נחמיה תמרי
מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
נחמיה תמרי (17 בנובמבר 1946 - 12 בינואר 1994), התגייס לצה"ל ב-1965 ושירת בחטיבת הצנחנים בגדוד הנח"ל המוצנח. במבצע יונתן פיקד על גדוד 890. פיקד על סיירת מטכ"ל בשנים 1978 - 1980. בעת ששירת כאלוף פיקוד מרכז נהרג בהתרסקות מסוק סייפן של חיל האוויר, סמוך למפקדת הפיקוד. בעקבות האסון הוסב שמו של בסיס המפקדה ל"מצודת נחמיה" לזכרו. אחיו הם תא"ל דב תמרי ותא"ל שי תמרי.
- "כשאתה מושיט את כף ידך ומפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו, האגודל תמיד מופנה למעלה, שאולי גם ליד הגורל יש השפעה. אבל תמיד תזכור ששלוש האצבעות שנותרו בכף היד, האמה, הקמיצה והזרת, נותרו מופנות אליך." ~ על מתן ביקורת
- "בחטיבה מצדיעים." ~ על משמעת, מתוך הדברים שאמר עליו אלוף (במיל') יצחק גרשון בעיתון "במחנה", 2 ביונאר 2004
[עריכה] נאמר עליו
- "נחמיה היה מהטובים והאמיצים במפקדים שהיו אי־פעם לצה"ל ובן לשבט התמרים, שהוא שבט מופלא של בני הארץ ולוחמים. במצבים הכי קשים רצית שהוא יהיה לידך, כי אתו המשימה תתבצע. הוא ידע לשלב כנות, פשטות, מקצועיות ודבקות במצוינות. הוא יחסר לפיקוד הבכיר של צה"ל כחבר, כמפקד מבטיח." ~ שר הביטחון אהוד ברק (מקור)
- "מסלול חייו של נחמיה הוא מסלול הגבורה הישראלי: עין חרוד, צנחנים, סיירת מטכ"ל, מלון סבוי, אנטבה ועוד אירועים עלומים, אבל בסוף הוא נהרג דווקא בתאונה. האלוף תמרי נפל ממטוס באמצע הלילה והשאיר אחריו שובל של הערצה וענן כבד של אבל עמוק ואמיתי." ~ יהונתן גפן (מקור)
- "לא היה בו שמץ מגינוני גנרל, אפילו לא טיפת 'רושם'. תמיד היה ענייני. הוא ידע גם בשעות הקשות ביותר לפרק את המתח, ולהוציא את המרעום מן הפצצה, אפילו במצבי הלחץ הקיצוניים ביותר ואחרי הפיגועים האיומים ביותר. איני זוכר אפילו פעם אחת שהיו צעקות בישיבה אתו." ~ ישראל הראל, איש מועצת יש"ע (מקור)
- "בפלוגת המ"כים הכרתי את נחמיה תמרי, שם למדתי ממנו הרבה מהדברים שאני נושא אתי עד היום. אחר־כך כמובן פגשתי אותו בהזדמנויות נוספות. לימים אמרתי לאשתו של נחמיה שאני מכיר את הגב שלו יותר טוב ממנה. כל־כך הרבה פעמים הלכתי אחריו: בחטיבת הצנחנים, ביחידה, ולבסוף כשנחמיה היה אלוף פיקוד מרכז ואני מפקד איו"ש, תחת פיקודו." ~ רא"ל משה יעלון (מקור)
- "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות. אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." ~ רא"ל משה יעלון בספרו דרך ארוכה קצרה.
- "לא גייסו ליחידה אנשים עם משקפיים, כי חשבו שזו מגבלה. התגייסתי לחטיבת הצנחנים. רק אחרי שהייתי מפקד סיירת צנחנים חשב נחמיה תמרי שמשקפיים זה דבר נורמלי והביא אותי להיות מפל"ג ביחידה." ~ רא"ל משה יעלון על ההגעתו ליחידה, היא סיירת מטכ"ל. "מעריב" 24/3/2007 ([1]).
- "מילדות בעין חרוד ונעורים בבני עטרות ובעיר, דרך הצנחנים וסיירת מטכ"ל, הנח"ל והשריון ועוצבת הגליל בואכה המטה הכללי ופיקוד המרכז, צומחת ומבשילה אישיות יוצאת דופן. במבצעים ובקרב - אומץ, קור רוח ודוגמה אישית של ההולכים לפנים; ונחישות ודבקות עיקשת במשימה; ושיפוט מאוזן של המציאות; ויציבות וכושר עמידה בלחצים - והעיקר, הישגים בביצוע. מצוער אמיץ הנפצע בקרב בששת הימים ועד הובלת חטיבת הצנחנים במבצע "שלום הגליל," ובדרך הרדאר, וסבוי, ואנטבה, ועשרות מבצעים עלומים הבונים אבן לאבן את חומת ביטחון ישראל. ובביטחון השוטף ובבניין הכוח, מביא איתו נחמיה מחד קפדנות ויסודיות החותרות עד הפרטים הקובעים את התוצאות; ומאידך, קשב ופתיחות וחופש פעולה לכפופים. הוא מבין לעומקו את היחס בין רוחב ראייה ושיקול דעת בוגר ומפוכח - הנדרשים בעיצוב ובהתוויית המשימות לבניין העבודה העקבית האפורה, ההתמדה ויכולת האכיפה של תהליך השתפרות רצוף, הנדרשים ביישומן ובהוצאתן לפועל של אותן משימות עצמן." ~ רא"ל אהוד ברק על תמרי (מקור).
- "אבל מעבר לכל אלה קורנת מנחמיה בכל עת מנהיגות טבעית וסמכות מוסרית טבעית, שמקורה בצירוף הנדיר כל כך של יכולת גבוהה, דוגמה אישית, צניעות אמת וערכים: פשטות, ישרות מוחלטת ואמיתיות - בכל מילה ומעשה." ~ רא"ל אהוד ברק על תמרי (מקור).
- "הדבר השני שהרשים אותי התרחש כשהגענו לבצע פשיטה על כפר ערבי בשם 'כפרא'. התארגנו לפשיטה במזג אוויר נוראי: גשם, ברד, היה קר מאוד ותנאי השטח היו קשים לפעילות. התלבטנו מה לעשות- איך אפשר לבצע פעילות במזג אוויר כזה? לא ידענו אילו צעדים לבצע. היה שם כוח של גולני שלא ידע מה לעשות. רק נחמיה ניגש אליי ואמר: 'תן לי שמונה- עשר אנשים. אני רץ למבצע, חוזר וסוגר עניין.' אני חושב שכאן אפשר לראות שמדובר באדם שהוא מעבר ללוחם שמגיע לבצע את העבודה שלו. באמת איכפת לו מהעבודה. הוא לא מגיע לעשות משהו ואם הוא נתקל בקשיים אז הוא לא כמו אחרים, שאולי מרימים ידיים ועוזבים את זה.' ~ מתן וילנאי מספר על נחמיה תמרי ז"ל במבצע "קנבוס 69" עליו פיקד כשהיה מפקד גדוד 890. מתוך הכתבה "הגנרל שלא שב", עיתון "במחנה" 2004\01\02 (במחנה - 2.1.2004 מקור).
- "נחמיה ואני הכרנו בשנת 1976, כשהוא היה בתפקיד מג"ד 890 ואני מ"פ. הוא היה אדם ישר, נקי לגמרי מכל ניסיון כלשהו ליצור רושם או אמירה, בלי קשר לדרגות על הכתפיים. הדבר החשוב ביותר בחייו הייתה המשפחה שלו, והוא היה עושה למענה הרבה מאוד: אני זוכר שהיינו בקו ברמת- הגולן. זה היה בחורף. הוא החליט שבשבוע שהוא לא מגיע בשבת הביתה, הוא יוצא אליהם באמצע השבוע. אני יודע שיש הרבה מג"דים שעושים את זה, אבל אחרים עושים את הנסיעה הביתה בהיחבא ואומרים 'אני נוסע לישיבה אז כבר אסע לישון בבית', הוא פשוט הודיע לנו שהוא נוסע הביתה ולא ניסה לעגל פינות. להפך, הוא ראה בנסיעה הזו דבר חשוב- כי מה יותר חשוב לאדם מאשר משפחתו? בשעה 16:00 הוא היה יוצא ואומר לכולם שהוא נוסע 'למקום שכולו טוב'. זה בניגוד לדפוס ההתנהגות של מג"דים אחרים. תחתיו היינו שני מפקדי פלוגות נשואים והוא חינך אותנו להבין שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. הוא הכריח אותנו לנסוע הביתה גם אם לא תכננו לעשות זאת." ~ האלוף גיורא איילנד על מפקדו נחמיה תמרי ז"ל (%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%94%20-%202.1.2004 מקור).
- "אני זוכר שבמבצע אנטבה היה לנו לו"ז קצר, צפוף וחשאי. נשארנו להכנות אחרונות והוא החליט שהוא מוכרח לנסוע הביתה. לא היה לו נעים לצאת לבד, אז הוא ניגש אליי ושאל אם גם לי בא לנסוע הביתה, מובן שעניתי שכן. החלטנו לצאת ולהגיע מוקדם בבוקר, בלי שאף אחד יידע. המצחיק היה, שלאותו סוף שבוע הזמנתי חברים ושכחתי מזה לגמרי וכשהגעתי הם ראו אותי עם כל הציוד ולא יכולתי לספר להם מה קורה. אחד מהחברים שהזמנתי היה קצין מהגדוד שהיה באותו זמן בקורס מ"פים. הוא הבין שמתרחש משהו, ניסה להוציא ממני פרטים והדבר היחיד שאמרתי לו היה 'נחמיה ישן היום בבית'. כשראה שממני לא ייצא לו דבר הוא הלך לבית של נחמיה, ישן על המדרגות ובבוקר הודיע לו שהוא מצטרף. מובן שנחמיה לקח אותו למבצע. מאוחר יותר, כשהיינו באנטבה, רצנו ביחד בטרמינל, בדרך לחילוץ בני הערובה." ~ האלוף גיורא איילנד על מפקדו נחמיה תמרי ז"ל (%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%94%20-%202.1.2004 מקור).
- "נחמיה אם לא הבין דבר מה- היה אומר. לא הייתה לו בעיה להודות שיש דברים מסוימים שהוא לא יודע או לא מבין בהם. מפקדים תמיד מרגישים שהם חייבים לדעת הכל או לפחות להיראות כאלה. נחמיה לא. כשהייתי מפקד פלוגה מסייעת הגיע מתן וילנאי ושאל אותנו אם נכון לבצע עכשיו בוחן מסייעת. הגיעו מג"דים מגדודים אחרים ונחמיה לא ידע מה לענות לו, אז הוא אמר לו 'תשאל את גיורא. אני לא בקיא בזה ואין לי מושג ובדיוק בשביל זה הבאתי אותו'. הוא אמר את זה ככה, בלי בושה. הוא הודה שהוא לא יודע." ~ האלוף גיורא איילנד על מפקדו נחמיה תמרי ז"ל (%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%94%20-%202.1.2004 מקור).
- "חוץ מהצניעות שלו, המשפחתיות והשקט, הוא היה מאוד אבהי. היחס שלו לחיילים היה כמו של אבא ממש. החיילים אהבו אותו בחזרה, ממש העריצו אותו, כי הוא לא התנשא מעליהם ולא התנהג כמו מפקד. הוא התייחס אליהם כאל שווים, בגובה העיניים. הוא הגיע אלינו מתפקיד של סגן מפקד סיירת מטכ"ל ופעם אמר לחיילים 'באתי מהסיירת אבל בנושאים מסוימים אם הייתי צריך לקחת לקרב פנים מול פנים עשרה חיילים אתי כדי להילחם מול עשרה חיילים של האויב- הייתי לוקח אתכם'. המשפט הזה קנה אותם להמון זמן." ~ האלוף גיורא איילנד על מפקדו נחמיה תמרי ז"ל (%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%A0%D7%94%20-%202.1.2004 מקור).
- "'הוא (תמרי) הגיע אל החטיבה לאחר שהיה מפקד סיירת מטכ"ל,' כתב ברנע, 'המעבר מהיחידה, שקידשה את היעילות, את הסדר ואת האיכות בביצוע, אל הרשלנות הסחבקית של חטיבת מילואים, לא היה קל לו. הוותיקים התייחסו אליו בפטרוניות. הוא היה האח הקטן של דוביק ושל שי. הם לא הפסיקו להזכיר לו את העובדה הזאת. המלחמה הייתה טובה. בימים ההם עוד היה אפשר לגרד את האורז מספסלי הג'יפ ולקטוף דובדבנים בהרי השוף. ציר ההתקדמות של החטיבה בגזרה המזרחית היה פנוי יחסית. הטרגדיה של סולטאן יקב התרחשה במקביל, ממזרח לנו. תמרי ניהל את החטיבה שלו לאט ובזהירות. אחדים מאיתנו חייבים לו את חייהם. אחר כך באה ביירות... פתאום המלחמה לא הייתה כל כך טובה. הביקורת הפוליטית נשפכה מתוך הרתיעה מפגיעה באזרחים אל תוך הפחד למות. חטיבת הצנחנים המקבילה לנו נקרעה בוויכוחים. אצלנו היה נחמיה תמרי. הוא כינס את הגדוד במגרש בכפר סיל כדי לדבר על המלחמה. אנשים אמרו דברים קשים, מלאי כעס וחרדה. אינני זוכר את כל דבריו. אני זוכר רק שנתן לנו את ההרגשה שכולנו בסיפור הזה יחד. מי שנשאר מאחור מגביר את הסכנה שהחבר שלו ייפגע. הוא לא מכר עלילות גבורה, מליצות לאומיות, וגם לא איומים בעונש. הוא מכר לנו חברות. אני חושב שאחדים מאיתנו חייבים לו את כבודם'."~ נחום ברנע כותב על מפקד חטיבת הצנחנים שלו, נחמיה תמרי, במלחמת של"ג. מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, עמוד 176,
- "בתשעה עשר בנובמבר 1974 חדרה חוליה של שלושה מחבלים לבית שאן. הם רצחו את מזל אדרי, ז'אן פייר אלימי, זוהרה ויהודה ביבס ופצעו כעשרים אנשים. המחבלים השתלטו על דירת מגורים ברחוב טירת צבי, בבניין מס' 1576. כוח של סיירת מטכ"ל הגיע למקום. בראש החיילים שפרצו לדירה והרגו את המחבלים עמד משה מהצוות של גיורא. אתו פרץ יוסי, חברו לצוות, ואחריהם נכנסו לדירה נחמיה תמרי, אז סגן מפקד היחידה, אביטל, גיורא ואיציק. כל השישה קיבלו משר הביטחון דאז, שמעון פרס, ספר של נתן אלתרמן כאות הוקרה." ~ מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר, הוצאת כתר, 2000, עמוד 201.
