון ההרגלים שלו]} גורם בזיון ללימוד עצמו, וזה חס ושלום חילול לשמו יתברך שנתן לנו את תורתו הקדושה, וציוונו לעסוק בה להשיג על ידה שלמותנו ^{[ללמוד, בעזרת התורה, כיצד להתנהג באופן מושלם]}".

• "ומה ש^[הכי] קשה על ההמון ^[ב]שמירתו ^{[של שבת]} הוא השביתה <sup^{>[החובה לפרוש]} מן ^{[התיכנונים והמחשבות על]} העסק וּמִדַּבֵּר במשאם ובמתנם".

• "והכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל ^{[אפילו להתאמץ התאמצות קלה]} בעבורו או להזכירו בפיו, ולכן אסרו ^{[על האדם]}: 'לעיין בנכסיו ^{[למשל בספרי חשבונותיו או ביומניו]} לראות מה צריך ^[לעשות] למחר; - - לומר ^{[לתכנן לעצמו]} דבר פלוני אעשה למחר; או סחורה פלוני אקנה למחר, וכן כל כיוצא בזה'. (טור או"ח שו-שז)".

• "אין לך איסור ^[כללי] שאין לו ענפים ופרטים ^{[איסורים נוספים שנובעים ממנו]}, מהם חמורים ומהם קלים, ומי שרוצה להיות נקי ^{[מעבירות]} צריך שיהיה נקי מכולם וטהור מכולם".

• "כמו שצריך ^[אדם] נקיות במעשים, כך צריך נקיות במידות ^{[בתכונות האופי ובהרגלים שלו, שמשפיעים על הדרך בה הוא מתנהג בחיי היומיום]}.

• "יותר קשה הוא ^{[השיפור והשמירה על]} הנקיות במידות ^{[בתכונות האופי ובהרגלים הקבועים]} ממה שהוא ^{[קשור אך ורק]} במעשים ^{[המתבצעים באופן חד פעמי או מפעם לפעם, אך לא בקביעות]}, כי הטבע ^{[האופי של האדם]} פועל ^{[בא לידי ביטוי]} במידות יותר ממה שהוא פועל ^{[בא לידי ביטוי]} במעשים ^{[כאלה ואחרים]}.

• ^[לכן] כל מלחמה שהיא ^{[שמנהל אדם]} נגד נטיית הטבע ^{[האופי שלו]} מלחמה חזקה היא. והוא מה שפירשו ^{[התכוונו אליו]} במאמרם חז"ל (אבות פרק ד'): 'איזהו ^[מיהו] גיבור [?] - הכובש את יצרו'".

• "בראשית ^{[נעסוק באותן מידות]} הצריכות עיון ^{[תשומת לב]} יותר מפני רגילותנו בם, והם: הגאווה, הכעס, הקנאה והתאווה..

• "הן כל אלה ^[הן] מידות רעות אשר ^{[תוצאתם ו]}רעתם ניכרת ^{[נראית באופן ברור ומובהק]} ומפורסמת ^{[ידועה לכולם]}. אין צריך ^[להציג] לה ראיות ^{[הוכחות מיוחדות]}, כי הנה ^{[אותן התנהגויות]} רעות בעצמן ורעות בתולדותיהן ^{[בתוצאות שהן גורמות]}, - - להביא ^{[להוביל]} את האדם אל ^[ביצוע] עבירות חמורות".

• "על הגאווה, מקרא מלא ^{[ציטוט מלא מתוך התורה]} מזהיר ואומר (דברים ח'):'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך' ".

• "על הכעס, אמרו חז"ל: 'כל הכועס יהיה ^[נחשב] בעינך כאילו ^[הוא] כופר בעיקר ^{[באלוהים ובמצוות החשובות ביותר]}'.

• "על הקנאה והתאווה, שנינו ^{[עסקנו ודנו]} בהדיא (אבות פרק ד'): '^{[מידות אלה:]} הקנאה והתאווה וה^{[צורך ב]}כבוד מוציאין את האדם מן העולם' ^{[מובילים לאובדנו]}. [ו]אמנם העיון ^{[המסקנה הנכונה]} המצטרך בם הוא, להימלט מהם ומכל ענפיהם ^{[מכל מה שנובע מהם]}".

• "הנה כלל עניין הגאווה ^[מתבטא] הוא ^[ב]זה, שהאדם ^[ה]מחשיב ^[את] עצמו, בעצמו ובלבבו ידמה ^[בנפשו] כי לו נאווה ^[נועדה] תהילה".

• "כי יש ^{[מבין האנשים]} מי שיחשיב את עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש מי שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם".

• "כללו של דבר ^{[מכל הדוגמאות הנ"ל אנו לומדים]}: כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם, אם יחשב האדם ^{[בביטחון ובלא כל פיקפוק]} שישנו בו, הרי הוא מסוכן מיד ^{[נמצא בסכנה מיידית]} ליפול ב^[בבור] שחת זה של גאווה ^[עצמית]".

• "אחרי שקבע ^{[שהחליט והפנים]} האדם בלבו ^{[את דבר]} היותו ^{[בעיני עצמו]} חשוב וראוי לתהילה, - - תולדות ^{[תוצאות]} רבות ומשונות תצאנה ממנה ^{[מן הקביעה הזאת]}".

• "הנה ימצא ^[אדם] גאה אחד שיחשוב בלבו, שכיון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום במעלתו ^[בדיוק] כפי מחשבתו, ^[כך] ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכובד רב, בין ^{[אם זה]} בלכתו, בין ^{[אם זה]} בשבתו, בין בקומו, ^[בין] בדבורו ו^[בין] בכל מעשיו".

• "וימצא ^[אדם] גאה אחר שיחשוב, שלפי שהוא ראוי לתהילה ורוב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו ^[יפחדו] מפניו".

• "ויש ^[אדם] גאה אחר שיחשוב בלבו שכבר הוא כל כך גדול ומכובד, עד שאי אפשר לכבוד שיתפרש ^{[שיפרוש וייעלם]} ממנו, ו^[לכן] אינו צריך ^[זקוק] לו כלל. ו^[כדי] להראות הדבר הזה, יעשה מעשים כ^[עין] מעשה העניו, ויפריז ^{[יגזים מ]}על ^[ומעבר] למידותיו ^{[תכונותיו האמיתיות, כדי]} להראות ^{[להציג בציבור]} שיפלות גדול וענווה עד אין חקר ^{[שלא מן העולם הזה]}, ו^{[בו בזמן]} לבו מתנשא בקרבו ^[בתוכו]".

• "וימצא ^[אדם] גאה אחר שרוצה להיות נרשם הרבה במעלותיו ולהתייחד בדרכיו, עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם, על המעלות ^{[האמיתיות או המדומות]} אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו ^{[האנשים האחרים]} להוסיף ^[ולספר] בתהילתו שהוא ^[גם] העניו שבענווים".

• "וימצאו ^[אנשים] גאים אחרים ש^[אמנם] תישאר גאוותם קבורה בלבם לא יוציאוה אל המעשה ^{[לא יבטאו אותה בפומבי]}, אבל יחשבו בלבבם שכבר הם חכמים גדולים יודעי הדברים לאמתם, ושלא רבים יחכמו כמוהם, על כן לא ישיתו ^[ישימו] לב ^{[ולא יקשיבו]} אל דברי זולתם ^{[האנשים האחרים]}".

• "כל אלה ^[הם] תולדות ^{[תוצאות]} הגאווה המשיבה החכמים ^{[צעד ל]}אחור ודעתם מסכלת ^{[פוגמת בשכל הישר]} - - ועל כולם נאמר (משלי ט"ז): 'תועבת ה' כל גבה לב'. ומכולם ^{[מכל ההתנהגויות הנפסדות ההללו]} צריך שיינקה ^{[שיימנע לחלוטין, כל]} הרוצה ב^[השגת] מידת הנקיות, ו^{[גם ש]}ידע ויבין כי אין הגאווה אלא ^{[זהה ל]}עיוורון ממש, אשר אין שכל האדם רואה ^{[מסוגל להבחין ב]}חסרונותיו".

• "הנה יש ^[ישנו] הרגזן שאמרו עליו ^{[במקורותינו]}: 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. והוא הנכעס ^{[נוהג להתמלא בכעס ולהתעצבן]} על ^[בגלל] כל דבר שיעשו ^{[אנשים אחרים]} נגד ^{[בניגוד ל]}רצונו, ומתמלא חימה ^{[רותח ממש]} עד שכבר לבו בל ^[אינו] עמו ועצתו ^{[דבריו, הוראותיו, מחשבותיו]} נבערה ^{[בלי שום שכל]}".

• "והנה איש כזה ^{[אותו רגזן, עלול]} להחריב עולם מלא, אם יהיה יכולת ^{[אפשרות כזאת]} בידו, כי אין השכל ^{[ההגיון הקר והמחושב]} שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ^{[התנהגותו חסרת כל טעם של תרבות ונימוס]}, כ^[מו] כל החיות הטורפות".

• "והוא ^[הרגזן] קל וודאי ^{[יכול בקלות רבה]} לעבור כל מיני עבירות שבעולם אם חמתו ^{[הכעס שבלבו]} תביאהו להם, כי כבר אין לו מניע ^{[סיבה הגיונית]} אחר אלא כעסו" ^[בלבד].

• "ויש ^{[סוג של]} כעסן רחוק מזה ^{[מאותו כעסן שהזכרנו קודם]}, והוא שלא על כל דבר - - אם קטן ואם גדול יבער אפו ^{[יתרתח בשצף קצף]}".

• "אך בהגיעו ^{[במצבים נדירים, פעם במקרה]} להרגיש ^{[שנעשה כאן משהו 'לא בסדר']} ירגז ויכעס כעס גדול ^{[שנראה כאילו 'אין לו סוף']}. והוא ^[האיש] שקראוהו ^{[כינו אותו]} חז"ל (אבות פרק ה'): 'קשה ^{[לגרום לו]} לכעוס וקשה ^{[לגרום לו]} לרצות ^{[להתפייס, להשלים, להרגע]}' ".

• "וגם זה רע ^[באופן] וודאי, כי כבר יכולה לצאת ^{[להיגרם]} תקלה רבה ^{[נזק של ממש]} מתחת ידו ^{[במעשים שהוא עושה ובדברים שהוא אומר]} בזמן הכעס, ואחר כך ^{[כשירגע סוף-סוף]} לא יוכל לתקן את אשר עיוותו ^{[קילקלו ידיו, שעשו מעשים לא טובים ולשונו, שדיברה מלים לא יפות]}".

• "ויש כעסן פחוּת מזה ^{[בדרגת כעס נמוכה מקודמו שהוזכר כאן]}, שלא יכעוס על נקלה ^[בקלות]. ואפילו כש^[כבר] יגיע ^{[לעתים רחוקות מאוד]} לכעוס, יהיה כעסו קטן ^{[קצר בזמן ונמוך בעוצמה]} ולא יסור ^{[יזוז, יסטה ברגעי הכעס]} מדרכי השכל ^{[ההגיון]}. אך ^{[למרות זאת]} עודנו ישמר עברתו ^{[ישמור כעס מסוים ומעט טינה בלבו כלפי החבר שהרגיז אותו]}".

• "והנה זה ^{[התנהגות שמובילה]} רחוק מן ההפסד יותר מ ^{[הרגזנים]} הראשונים ש^[ה]זכרנו ^[קודם], ואף גם זאת ^{[אך למרות זאת]} וודאי שלא הגיע ^{[אותו אדם]} להיות נקי ^{[מהכעס לחלוטין]}".

• "ויש עוד פחוּות מזה ^{[בדרגות הכעס]}, והוא, ש^[גם] קשה ^{[נדיר ביותר]} לכעוס, ו^{[גם ש]}כעסו לא ^{[מוציא ממנו כוחות שמטרתם]} להשחית ולא לכלה ^{[לבלי סוף]} אלא ^{[ההיפך המוחלט מזה]} כעס מועט ^{[קצר שבקצרים]}, וכמה ^{[זמן נמשך]} זעמו^[?] - רגע ^[קט] ולא יותר".

• "דהיינו ^[כלומר] משעה ^{[מאותה שנייה]} שהכעס מתעורר בו בטבע ^{[כתוצאה מתגובה טבעית ואנושית לאירוע חמור]} ועד ^{[לאותה שנייה]} שגם התבונה ^{[ההגיון הקר]} תתעורר כנגדו ^{[של הכעס]}. והוא מה שאמרו ^[כינו] חז"ל: 'קשה ^{[לגרום לו]} לכעוס ונח ^{[קל מאוד]} לרצות ^{[להתפיס, להירגע, לשכוח הכול]}' ".

• "מידתו של הלל הזקן עולה על כל אלה ^{[שהזכרנו עד פה]}, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר, ואפילו התעוררות ^{[קצה קצהו]} של כעס לא נעשה ^[התרחש] בו, זהו וודאי ^[האדם] הנקי מן הכעס מכל וכל ^{[בדרגה העליונה ביותר]}".

• "והנה אפילו לדבר מצווה ^{[כשאנו עוסקים יחד עם חברנו בקיום מצווה חשובה ביותר]} הזהירונו חז"ל שלא לכעוס, ואפילו 'הרב עם תלמידו' ו'האב עם בנו'".

• "אין המקנא ^[הקנאי] מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו. ^[לפיכך] אינו אלא מפסיד לעצמו".

• "יש מי שסכלותו ^{[טיפשותו]} רבה כל כך, עד שאם יראה ^[אצל] חברו איזה ^{[יתרון כזה או אחר ל]}טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות ^{[היתרונות]} ש^{[כבר נמצאים]} בידו לא יהנוהו ^[עוד] מצער ^{[שנגרם לו בגלל]} מה שהוא רואה ^[שנמצא] ביד חברו. והוא ^{[המנהג הטפשי הזה]} מה שאמר עליו החכם ^{[מכל אדם]} (משלי י"ד): 'ורקב עצמות קנאה' ".

• "אמנם יש ^[קנאים] אחרים, שאינם מצטערים וכואבים כל כך ^{[כמו הקנאי הקודם]}, ^[אבל] אף על פי כן ירגישו ב^[תוך] עצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם ^{[יתלהבו פחות]}, בראותם אחד ^[אחר] עולה ^{[בגלל הישג או זכיה ל]}איזה מעלה יתירה ^{[במעמדו הכלכלי, המקצועי, החברתי, או ברכושו]} .

• "ותראה ש^{[קנאים קטנים אלה]} בפיהם אפשר ^[ייתכן] שיאמרו דברים כִּשְׂמֵחִים או ^[כ]מודים על טובתו ^{[של האחר]}, אך לבם רפה ^[צנח] בקרבם ^[בתוכם]. ^[אותו] דבר יארע על ^[פי]הרוב ^{[של המקרים]}, ^[אצל] ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ^[חזקה] ממש, ^[אך] אמנם לא נקו ^[עצמם] ממנה לגמרי".

• "ואמנם לו ידעו ^{[האנשים]} ולו יבינו, כי אין אדם נוגע ב^{[מה ש]}מוכן ^{[ומזומן על פי הגורל להגיע]} לחברו, אפילו כמלוא הנימה ^{[במידה הזעירה ביותר]}, והכול, כאשר לכל ^{[כמו כל דבר שקורה בחיים]}, מה' הוא. כפי עצתו ^{[תוכניתו]} הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת ^{[שאינה מובנת לבני אדם]}, הנה ^[ולכן] לא היה להם טעם ^{[סיבה אמיתית]} להצטער ב^{[מה שקרה ל]}טובת רעיהם כלל".

• "והוא מה שיעד ^[הבטיח] לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען ^{[כדי ש]}תהיה טובת ישראל שְׁלֵמָה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת ^{[של הקנאה]}, ואז לא יהיה ^[עוד] צער לאחד ב^[גלל] טובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו ^{[הישגיו וחפציו]} מפני הקנאה".

• "הוא ^{[המצב של]} השלום והשלווה אשר ^{[קיים רק]} למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם, איש איש על מקומו, ואין אחד מתקנא בחברו כלל. כי כולם יודעים האמת לאמתו ^{[שאינם יכולים לשנות, אפילו לא בפסיק, את ההבדלים שקיימים ביניהם]}. ועליזים על הטוב אשר ^{[כבר מצוי]} בידם ושמחים בחלקם ^{[בחלק שנתן להם הקב"ה]}".

• "ותראה ^{[שים לבך]} כי הקנאה היא ^{[צירוף של]} החמדה ^{[סוג של משיכה מתונה (על פי רוב שלילית)]} והתאווה ^{[שהיא כבר משיכה עזה ואובססיבית שמוליד היצר הרע]}. הלא ^{[ידוע ש]}היא המייגעת ^{[מעייפת את]} לב האדם עד יום מותו כמאמר ^{[כפי שכתבו]} חז"ל: 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו'" ^{[כשאדם מת תמיד מסתבר שאפילו את חצי מתאוותיו בחיים לא הצליח להשיג]}.

• "ואמנם עיקר התאווה פונה ^{[נוגעת במיוחד]} לשני ראשים ^{[נושאים עיקריים]}: האחד הוא הממון והשני הוא הכבוד. שניהם כאחד רעים מאוד וגורמים לאדם ^{[נזקים והתרחשויות]} רעות רבות".

• "הנה חמדת ^{[המשיכה אל]} הממון היא האוסרת אותו ^{[את האדם שלבו נמשך אל הממון]} במאסר העולם, ונותנת ^[מניחה] עבותות ^[אזיקי] העמל והעסק על זרועותיו, כעניין הכתוב (קהלת ה'): 'אוהב כסף לא ישבע כסף' ".

• "וכן שנינו (אבות פרק ב'): 'לא כל המרבה בסחורה מחכים' ^{[נעשה חכם יותר]}.

• "היא ^{[תאוות הממון]} המוסרת ^[חושפת] אותו לסכנות רבות ומתישה ^{[מבזבזת]} את כוחו ברוב הדאגה, אפילו אחרי השיגו ^{[הישגים חומריים]} הרבה. וכן שנינו שם: 'מרבה נכסים מרבה דאגה' ".

• "^{[תאוות הממון]} היא המעברת ^{[גורמת לאנשים לעבור]} פעמים רבות על מצוות התורה, ואפילו על חוקות השכל הטבעיים ^{[ההגיון הישר]}".

• "יתרה ^[גוברת] עליה ^{[לשלילה]} חמדת ^{[המשיכה אל]} הכבוד, כי כבר היה אפשר^{[י] [למצוא מצבים]} שיכבוש האדם את יצרו ^[יתגבר] על ^{[למשל בנושא]} הממון ועל שאר ההנאות, אך ^{[המשיכה שלו אל]} הכבוד הוא הדוחק ^{[דוחף אותו ומסיט אותו הצידה מדרך הישר]}.

• "כי אי אפשר לו ^{[לאדם] [להיות מסוגל]} לסבול ולראות את עצמו פחוּת מחבריו ^{[בדרגה, במעמד, במשרה וכו']}. ועל ^[בגלל] דבר זה נכשלו רבים ונאבדו ^{[איבדו דרכם הטובה ואף הרבה יותר מכך]}".

• "מי גרם לקורח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא ^{[אם לא]} מפני הכבוד ^{[שקורח דרש לעצמו]}".

• "על ^[בגלל] מה התחיל שאול לארוב אל דוד, אלא ^{[אם לא]} מפני הכבוד".

• "כללו ^{[בסיכומו]} של דבר, ה^{[משיכה אל ה]}כבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות ^{[המשיכות]} שבעולם. אילולי זה כבר היה האדם מתרצה ^{[מסכים ומקבל על עצמו ברצון]} לאכול מה שיוכל ^{[לקיים את גופו]}, ללבוש מה שיכסה ערוותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים ^{[של מזג האוויר]}, והיה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתייגע ^{[להתאמץ]} להעשיר ^{[את עצמו]} כלל.

אלא ש^[במטרה] לבלתי ראות עצמו ^{[איי פעם]} שפל ופחוּת מרעיו, מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ^{[של ההתעשות ורדיפת הכבוד]}, ואין קץ לכל עמלו ^{[עבודתו וטירחתו הרבה אינם מסתיימים עד יום מותו]}. על כן ^{[משום כך]} אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ד'): 'הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם'" .

• ^{"[ישנם אנשים ש]}כמה ^[ש]הם שמתענים ברעב, ו^[אף] ישפילו את עצמם להתפרנס מן הצדקה, ולא יתעסקו במלאכה שלא תהיה ^[נחשבת] מכובדת בעיניהם. ^{[כל זאת]} מיראתם ^[חששם] פן ימעט ^[ירד] כבודם ^{[בעיני חבריהם]}. היש לך הוללות גדול מזה?".

• "ויותר ירצו ^{[יעדיפו לחיות]} בבטלה המביאה לידי שעמום ולידי זימה ולידי גזל ולידי כל גופי ^[סוגי] עבירות, שלא להשפיל מעלתם [תדמיתם] ולהבזות [להוריד ב]כבודם המדומה".

• "ואמנם חז"ל, אשר הורונו והדריכונו תמיד בדרכי האמת, אמרו (אבות פרק ב' ) 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' ".

• "^{[למדנו איפוא ש]}הכבוד הוא מן המכשלות היותר גדולים אשר ^{[אורבים בדרך]} לאדם, ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו ^{[יהודי מאמין ויירא שמים]} כל זמן שהוא חס ^{[נזהר באופן מוגזם כל כך]} על כבוד עצמו, כי על כל פנים ^{[בסופו של דבר הוא]} יצטרך ^{[להגיע למצב השלילי שיגרום לו]} למעט בכבוד שמים מפני סכלותו ^{[טפשותו]}".

• "אמרו חז"ל (אבות פרק ו'): אין כבוד אלא תורה, שנאמר: כבוד חכמים ינחלו'. וזולתה ^{[וחוץ ממנה, כל סוג של כבוד אחר]} אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל. וראוי הנקי ^{[זה שבאמת רוצה להיות כזה]} להינקות ולהיטהר ממנו ^{[מהצורך בכבוד]} טהרה גמורה. אז יצליח".

• "והנה כללתי עד הנה רבים מפרטי ^{[מרכיבי]} הנקיות, וזה בנין אב ^{[דוגמה ממנה צריך ללמוד כיצד להתייחס נכונה]} לכל שאר המצוות והמידות כולם. 'ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה' (משלי א')".

[עריכה] פרק יב - בדרכי קניית הנקיות וההרחקה ממפסידיה

• "הנה האמצעי ^[הכלי] האמיתי לקנות ^{[להגיע בהדרגה אל מידת]} הנקיות, היא התמדת הקריאה ^{[באופן יומיומי וקבוע]} בדברי חז"ל, אם בענייני ההלכות ואם בענייני המוסרים ^[המוסר]".

• "אחר שכבר התאמת אצל האדם ^{[נעשה ברור לו לחלוטין]} חובת ^{[השמירה על מידת]} הנקיות והצורך בו, אחר שכבר השיג ^{[את מידות]} הזהירות והזריזות - - והתרחק ממפסידיהם ^{[מאותם גורמים שמונעים ממנו להשיג מידות אלה]}, הנה לא יישארו לו עתה עיכובים לקנות ^{[להגיע אל מידת]} הנקיות אלא ידיעת הדקדוקים ^{[הדברים שיש להקפיד בהם]} אשר במצוות כדי שיוכל ליזהר ^{[מליפול בהם]} בכולם".

• "לפי שהשכחה מצויה ^{[נפוצה מאוד]} בדברים הדקים [בדקויות] האלה, הנה תצטרך לו ^{[כדי שיצליח להקפיד גם בהם]} התמדת הקריאה בספרים המבארים ^{[מפרשים ומסבירים]} אלה הדקדוקים ^{[ההקפדות]}".

• "בעניין ^{[השגת ושיפור]} המידות מוכרחת ^{[הכרחית]} לו ^[לאדם] קריאת מאמרי המוסר.

• "בקריאת הדברים יתעורר ^{[לבו וישגיח ויבחין גם]} במה שלא ימצא בספרים עצמם, כי בהיות שכלו נעור על הדבר ^{[כאשר תשומת לבו מתעוררת ומתחילה להבחין בכל מה שיועיל לו בהשגת המידות]}, הולך ומשגיח ^{[מבחין ואף נזהר]} הוא על כל הצדדין, וממציא עניינים חדשים ^{[להשגיח ולהקפיד עליהם]} ממקור האמת ^{[מתוך הידע האמיתי שכבר השיג]}".

• "ואמנם מפסידי ^{[הגורמים להפסד]} המידה הזאת הנה הם כל מפסידי הזהירות, ^{[כפי שכבר הזכרנו מקודם]} ונוסף עליהם ^{[גורם נוסף להפסד והוא]} חסרון הבקיאות ^{[שליטה אמיתית]} בידיעת הדינים או המוסרים כמו שכתבתי".

• "וכבר אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ב'): 'ולא עם הארץ חסיד' " ^{[בוּר שאינו מכיר את המצוות ולא טורח ללמוד אותם אינו יכול להתרומם לדרגה של חסיד]}.

[עריכה] פרק יג - בביאור מידת הפרישות

• "כל מה שבארנו ^{[הסברנו]} עד עתה הוא מה שמצטרך ^[נחוץ] אל האדם לשיהיה ^{[מעלה את עצמו לדרגה של]} צדיק, ומכאן והלאה ^{[מה שנחוץ]} הוא לשיהיה ^{[מעלה עצמו לדרגת]} חסיד".

• "כלל הפרישות ^{[הכלל שמרשה לך לפרוש, (מתוך רצונך בלבד) ולהימנע מעשיית מה שמותר לך]} הוא מה שאמרו ^{[שאליו התכוונו]} חז"ל (יבמות כ'): 'קדש עצמך במותר לך' ".

• "וזאת היא הוראתה ^{[ההסבר המדויק]} של המלה עצמה 'פרישות', רוצה ^{[כוונתו]} לומר, להיות פורש ומרחיק עצמו מן הדבר [^{הדבר - מעשה מסוים שמותר לכל אדם, אך אותך (מסיבה אישית כלשהי) הוא מדרדר, בהמשך, לעשיית דבר עבירה (לדוגמה, עובד, שבכל פעם שהוא ניגש אל פינת הקפה, הוא מסתבך שם בשיחה בטלה עם עמית לעבודה ו"שוכח לחזור" במשך שעה ארוכה - יוצא, בסופו של דבר, שמתוך עשיית מעשה תמים לחלוטין, הוא מתדרדר ומבצע עבירה חמורה של גזל - מקבל שכר מבעל הבית אך אינו עובד בתמורה]}".

• "והיינו ש^{[במסגרת השימוש באותו הכלל שאנו קוראים לו "פרישה"]} אוסר על עצמו ^[האדם] דבר היתר ^{[דבר שמותר, בדרך כלל, לכל אדם אחר]}. והכוונה בזה שלא יפגע ^{[שלא יפגוש בהמשך הדרך]} באיסור עצמו ^{[באיסור הגזל, לדוגמה]}.

• "והעניין ^{[הדגש הוא בכך]}, שכל דבר ^{[כל מעשה]} שיוכל להיוולד ממנו ^[בעתיד] גרימת רע, אף על פי שעכשיו ^{[ברגע זה ממש]} אינו גורם לו ^{[לאדם] [לעשות משהו רע]}, וכל שכן ^{[יתרה מכך]} שאיננו ^{[מוגדר כמעשה]} רע ממש ^{[(כי מה רע, כמו בדוגמה שנתנו, בלגשת לרגע קט אל פינת הקפה?)]}, ירחק ויפרש ממנו ^{[מאחר ויודע הוא, מראש, מה תהיה תוצאתו הסופית של אותו מעשה תמים - יתרחק ויימנע ממנו מלכתחילה (ובמקרה שנתנו כדוגמה - יימנע, באופן קבוע, מלגשת אל פינת הקפה ויסתפק בכך שינהג לבקש מחבר, שניגש לאותה פינה, שיביא לו משם כוס קפה)]}".

• "התבונן ותראה שיש כאן שלוש מדרגות: יש האסורים עצמם; ויש סייגותיהם, והם הגזרות והמשמרות שגזרו חז"ל על כל ישראל; ויש הרחקים שמוטל על כל פרוש ופרוש לעשות, להיות כונס בתוך שלו ובונה גדרים לעצמו. דהיינו, להניח מן ההיתרים עצמם שלא נאסרו לכל ישראל ולפרוש מהם, כדי שיהיה מרוחק מן הרע הרחק גדול ".

• "והרי חז"ל אמרו: 'לא דייך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים' ועוד שאין גבול לדבר הזה, ונמצא אם כן האדם שומם ומעונה ולא נהנה מן העולם כלל". וחז"ל (ירושלמי קדושין פרק ד') אמרו: 'שעתיד אדם לתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול הימנו אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול' ".

• " התשובה היא, כי הפרישות וודאי צריך ומוכרח, והזהירו עליו חז"ל. הוא מה שאמרו (תורת כוהנים): 'קדושים תהיו' (ויקרא י"ט) – 'פרושים תהיו'.

• "עוד אמרו (פסיקתא): 'זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין לפניו בכל יום, והיו ישראל מלעיגין ואומרים: זה מלך[?]' ".

• "הן כל אלה מאמרים מורים בפירוש צורך הפרישות והחובה בו - - אך העניין הוא - - יש פרישות שנצטווינו בו, ויש פרישות שהוזהרנו עליו לבלתי הכשל בו".

• "ונבאר עתה הפרישות הטוב ונאמר, כי הנה אחר שהתבאר לנו היות כל ענייני העולם ניסיונות לאדם, --והתאמת לנו גם כן רוב חולשת האדם להימלט מן העניינים האלה, [לכן] ראוי שיעשהו [הפרישות הטוב], כדי שיהיה נשמר יותר מן הרעה אשר ברגליהם [של ענייני העולם], כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשך אחריו איזה חטא בעקב".

• "דרך משל, המאכל והמשתה כשנוקו מכל איסורי האכילה הנה מותרים הם. אך מילוי הכרס מושך אחריו פריקת העול, ומשתה היין מושך אחריו הזנות ושאר מינים רעים, כל שכן שבהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתייה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו - יכאב לו וירגיש מאוד.

• "ומפני זה [חיבת המאכל והמשתה המותרים] נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקניין [כדי] שיהיה שולחנו ערוך כרצונו, ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפילה, מה שהיה נפטר מכל זה, אם מתחילתו לא משך עצמו בהנאות אלה".

• "וכן על עניין הזנות אמרו (סוטה ב'): 'כל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו [יתנזר] מן היין'.ותראה כי זאת היא תחבולה גדולה לאדם למען הינצל מיצרו, כי כיון שבהיותו בפרק העבירה קשה עליו לנצחו ולכבוש [את יצרו], על כן צריך שעודנו רחוק ממנה [מן העבירה] ישאיר עצמו רחוק, כי אז יהיה קשה ליצר לקרבו אליה".

• "המלבושים והקישוטים לא הזהירה התורה על יפיים או על תבניתם, אלא שלא יהיה בהם כלאיים ויהיה בהם ציצית ואז כולם מותרים, [אך] מי לא ידע שמלבישת הפאר והרקמה תמשך הגאווה, וגם הזנות יגבול בה, מלבד הקנאה והתאווה והעושק הנמשכים מכל מה שהוא יקר על האדם להשיגו ".

• "הטיול והדיבור אם אינו בדבר אסור, וודאי דין תורה מותר הוא, אמנם כמה ביטול תורה נמשך ממנו, כמה מן הלשון הרע, כמה מן השקרים מן הליצנות ".

• "כלל הדבר: כיון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם. זהו עניין הפרישות הטוב שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו".

• "הנה התשובה מבוארת ופשוטה, כי לא גזרו חכמים גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ואין רוב הצבור יכולים להיות חסידים, אבל די להם שיהיו צדיקים".

• "אך השרידים אשר בעם, החפצים לזכות לקרובתו יתברך ולזכות בזכותם לכל שאר ההמון הנתלה בם, להם מגיע לקיים משנת חסידים אשר לא יכלו לקיים האחרים, הם הם סדרי הפרישות האלה".

• "אך הפרישות הרע הוא כדרך הגויים הסכלים, אשר לא די שאינם לוקחים מן העולם מה שאין להם הכרח בו, אלא שכבר ימנעו מעצמם גם את המוכרח וייסרו גופים בייסורים ודברים זרים אשר לא חפץ בהם ה' כלל".

• "חכמים אמרו (תענית כ"ב): 'אסור לאדם שיסגף עצמו', ובעניין הצדקה אמרו (ירושלמי סוף פאה): 'כל מי שצריך ליטול [צדקה] ואינו נוטל הרי זה שופך דמים'. וכן אמרו (תענית כ"ב): 'לנפש חיה' - 'נשמה שנתתי בך החיה אותה' ".

• "הרי לך הכלל האמיתי, שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם הרי ראוי לו שיפרוש מהם. וכל מה שהוא מוכרח לו, מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו, אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא. אך משפט הפרטים, על פי הכלל הזה, אינו מסור אלא אל שקול הדעת ולפי שכלו [של כל אדם]".

[עריכה] פרק יד - בחלקי הפרישות

• "הפרישות בהנאות הוא מה שהזכרנו בפרק הקודם, דהיינו שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח. - - ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבהילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה".

• "והפרישות בדינים הוא להחמיר בהן תמיד לחוש אפילו לדברי יחיד במחלוקת אם טעמו נראה, אפילו שאין הלכה כמותו - -. ולהחמיר בספיקות אפילו במקום שאפשר להקל בהם".

• "וכבר הזכרתי למעלה שאין [לפרושים] ללמוד ממה שהותר על כל ישראל, - שיש להם [לפרושים]להרחיק מן הכעור ומן הדומה לו ומן הדומה לדומה".

• "והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההיבדל מן החברה המדינית, לְפַנּות לבו אל העבודה והתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא ייטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו חז"ל (כתובות יז): 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות' ".

• "יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללימודו או לפרנסתו, ויתבודד אחר כך להידבק באלוקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית. ובכלל זה למעט בדיבורו ולהיזהר מן השיחה בטלה, ושלא להסתכל חוץ מארבעה אמותיו".

• "והנה שלושת החלקים האלה, אף על פי שאמרתים לך בכללים קצרים, הנך רואה שהם כוללים פעולות רבות מפעולות האדם. וכבר אמרתי לך שהפרטים אי אפשר לימסר כי אם לשיקול הדעת".

[עריכה] פרק טו - בדרכי קניית הפרישות

• "הנה הדרך המובחר לקנות את הפרישות הוא, שיסתכל האדם בגריעות תענוגות העולם הזה ופחיתותם מצד עצמם, והרעות הגדולות שקרובות להיוולד מהם".

• "כי הנה מה שמטה הטבע אל התענוגות האלה, עד שיצטרך כל כך כוח ותחבולות להפרישו מהם, הוא פיתוי העיניים הנפתים במראה הדברים אשר הוא טוב וערב לכאורה, הוא הפיתוי שגרם לחטא הראשון שיעשה".

• "אבל כשיתברר אל האדם היות הטוב ההוא כוזב לגמרי, מדומה ובלי שום התמדה נכונה, והרע בו אמיתי או קרוב להיוולד ממנו באמת, וודאי שימאס בו ולא ירצהו כלל".

• "על כן זהו כל הלימוד שצריך שילמד האדם את שכלו, להכיר בחולשת התענוגים האלה ושקרם, עד שמאליו ימאס בם ולא יקשה בעיניו לשלחם מאתו".

• "הנה תענוג המאכל, הוא היותר מוחש ומורגש, היש דבר אבד ונפסד יותר ממנו? שהרי אין שיעורו אלא כשיעור בית הבליעה. כיוון שיצא ממנה וירד בבני המעיים אבד זכרו ונשכח כאילו לא היה. וכך יהיה שבע אם אכל ברבורים אבוסים, כמו אם אכל לחם קיבר".

• "ושאר כל ההנאות שבעולם כמו כן, אלו יתבונן בהם יראה שאפילו הטוב המדומה שבהם איננו אלא לזמן מועט, והרע שיכול להיוולד מהם קשה וארוך".

• "וכשירגיל את עצמו ויתמיד בעיונו על האמת הזאת, הנה מעט מעט יצא חופשי ממאסר הסכלות אשר חושך החומר אוסר אותו בו".

• "ויקר מן הכל הוא ההתבודדות כי כמו שמסיר מעיניו ענייני העולם, כן מעביר חמדתם מלבו".

• "והנביאים אליהו ואלישע מצאנו היותם מייחדים מקומם על ההרים מפני התבודדותם, והחכמים החסידים הראשונים ז"ל הלכו בעקבותיהם, כי מצאו להם זה האמצעי היותר מוכן לקנות שלמות הפרישות, למען אשר לא יביאום הבלי חבריהם לההביל גם הם כמותם".

• "וממה שצריך ליזהר בקניית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו [בין] רגע אחד. כי זה וודאי לא יעלה בידו. אלא יהיה פורש והולך מעט מעט. היום יקנה קצת ממנו, ומחר יוסיף עליו מעט יותר. עד שיתרגל בם לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש".

[עריכה] פרק טז - בביאור מידת הטהרה

• "הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות. וזה הלשון מצאנוהו אצל דוד, שאמר (תהילים נ"א): 'לב טהור ברא לי אלוקים' ".

• "ועניינו, שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאווה".

• "אפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו שלא ייקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו, שגם באותו המעט אשר הוא לוקח, לא יכוון אל ההנאה והתאווה כלל, אלא תהיה כוונתו אל הטוב היוצא מן המעשה".

• "צריך שתדע, שכמו ששייך טהרת המחשבה במעשים הגופניים, אשר מצד עצמם קרובים ליצר, שיתרחקו ממנו ולא יהיו משלו, כן שייך טהרת המחשבה במעשים הטובים הקרובים לבורא יתברך שמו, שלא יתרחקו ממנו ולא יהיו מִשל היצר, והוא עניין "[עבודה] שלא לשמה" המוזכר בדברי חז"ל פעמים רבות".

• "הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרוויח כבוד או ממון".

• "ויש מין אחר 'שלא לשמה', שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו (פסחים נ'): 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו 'שלא לשמה', שמתוך 'שלא לשמה' בא לשמה' ".

• "אך על כל פנים מי שלא הגיע עדיין מתוך [עבודת האל] ש'לא לשמה' אל [עבודת האל] לשמה. הרי רחוק הוא משלמותו".

• "לפעמים האדם הולך ועושה מצווה 'לשמה ממש', שכך גזר אבינו שבשמים, [אך] לא יחדל מלשתף עִמה איזה פניה אחרת: או שישבחוהו בני האדם, או שיקבל שכר במעשהו. - - ואמנם אף על פי שאיסור כזה בטל במיעוטו, על כל פנים המעשה שתערובת כזה בתוכו טהור לגמרי איננו".

• "כי הנה כשם שאין עולה על גבי המזבח שלמטה אלא סולת נקיה מנופה בשלוש עשרה נפה, שכבר טהור לגמרי מכל סיג, כך אי אפשר לעלות על רצון מזבחו העליון להיות מעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג".

• "ואינני אומר שמה שהוא זולת זה [עבודת האל השלמה] יהיה נדחה לגמרי, כי הרי הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל ברייה ומשלם שכר המעשים לפי מה שהם".

• "[אך] על העבודה התמימה' אני מדבר, הראויה לכל אוהבי ה' באמת, שלא יקרא בזה השם אלא העבודה הטהורה לגמרי, שלא תהיה הפנִיה בה אלא לשם יתברך ולא לזולתו. וכל מה שיתרחק מן המדרגה הזאת, כפי הרְבות ריחוקו כן ירבה החיסרון בה".

• "כי באמת העבודה האמיתית צריכה להיות צרופה הרבה יותר מן הזהב ומן הכסף".

• "ומי שהוא עובד ד' באמת, לא יסתפק בזה במועט, ולא יתרצה לקחת כסף מעורב בסיגים ובדילים, דהיינו, עבודה מעורבת בפניות לא טובות. אלא הזך והטהור כראוי, ואז יקָרֵא עושה מצווה כמאמרה שעליו אמרו חז"ל (שבת ס"ג): 'כל העושה מצווה כמאמרה, אין מבשרין אותו בשורות רעות' ".

• "כי מי שלא יתדבק עמו יתברך באהבה אמיתית, צרוף העבודה הזאת תהיה לו לטורח ולמשא גדול, כי יאמר: 'מי יוכל לעמד בזה?' ".

• "והנה באמת זהו המבחן שבו נבחנים ונבדלים עובדי ה' עצמם במדרגתם, כי מי שיודע לטהר לבו יותר - הוא המתקרב יותר והאהוב יותר אצלו יתברך, הם המה הראשונים אשר בארץ, המה אשר גברו וניצחו בדבר הזה".

• "הוא מה שדוד מזהיר את שלמה בנו (דברי הימים א' כ"ח): 'כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות הוא מבין'. - - כי אין די לאדון ברוך הוא במעשים לבדם שיהיו מעשי מצווה, אלא העיקר לפניו שהלב יהיה טהור לכוון בה לעבודה אמיתית".

• "והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם. ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודת [האל] יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום. כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו. ומקרא כתוב בפרוש (משלי כ"ג): "תנה בְני לבך לי".

[עריכה] פרק יז - בדרכי קנית הטהרה וההרחקה ממפסידיה

• "הנה הדרך להשיג המידה הזאת [טהרת הלב] קל למי שכבר השתדל והשיג המידות השנויות עד הנה".

• "על כן כל מה שיעמיק ויתמיד להכיר פחיתות החומריות ותענוגיו, יותר יהיה קל לו לטהר מחשבותיו ולבו שלא לפנות אל היצר כלל בשום מעשה מן המעשים".

• "כמו שטהרת המחשבה חילקנוה לשני חלקים: האחד במעשים הגופניים, והאחד במעשי העבודה, כן העיון המצטרך כדי לקנותה יתחלק לשנים".

• "כי הנה לטהר מחשבתו במעשי גופניותו, הדרך הוא להתמיד הסתכלותו על פחיתות העולם ותענוגיו, כמו שכתבתי. ולטהר מחשבתו במעשי עבודת [האל] - ירבה התבוננותו על תרמית הכבוד וכזביו וירגיל עצמו לברוח ממנו".

• "אז ינקה בעת עבודת [האל] מפנות אל השבח ואל התהילה, אשר יהללוהו בני האדם, ותהיה מחשבתו פונה בייחוד אל אדונינו אשר הוא תהילתנו, והוא כל טובנו ושלמותנו ואפס זולתו".

• "ומן המעשים המדריכים את האדם לבוא לידי מידה זו [של טהרת הלב], הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו: שלא ייכנס בקיום המצווה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו [ואינו] יכול להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון, עד שיכנס בהתבוננות".

• "ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות. שהרי בהיכנסו בעיון הזה, 'קל הוא' שישליך מעליו הפניות החיצונות, ויקבע בלבו הכוונה האמיתית הרצויה".

• ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפילתם ואחר כך מתפללים (ברכות ל'), כדי שיכוונו לבם למקום. - - ומכינים לבם לתפילה שהיה להם להתפלל ודוחים מעליהם המחשבות הזרות ומתמלאים היראה והאהבה הצריכה".

• "והנה מפסידי [הגורמים להפסד] המידה הם חסרון ההתבוננות על העניינים שזכרנו, דהיינו: סיכלות, פחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד ומיעוט ההכנה לעבודה".

[עריכה] פרק יח - בביאור מידת החסידות

• "מידת החסידות צריכה היא באמת לביאור גדול. כי מנהגים רבים ודרכים רבים עוברים בין רבים מבני האדם בשם חסידות, ואינם אלא גולמי חסידות, בלי תואר ובלי צורה ובלי תיקון - - כי לא טרחו ולא נתייגעו לדעת את דרך ה' בידיעה ברורה וישרה, אלא התחסדו והלכו במה שנזדמן להם לפי הסברא הראשונה, ולא העמיקו בדברים ולא שקלו אותם במאזני החכמה".

• "והנה אלה הבאישו את ריח החסידות בעיני המון האנשים - - אשר כבר יחשבו [בטעות] שהחסידות תלוי בדברי הבל או דברים נגד השכל והדעה הנכונה, ויאמינו היות כל [עניין] החסידות תלוי רק באמירת בקשות רבות ווידויים גדולים, ובכיות והשתחוויות גדולות".

• "והנה לא ידעו [כי] מציאוּת החסידות עצמו הוא דבר עמוק מאוד להבינו על נכון, והוא מיוסד על יסודות חכמה רבה ותיקון המעשה בתכלית, אשר ראוי לכל חכם-לב לרדוף אחריו, כי רק לחכמים להשיגו באמת. וכן אמרו חז"ל (אבות פ"ב): 'ולא עם הארץ חסיד' ".

• "הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז): 'אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' ".

• "המצוות המוטלות על כל ישראל כבר ידועות הן - - [אך] מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, - - יקרה לו כמו שיקרה אצל בן אוהב אביו, שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי-מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל".

• "ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה, לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפרוש, כיון שיוכל לדון [להסיק] בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו, ולא ימתין שיצווהו יותר".

• "והנה דבר זה אנחנו רואים בעינינו, שייוולד בכל עת ובכל שעה בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת - - והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים - - ויאמר כיון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי ל'עיניים לה רבות בזה העניין' ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון [להסיק] שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: 'עושה נחת רוח ליוצרו' ".

• "נמצא כלל החסידות: הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדין והתנאים שראוי ושאפשר".

• "הנך רואה שהחסידות ממין הפרישות, אלא שהפרישות בלאווים [אל תעשה] והחסידות בעשין [עשה כן], ושניהם עניין-אחד, שהוא: להוסיף על המפורש מה שנוכל לדון [להסיק] לפי המצווה המפורשת שיהיה נחת רוח לפניו יברך. זה גדר החסידות האמיתי".

[עריכה] פרק יט - בביאור חלקי החסידות

• "חלקי החסידות הראשיים שלושה: הראשון במעשה, השני באופן העשייה, השלישי בכוונה".

• "החלק הראשון במעשה אף הוא יתחלק לשני חלקים: האחד במה שבין אדם למקום, השני במה שבין אדם לחברו".

1. בין אדם למקום

• "החלק הראשון שבראשון הוא במעשה שבין אדם למקום, ועניינו קיום כל המצוות בכל הדקדוקים שבהם עד מקום שיד האדם מגעת, ואלה הם שקראום חז"ל 'שיירי מצווה'. ואמרו (סוכה ל"ח): 'שיירי מצווה מעכבים את הפורענות' ".

• "כי אף על פי שגוף המצווה נשלם [אצל] זולתם וכבר יצא בזה [הזולת] ידי חובתו, - - אך החסידים אין להם אלא להרבות בהשלמתם ולא למעט בהם כלל".

2. בין אדם לחברו

• "החלק השני שבראשון הוא במה שבין אדם לחברו, ועניינו גודל ההטבה, שיהיה האדם לעולם מטיב לבריות ולא מרע להם. וזה בגוף, בממון ובנפש".

• "בגוף - שיהיה משתדל לעזור לכל אדם במה שיוכל ויקל משאם מעליהם, - - ואם מגיע לחברו איזה נזק בגופו והוא יוכל למנוע אותו או להסירו - יטרח כדי לעשותו".

• "בממון - לסייע [לחברו] כאשר תשיג ידו ולמנוע ממנו הנזיקין בכל מה שיוכל, - - ואמרו ז"ל (אבות פ"ב): 'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך' ".

• "בנפש - שישתדל לעשות לחברו כל קורת רוח שיש בידו, בין בענייני הכבוד בין בכל שאר העניינים, כל מה שהוא יודע שאם יעשהו לחברו הוא מקבל נחת רוח ממנו, מצוות חסידות הוא לעשותו".

• "כל שכן שלא יצערנו בשום מיני צער יהיה באיזה אופן שיהיה. -- ובכלל זה רדיפת השלום, שהוא ההטבה הכללית בין כל אדם לחברו".

• " 'שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה [מדוע] הארכת ימים? אמר להם: מימי לא [ה]קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כוהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה' ".

• " 'שאלו תלמידיו את רבי נחוניא: במה [מדוע] הארכת ימים? אמר להם מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מיטתי קללת חברי".

• "אמר רבי זירא: 'מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא ששתי בתקלת חבר' ".

• "והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסידים, כי חסידות עצמו נגזר מחסד".

• "ואמרו חז"ל (אבות פ"א): 'על שלושה דברים העולם עומד', ואחד מהם גמילות חסד. וכן מנוהו חז"ל עם הדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא".

• "ואמרו עוד (סוטה י"ד): 'דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים' ".

• "ואמרו עוד (ראה יבמות ע"ט): 'דרש רבא: כל מי שיש בו שלוש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו: רחמן, וביישן, וגומל חסדים".

• ואמרו עוד (שבת קנ"א): - - 'כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים' ".

• "ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו [לצאת מגדרו], או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין. ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה [נוהג] עמו [לפי] שורת הדין?".

• "העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל. ודויד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב".

• "ובכלל העניין הזה, 'שלא לצער לשום ברייה', אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם. וכן הוא אומר (משלי י"ב): 'יודע צדיק נפש בהמתו' ".

• "כללו של דבר: הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע[ה] בלב החסיד לעולם ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות ולא לגרום להם שום צער וכו' ".

• "החלק השני מן החסידות הוא באופן העשייה והנה גם זה נכלל בשני עניינים. - - היראה והאהבה, שני עמודי העבודה האמיתית שזולתם לא תיכון [תתקיים] כלל".

• "בכלל היראה יש: ההכנעה מלפניו יתברך, הבושת בקרוב אל עבודתו והכבוד הנעשה אל מצוותיו אל שמו יתברך ואל תורתו.

• "ובכלל האהבה: השמחה, הדבקות והקנאה. ועתה נבארם אחד אחד:"

1. יראה

• "הנה עיקר היראה היא יראת הרוממות, שצריך האדם לחשב בעודו מתפלל או עושה מצווה כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא. והוא מה שהזהיר התנא (ראה ברכות כ"ח): 'וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל' ".

• "שלושה דברים צריך שיסתכל האדם ויתבונן היטב כדי שיגיע אל זאת היראה:".

• "האחד שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו".

• "ואחר שיקבע זה בדעתו צריך שיתבונן על רוממותו יתברך אשר הוא מרומם ונשגב על כל ברכה ותהילה, על כל מיני שפלות האדם ופחיתותו, לפי חומריותו וגסותו, כל שכן לפי החטאים שחטא מעודו, כי על כל אלה אי אפשר שלא יחרד לבו ולא ירעש בעודו מדבר דבריו לפניו יתברך ומזכיר בשמו ומשתדל להרצות לו".

• "היראה הזאת צריך שתתגבר בלב בתחילה ואחר כך תראה פעולותיה גם באיברי הגוף, הלא המה: כבד הראש וההשתחוואה, שיפלות העיניים וכפיפת הידיים, כעבד קטן לפני מלך רב".

• "הנה כבוד המצווה ויקרה כבר הזהירונו עליו חז"ל ואמרו (שבת קל"ג): 'זה אלי ואנווהו' (שמות ט"ו) - אתנאה לפניו במצוות ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה לולב נאה וכו' "

• "[לדעת חז"ל] אין די בעשות המצווה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה, ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר: 'אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצווה נעשית לאמיתה די בזה' ".

• "אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא אל הכבוד ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו ולא כבודנו חשוב וספון לפניו. ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות אינו אלא חוטא".

• "וכבר מצאנו קין והבל. הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וקין מן הפסולת, מפרי האדמה, כפירושם ז"ל (בראשית רבה כ"ב). ומה עלה בהם? - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד')".

• "הרי לנו בהדיא כמה ראוי לנו להוסיף על גופה של מצווה כדי להדרה".

• "אמר רבן שמעון בן גמליאל: 'עשו - כשהיה משמש את אביו לא היה משמש אלא בבגדי מלכות'. והנה אם כן לבשר ודם, קל וחומר למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהעומד לפניו להתפלל ראוי הוא שילבש בגדי כבוד וישב לפניו כמו שיושב לפני מלך גדול".

• "והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים, שכל המרבה לכבדם וודאי עושה נחת רוח ליוצרו".

• "והחסיד יש לו ללמד מאלה ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה לכבוד שם ה' אלוקיו. ובכלל זה הניקיון והטהרה הצריכה לדברי תורה, שלא לעסוק בה אפילו בהירהור במקומות המטונפים, ולא בידים שאינם נקיות. וכבר הרבו חז"ל להזהיר על זה במקומות רבים".

• "וכבר אמרו חז"ל (כתובות ק"ג): 'ואת יראי ה' יכבד' (תהילים ט"ז) - זה יהושפט מלך יהודה. שכיון שהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכיסאו ומחבקו ומנשקו, ואומר לו רבי רבי מורי מורי".

• "מי האיש החפץ לעשות נחת רוח ליוצרו, הנה בדרך זה ילך ויוסיף לקח בתחבולותיו ולעשות הישר לפניו יתברך. ובכלל זה כמו כן כבוד בית הכנסת ובית המדרש (מגלה כ"ג), שאין די שלא ינהג בהם קלות ראש, אלא שינהג בהם כל מיני כבוד ומורא בכל מנהגיו ובכל פעולותיו, וכל מה שלא היה עושה בהיכל מלך גדול לא יעשה בהם".

2. אהבה

• "ונדבר עתה מעניין האהבה וענפיה הם שלושה: השמחה, הדביקות, והקנאה".

• "והנה עניין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש אל קירבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר דבר הנחמד ממנו חמדה עזה - - כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג".

• "והנה וודאי שמי שאוהב את בוראו אהבה אמיתית לא יצטרך ריצוי ופיתוי לעבודה, אלא אדרבה לבו יישאהו וירצהו אליה".

• "אהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו: שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו, שהיא אהבה טבעית ממש, שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל"ב): "הלא הוא אביך קנך. ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה' ".

• "וכן אמרו חז"ל (ברכות נ"ד): 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך' 'ובכל נפשך' - אפילו נוטל את נפשך, 'ובכל מאודך' - בכל ממונך".

• "[אך] כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות: האחת מהן שווה לכל נפש; והשניה לחכמים בעלי הדעה העמוקה".

• "האחת - - אפילו הצער ההוא והדחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמיתית. וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת, להיטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מרופאו בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו".

• "כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, וודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דחק או כל צער, אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד".

• "אך בעלי הדעה האמיתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוון לעצמם כלל, אלא כל תפילתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו".

• "וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כוח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם. - - וכבר מורגל זה העניין בכל אוהב בשר ודם, שישמח כשיזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב, עד היכן מגיע עצם אהבתו".

• "ונבאר עתה ענפי האהבה, הם השלושה שזכרתים: הדביקות, השמחה והקנאה".

• "הדביקות הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו".

• "והנה תכלית המידה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל עת ובכל שעה".

• "השני הוא השמחה - והוא עיקר גדול בעבודה - -ואמרו רבותינו ז"ל (שבת ל'): 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה' ".

• "כי זאת היא השמחה האמיתית, שיהיה לבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי".

• "כל מה שזוכה האדם לכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו".

• "ומצינו שנתרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כח): 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב' ".

• "ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בניין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המידה הטובה בהם ולא תסור".

• "הענף השלישי הוא הקנאה - שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה".

• "וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ד) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה וגזרו דינו לתפס בעוון החוטאים עצמו".

• "וזה פשוט, מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חברו או מחרפים אותו ובוודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצוותיו".

• "והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה. נבאר עתה התלויה בכוונה".

• "מי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען -- קבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כוונה זו רעה, [אך] לא נוכל לומר גם כן שתהיה 'היותר טובה', כי [כ]שהאדם מתכוון לטובת עצמו, - - עבודתו לצורך עצמו.

• "אך הכוונה האמיתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה - - ויתאווה שכל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם. וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו, בשוגג או באונס או בחולשת הטבע".

• "נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה, שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו ואינה אלא לכבודו של מקום ולקדוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. ועל זה אמרו (זוהר משפטים): 'איזהו חסיד המתחסד עם קונו' ".

• "והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה וודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על ירושלים ועל החורבן, - - ויתאווה לגאולה, לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך".

• "ואם יאמר אדם, מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל ירושלים וכו' המפני תפילתי תצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו (סנהדרין ל"ח): 'לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם'. וכבר נחת רוח הוא לפניו יתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם, מפני שלא הגיע הזמן או מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקדוש ברוך הוא שמח בזה".

• "נמצאת למד ששני דברים יש בעניין זה: אחד - הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום, במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו; ועוד - הצער והבקשה על עילוי הכבוד הזה שייעשה בשלמות בעילוי כבודן של ישראל ושלותם".

• "ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא: טובת הדור. שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא עניין הכתוב (ישעיה ג'): 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שכל הדור אוכל מפרותיו".

• "אין הקדוש ברוך הוא חפץ באובדן הרשעים, אלא מצווה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם לכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכוונת עבודתו וגם בתפלתו בפועל, דהיינו: שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו".

• "כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו".

• "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם [של ישראל] בכל הדרכים".

• "למה זה דומה[?] לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע [טבע האדם] יעיד עליו".

• "והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים, ופרטיהם מסורים לכל בר שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השורשים האלה, כל דבר בעתו".

[עריכה] פרק כ - במשקל החסידות

• "מה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא עניין עיקרי מאוד מאוד. ותדע באמת שזוהי המלאכה הקשה שבחסידות, - - ויש לייצר [הרע] בדבר הזה [אפשרות ל]כניסה גדולה, על כן נמצאת סכנתו עצומה".

• "ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בשלושה דברים: - שיהיה לבו ישר שבלבבות. - שלא תהיה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך ולא זולת זה כלל. - ושיהיה מעיין על [בוחן] מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה' ".

• "אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו, לא יגיע אל השלמות וקרוב הוא ליכשל וליפול, דהיינו: או אם הכוונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעין, או אם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא ייפול".

• "אך אם שלושתם ישמור כראוי תמימות המחשבה, עיון ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה חנה בנבואתה (שמואל א' ב'): 'רגלי חסידיו ישמור' ".

• "והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות [לפי] מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה [התוצאות] מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב ולפי שהתולדות [התוצאות] רעות יתחייב להניחו [הצידה] ואם יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד.

• "והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק".

• "הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד [בפני עצמו], [אלא] צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר [מתאים] יותר - העשייה או הפרישה [מן המעשה]".

• "הנה התורה ציווה (ויקרא י"ט): 'הוכח תוכיח את עמיתך', וכמה פעמים יכנס האדם להוכיח חוטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה [במקרה שכזה] אינו מן [דרכה של] החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"ה): 'כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר את שאינו נשמע' ".

• "ראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצווה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה. אך הנה לפעמים יוכל להיוולד מזה מריבה, שיותר תתבזה המצווה ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה [במקרה שכזה] וודאי שחייב החסיד להניח את המצווה ולא לרדוף אחריה".

• "הנה חייב האדם לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש. - - [אך] כל זה נאמר על גופי המצוות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה, שבהם ישים פניו כחלמיש. אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו ונמצאו [המלעיגים] חוטאים ונענשים. והוא [החסיד] היה יכול [מלכתחילה] להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת".

• "כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצווה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו".

• "נמצאת למד, שהבא להתחסד חסידות אמיתי, צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות [התוצאות] הנמשכות [הנובעות] מהם ולפי התנאים המתלווים להם: לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום. ואם הפרישה [מן המעשה] תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה - יפרוש ולא יעשה".

• "ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר [לפרט] הפרטים שאין להם קץ ו'ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה' (משלי ב')".

• "עניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה עניין כבד לישראל. מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם. - - ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק [לנהוג] כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי".

[עריכה] פרק כא - בדרכי קניית החסידות וההרחקה ממפסידיה [גורמי ההפסד]

• "הנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות. כי כאשר ירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך ותכלית שלמותו ורוב ההרחק הבלתי משוער שבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שיימלא יראה ורעדה מלפניו".

• "בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו בהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן אל אביו".

• "והנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו ויקבץ כל מדעו ותבונתו אל ההסתכלות ואל העיון בדברים האמיתיים האלה".

• "וודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך ע"ה וההתבוננות בם במאמריהם ועניינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות. הנה בהתבוננו בם לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו".

• "וכן תועיל הקריאה בספור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים".

• "בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות".

• "ואפילו אם השיגו כבר [את החסידות], הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו ואינן מניחות אותו להתחזק ביראה ובאהבה ובשאר העניינים השייכים אל החסידות".

• "על כן אמרו חז"ל (שבת ל'): 'אין השכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה' ".

• "ההנאות והתענוגים, שהם הפכים ממש אל החסידות, כי הנה הם מפתים הלב להמשך אחריהם וסר מכל ענייני הפרישוּת והידיעה האמיתית".

• "אך מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים [גורמי ההפסד] האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו [יסמוך] על ה' לגמרי, באשר ידע כי וודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו".

• "וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה [לטובה] הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני האדם ואמר (בראשית ג'): 'בזיעת אפיך תאכל לחם', אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו".

• "אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

• "הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן טפלה, וזה ו[גם] זה נתקיים [מצליח] בידם".

• "כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תישאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה".

[עריכה] פרק כב - בביאור מידת הענווה וחלקיה

• "הנה כבר דיברנו למעלה [לפני כן] מגנות הגאווה, ומכללה [ומתוך כך] נשמע שבח הענווה. אך עתה נבאר [נסביר] יותר בדרך עיקר הענווה ותתבאר הגאווה מאליה".

• "הנה כלל הענווה הוא, היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה, וזה הפך הגאווה ממש".

• "וכשנדקדק נמצא, שתלויה [הענווה] במחשבה ובמעשה".

• "בתחילה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר כך יתנהג בדרכי הענווים".

• "כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה אלא מן הענווים המדומים והרעים".

• "הענווה במחשבה - היא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו [יתבהר לו] אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא[ות] על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו".

• "מפני מה שחסר ממנו - פשוט הוא, כי אי אפשר לאדם, באיזה מדריגה שיהיה מן השלמות, שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו, או מצד משפחתו וקרוביו, או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו".

• "הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה".

• "הנה אין לך חכם שלא יטעה ושלא יצטרך ללימוד מדברי חבריו ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן אפוא איך יתנשא בחכמתו?".

• "מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל ויתבונן יראה שאין מקום לגאווה והתנשאות".

• "כי הנה מי שהוא בעל שכל שיודע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא מה שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, וכשור המושך בכוחו לפי שחוקו הוא".

• "אם כן אין כאן [סיבה] להתנשא ולהתגאות, אלא אם יש בו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה. וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי (אבות פ"ב): "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

• "אם עשיר הוא - ישמח בחלקו ועליו הוא לעזור למי שאין לו. אם גיבור הוא - עליו לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים".

• "למה זה דומה, למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה וראוי לו לעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאווה לפי האמת".

• "והנה זה העיון וההתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה אצלו אז יקרא עניו אמיתי, שבלבו ובקרבו הוא עניו".

• "וכן אמרו חז"ל (חולין פ"ט): - - 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, אני חושק בכם, שאפילו כשאני משפיע [מעניק] לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם אמר: (בראשית י"ח) ואנכי עפר ואפר. נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו: (שמות ט"ז) ונחנו מה. נתתי גדולה לדוד אמר: (תהילים כ"ב) ואנכי תולעת ולא איש' ".

• "כל זה ממה [מפני] שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר יבואהו [זכה בה], ביודעו באמת שלא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד [משום] החסרונות האחרים שאי אפשר שלא יהיו בו".

• "כי הרי כל מעלה שהוא משיג אינו אלא חסד אל עליו, שרוצה לחון אותו, עם [למרות] היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאוד. על כן אין לו אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר".

• "וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה לעצמם עם כל חסידותם".

• "הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה לעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם. ואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב אל לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד ושאר החסידים שזכרנו".

• "וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים".

• "וזה מה שראוי שנבין - - שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, הסיכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט. אם כן וודאי שאין ראוי לנו ההינשא כלל".

• "נדבר עתה מענוות המעשה. והיא תתחלק לארבעה חלקים: בהתנהג עצמו בשפלות [נמיכות קומה], בסבול [לשאת] העלבונות, בשנוא הרבנות וּבְרוֹח [לנוס] מן הכבוד, בחלוק [מתן] כבוד לכל".

• "האחד הוא בהתנהג בשפלות [בנמיכות קומה] וזה ראוי שיהיה בדיבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו.

• "בדבורו - אמרו חז"ל: 'לעולם יהי דבורו של אדם בנחת עם הבריות' ומקרא מלא הוא (קהלת ט'): 'דברי חכמים בנחת נשמעים' ".

• "בהליכתו - אמרו חז"ל (סנהדרין פ"ח): 'איזהו בן העולם הבא? ענותן ושפל ברך' ולא ילך בקומה זקופה ולא בכבדות גדול' עקב בצד אגודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו".

• "בשבתו - שיהא מקומו בין השפלים [הנמוכים במעמדם] ולא בין הרמים. והוא גם כן מקרא מלא (משלי כ"ה): 'אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד' ".

• "ועל כל המקטין עצמו אמרו חז"ל: 'מי שהוא קטן בעולם הזה, זמן גדולתו לעולם הבא' ".

• "החלק השני הוא סבילת העלבונות. ואמרו חז"ל: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: (שופטים ה') 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' ".

• "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענותן כהלל".

• "שנאת הרבנות ובריחת [מן] הכבוד - משנה ערוכה היא (אבות פ"א): 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות'. ואמרו עוד (שם): 'הגס לבו בהוראה - שוטה רשע וגס רוח'. ואמרו 'כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו' ".

• "אמרו חז"ל: 'כל המקבל עליו שררה כדי ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה, שהוא נהנה מגופה של אשה'.

• "הוא מה שאמרו חז"ל בפרק כוהן משוח (הוריות י'): 'כמדומין [מדמיינים] אתם ששררות [שלטון] אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם' ".

• "כללו של דבר: אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו".

• "והכבוד אינו אלא הבל הבלים, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו [אלוהיו] ומשכחו כל חובתו".

• "והתהילות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, כי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת, אינו אלא מתבושש מתאנח על שלא די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהילות שקר למען ייכלם יותר".

• החלק הרביעי הוא חילוק [הענקת] הכבוד לכל אדם וכן שנינו (אבות פרק ד'): 'איזהו מכובד המכבד את הבריות' ".

• "ועוד שנינו (אבות פ"א): 'הוי מקדים בשלום כל אדם'. ואמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו נוכרי בשוק (ברכות י"ז)".

• "ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו. וכן סיפרו ז"ל (יבמות ס"ב) 'מעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה' ".

• "והנה זה וודאי שהענווה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות".

• "חברת העניו נאה עד מאוד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, לא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה, אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה. אשרי מי שזוכה למידה זו".

[עריכה] פרק כג - בדרכי קניית הענווה וההרחקה ממפסידיה

• "שנים הם המרגילים את האדם אל הענווה: ה'רגילות' וה'התבונן' ".

• "ה'רגילות' הוא שיהיה האדם מרגיל עצמו מעט מעט בהתנהג בשפלות [בצניעות גדולה] על הדרך שזכרנו, בישיבת המקומות הפחותים וללכת בסוף החברה, ללבוש בגדי צנועים, (דהיינו מכובדים, אך לא מפוארים). כי בהתרגלו בדרך הזה תיכנס ותבוא הענווה בלבו מעט מעט עד שתקבע בו כראוי".

• "כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא, קשה עליו לעקור הנטייה הטבעית הזאת מעיקרה, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשוך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך".

• "ה'התבונן' הוא על עניינים שונים: האחד הוא המוזכר בדברי עקביא בן מהללאל (אבות פ"ג): 'דע מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא' ".

• "כי באמת כל אלה הם נגדיים לגאווה ועוזרים אל הענווה, כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו וגריעות התחלתו אין לו טעם לנשא כלל אלא לבוש וליכלם".

• "וידמה בלבו רגע היכנסו לפני הבית דין הגדול של צבא מעלה, בעת שיראה עצמו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הקדוש והטהור בתכלית הקדושה והטהרה, בסוד [בנוכחות] קדושים משרתי גבורה, גיבורי כוח, עושי דברו אשר אין בהם כל מום".

• "והוא עומד לפניהם גרוע, פחוּת ונבזה מצד עצמו, טמא ומגואל מצד מעשיו, הירים ראש? היהיה לו פתחון פה? וכי ישאלוהו איה [היכן] אפוא פיך? איה [היכן] גאונך וכבודך אשר נשאת בעולמך? מה יענה או מה ישיב על תוכחתו?".

• "הנה וודאי שאילו רגע אחד יצייר האדם בשכלו האמת הזה ציור אמיתי וחזק, פרוח תפרח ממנו כל הגאווה ולא תשוב אליו עוד".

• "השני הוא עניין חילוף תולדות הזמן ורוב תמורותיהם [שינוייהם], כי העשיר קל להיות עני, והמושל לעבד, והמכובד לנקלה".

• "ואם הוא [האדם] יכול כל כך על נקלה [בקלי קלות] לשוב אל המצב ה[נראה] נבזה בעיניו היום, איך יגבה לבו על [לנוכח] מצבו אשר [לעולם] אינו בטוח עליו?!".

• "כמה מיני חולאים יכולים חס ושלום לבוא על האדם שיצטרך במו פיו להתחנן למי שיעזור אותו ויסייעהו ויקל [עליו] במקצת?".

• "כמה צרות חס ושלום יכולים לבוא עליו שיצטרך ללכת לשחר פני [לפנות אל] רבים אשר מאס לפעמים לתת להם [ברכת] שלום למען [לבקשם ש]יהיו לו למושיעים?".

• "ודברים אלה אנחנו רואים בעינינו דבר יום ביומו, כדאי הם להסיר מלב האדם גאוותו ולהלבישו ענווה ושפלות".

[עריכה] קישורים חיצוניים