ריימונד צ'נדלר

דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיציטוט. הסיבה שניתנה לכך היא דרושה ויקיזציה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

ריימונד ת'ורנטון צ'נדלר (באנגלית: Raymond Chandler)‏ (23 ביולי 1888 - 26 במרץ 1959), סופר בלשי אמריקאי. מיוצרי הבלש הפרטי הקשוח ("Private Eye" או "Hard Boiled Detective"). גיבורו הוא הבלש הפרטי פיליפ מרלו.

• "אילו היו הספרים שלי טובים פחות לא היו מזמינים אותי להוליווד. אילו היו טובים יותר – לא הייתי בא."
• "חייהם של סופרים מלאי לחץ. הם מקריבים מידה רבה של אנושיות להשגת מידה מעטה של אמנות."
• "אני בדיוק כמו הדמויות בספריי. יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד. אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר."
• "חייתי את חיי על סף הכלום."
• "יש החושבים שספרות בלשים היא תת ספרות רק מפני שהיא לא מוצפת במשפטים טפלים, פיסוק מתוחכם ודרכי התניה היפותטיות. ישנם אלה הקוראים סיפורי מתח רק כשהם חולים או עייפים, ולפי ספרי המתח שהם צורכים הם כנראה חולים ועייפים רוב הזמן. ישנם חובבי החידה הבלשית, וחובבי המין שלא מצליחים להכניס לראשיהם הקטנים ושטופי הזימה את הרעיון שהבלש הדמיוני הוא קטליזטור, לא קזנובה. הראשונים מבקשים לקבל תיאור מדויק של המדרגות באחוזה, כולל הספרייה, חדר הרובים, חדר האורחים, המדרגות הראשיות והמעבר לחדר הקודר שבו עומד המשרת מצחצח את כלי הכסף בשקט, בשפתיים קפוצות, מקשיב למלמול האסון. האחרונים חושבים שהמרחק הקצר בין שתי נקודות הוא המרחק בין הבלונדינית למיטה."
• "יהיה זה יותר מאשר בלתי סביר להניח שאחד הסופרים החיים כיום יחבר רומן היסטורי טוב יותר מאשר הנרי אסמונד, סיפור מוצלח יותר על ילדים מאשר תור הזהב, תמונת דיוקן חברתית חדה יותר מאשר מדאם בובארי, העלאת זיכרונות יותר אלגנטית ומלאת חן מאשר הפינוקים של פוינטון, או יריעה רחבה יותר ועשירה יותר מאשר מלמחמה ושלום או האחים קרמזוב. אבל להמציא סיפור מתח יותר מתקבל על הדעת מאשר כלבם של בני בסקרוויל או המכתב הגנוב לא צריך להיות משימה קשה מדי. בימינו יהיה קשה לכתוב משהו פחות מתקבל על הדעת. לספרות הפשע והבלשים אין 'קלאסיקות'. אף לא אחת. קלאסיקה היא טקסט הממצה את האפשרויות של הצורה שבה הוא נכתב וכמעט בלתי אפשרי להתעלות עליו. אף סיפור או רומן מתח עדיין לא עשה זאת. מעטים התקרבו לכך. וזו אחת הסיבות העיקריות שבגללן אנשים הגיוניים בדרך כלל ממשיכים להסתער על המבצר." ~ מתוך ההקדמה שכתב לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 10-11.
• "לפני זמן רב, כשכתבתי במקומות הזולים הייתי מכניס לתוך הסיפור משפט כמו 'הוא יצא מהמכונית וחצה את המדרכה ספוגת השמש עד שהצללים מהגגון שמעל הכניסה נפלו על פניו כמו נגיעה של מים קפואים'. כשהם פרסמו את הסיפור, הם הוציאו את המשפט הזה. הקוראים שלנו (הם אמרו) לא מתים על תיאורים כאלה. הם רק עוצרים את האקשן. מה שרציתי להוכיח הוא שהם טעו. כי הדברים שהם זכרו, שרדפו אותם, לא היו שהאיש נרצח, אלא העובדה שברגע מותו הוא ניסה להרים מהדק משרדי משולחן חלק מדי, ושהוא כל הזמן חמק ממנו, אז היה לו מבט מתוח והפה שלו היה חצי פתוח במעין גיחוך מעונה, והוא אפילו לא שמע איך המוות מקיש על דלתו" ~ מתוך מכתב שכתב לחבר (מקור).

מתוך ספריו

השינה הגדולה

• "השעה הייתה בערך אחת-עשרה בבוקר באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה התכולה שלי עם חולצה כחולה כהה, עניבה ומטפחת המציצה מהכיס, נעליים שחורות וגרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי יֵדע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים."
• "'אתה מביט בשריד משעמם מאוד מחיים ססגוניים ביותר, נכה משותק בשתי רגליו שנותרה לו רק מחצית ממעיו. אני יכול לאכול מעט מאוד ושנתי קרובה כל-כך לערות שבקושי ניתן לקרוא לה שינה. נדמה שאני מתקיים מחום, כמו עכביש שנולד זה עתה, והסחלבים הם תירוץ לחום. אתה אוהב סחלבים?'

'לא במיוחד,' אמרתי. הגנרל עצם למחצה את עיניו. 'הם דוחים. הבשר שלהם דומה מדי לבשר אדם. ובבושם שלהם יש מתיקות רקובה של זונה.'"

• "בפנים, באולם הכניסה המרובע, הניח גבר עיתון ערב ירוק לצד דקל בעציץ והעיף לתוך העציץ בדל סיגריה. הוא קם, החווה בכובעו לעברי ואמר ' הבוס רוצה לדבר איתך. אתה בהחלט נותן לחברים שלך לחכות, חבר.' לא זזתי. הבטתי באף השטוח שלו ובאוזן השטחה שלו, דמוית הסטייק. 'בנוגע למה?'

'מה איכפת לך? פשוט אל תסתבך והכול יהיה בסדר.' ידו ריחפה קרוב ללולאה העליונים במעיל הפתוח שלו. 'אני מסריח משוטרים,' אמרתי. 'אני עייף מכדי לדבר, עייף מכדי לאכול, עייף מכדי לחשוב. אבל אם אתה חושב שאני לא עייף מכדי לקבל פקודות מאדי מארס, נסה לשלוף את האקדח שלך לפני שאוריד בירייה את האוזן הטובה שלך.' 'שטויות. אין לך שום אקדח.' הוא הביט בי במבט יציב. גבותיו הכהות והקשות נצמדו זו לזו וזוויות פיו התעקלו מטה. זה היה אז, ' אמרתי לו. 'לא תמיד אני מסתובב ערום.' הוא נופף בידו השמאלית. 'בסדר. ניצחת. לא אמרו לי לירות באף אחד. אתה תשמע ממנו.' 'מאוחר מדי יהיה מוקדם מדי,' אמרתי, ופניתי לאט כשעבר על פני בדרכו לדלת." ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמודים 119-120.

• "'ברנדי, נוריס. איך אתה אוהב את הברנדי שלך, אדוני?'

'בכל דרך אפשרית,' אמרתי."

• "בטח, אבל אין הרבה לספר. אני בן שלושים ושלוש, למדתי פעם במכללה ואני עדיין מסוגל לדבר אנגלית אם יש בכך צורך. אין בכך הרבה צורך במקצוע שלי. עבדתי בעבר אצל מר ויילד, התובע המחוזי, כחוקר. החוקר הראשי שלו, אדם בשם ברני אולס, התקשר אלי ואמר שאתה רוצה לפגוש אותי. אני לא נשוי כי אני לא אוהב נשות שוטרים."
• "פוטרתי. בגלל חוסר צייתנות. אני מצטיין בחוסר צייתנות, גנרל."
• "'מה היה בבחור הזה, ריגן, שנגע כלכך לליבו?' רב המשרתים הישיר אלי מבט אף פניו נותרו חסרות הבעה באופן מוזר. 'נעורים, אדוני,' אמר 'ועיניים של חייל.'

'כמו שלך,' אמרתי. 'אם יורשה לי לומר, אדוני, דומות למדי לשלך.'" ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמוד 216.

• "הוא נהם משהו וגופה של הבחורה היטלטל בחוזקה, כאילו נעץ אקדח בגבה. היא חזרה לצעוד והתקרבה למכונית החשוכה. כעת ראיתי אותו מאחוריה, את הכובע שלו, את צדודית פניו, את רוב כתפו. הבחורה עצרה באחת וצרחה. צרחה יפהפייה, דקה ואלימה, שהלמה בי כמו שמאלית מוחצתץ 'אני רואה אותו!' צרחה. 'דרך החלון. מאחורי ההגה, לאש!' הוא נפל בפח כמו עיוור. הוא דחף אותה בגסות הצדה וקפץ קדימה, מרים את ידו. עוד שלושה פרצי להבה קרעו את האפלה. עוד זכוכית נסדקה. קליע אחד חלף דרך המכונית ונחבט בעץ לידי. נתז עף למרחק בקול יבבה. אבל המנוע המשיך לפעול בשקט. הוא רכן, משתופף בחשכה, פניו אפרוריות נטולת צורה, ששבה ונראתה לאחר שהתפוגג בוהק היריות. אם החזיק בידו אקדח תופי, ייתכן שהיה ריק. וייתכן שלא. הוא ירה שש פעמים, אבל ייתכן שטען את האקדח מחדש בתוך הבית. קיוויתי שהוא עשה זאת. לא רציתי שהאקדח שלו יהיה ריק. אבל ייתכן שהיה אוטומטי. אמרתי: 'גמרת?' הוא פנה לעברי מהר. אולי היה נחמד מצדי להרשות לו לירות עוד ירייה או שתיים, כמו ג'נטלמן מהאסכולה הישנה, אבל האקדח שלו עדיין היה מורם ולא יכולתי לחכות עוד. לא היה די זמן כדי להיות ג'נטלמן מהאסכולה הישנה. יריתי בו ארבע פעמים, הקולט מכה בצלעותי. האקדח קפץ מידו כאילו נבעט ממנה. הוא הושיט את שתי ידיו לבטנו. שמעתי אותן נחבטות בגופו בחוזקה. הוא נפל היישר קדימה, ידיו הגדולות אוחזות בגופו. הוא נפל בפניו אל החצץ הרטוב. ואחר כך לא השמיע שום קול." ~ מתוך הספר מאת ריימונד צ'נדלר, "השינה הגדולה", הוצאת כתר, 2005, עמודים 203-204.

הי שלום, יפתי

• "הייתי זקוק למשקה, הייתי זקוק להרבה ביטוח חים, הייתי זקוק לחופשה, הייתי זקוק לבית מחוץ לעיר. מה שהיה לי זה מעיל, כוע ואקדח. לבשתי אותם ויצאתי מהחדר."

השלום הארוך

• "הוא סב לאחור, חצה את המסדרון ויצא. הסתכלתי מבעד לדלת הנסגרת. האזנתי לצעדיו ההולכים והמתרחקים במסדרון שרצפתו דמוית שיש. כעבור זמן נקלשו, לאחר דממו. הוספתי להאזין בכל זאת. למה? האם חפצתי שיעצור תחתיו פתאום וייסוב לאחור ויחזור ויעקור מלבי את ההרגשה הרובצת בו? אם כך ואם כך, הוא לא עשה זאת. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו."
• "לומר שלום, פירושו למות קצת."

צרות הן המקצוע שלי

• "אף פעם לא היה לי 0.45. מי שצריך אקדח כזה גדול, עדיף שישתמש באת חפירה." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 42.
• "היא לבשה שמלה מצמר ירוק בהיר וכובע קטן ומעוקם שנשען על האוזן שלה כמו פרפר. עיניה היו רחוקות זו מזו והיה מקום לשכל ביניהן. היה להן צבע של אבן תכלת, והשיער שלה היה אדום כהה, כמו אש שנמצאת בשליטה אבל עדיין מסוכנת. היא הייתה גבוהה מדי בשביל להיות חמודה. היה לה הרבה איפור במקומות הנכונים ולסיגריה שדחפה מולי הייתה פומית באורך שמונה סנטימטרים בערך. היא לא נראתה קשוחה, אבל היא נראתה כמו מישהי ששמעה כבר את כל התשובות וזכרה את אלה שנראו לה שימושיות." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 24.
• "אני צריכה גבר שנראה מספיק טוב כדי למצוא חן בעיני בחורה עם סגנון, אבל הוא צריך להיות מספיק קשוח כדי ללכת מכות עם דחפור. אני צריכה מישהו שיכול להתנהג כמו עכבר בארים ולנהל שיחה כמו פרד אלן, רק טוב יותר ממנו, מישהו שיכולים להכות אותו בראש עם משאית של בירה והוא יחשוב שאיזה רקדנית נגעה בו עם מקל לחם." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 12.
• "צרות הן המקצוע שלי." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 13.
• "באותו הרגע ג'ורג' זז. גם הפעם התנועה שלו היתה חלקה כמו אדווה על פני המים. הסמית אנד ווסן.הבהיק בברק עמום בידו אבל הוא לא ירה. האקדח האוטומטי הקטן בידה של הנערה השמיע קול נפץ. דם ניתז מהיד הקשה והשזופה של ג'ורג'. הסמית אנד ווסן נפל על הרצפה. היא לא ידעה הרבה על אקדחים- לא הרבה מאוד." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 64.
• "הוא התקדם לקראתי בשקט לאורך החדר. 'נראה שזה יום המזל שלך,' הוא אמר. 'אני צריך ללכת לאיזה מקום לראות מישהו.'

'כל הזמן ידעתי שזה יום המזל שלי. הרגשתי ממש טוב.' הוא פסע בעדינות מסביבי לעבר הדלת, פתח אותה קצת והתחיל לעבור בפתח הצר, כשהוא שוב מחייך. 'אני צריך ללכת לראות מישהו,' הוא אמר בעדינות והלשון שלו החליקה על שפתיו. 'עדיין לא,' אמרתי וקפצתי. ידו האוחזת באקדח היתה ליד קצה הדלת, כמעט מאחוריה. דחפתי את הדלת בכוח והוא לא הספיק למשוך אותה בחזרה פנימה בזמן. הוא לא יכול היה לזוז משם. המצדתי אותו אל פתח הדלת והשתמשתי בכל הכוח שהיה לי. זה היה מטורף. הוא עשה לי טובה וכל מה שהייתי צריך לעשות היה לשבת בשקט ולתת לו ללכת. אבל גם אני הייתי צריך ללכת לראות מישהו- ורציתי לראות אותו ראשון. אף- דונג הסתכל עלי ברשעות. הוא חרחר. הוא נאבק עם היד שמעבר לדלת. זזתי אחורה והכיתי בלסת שלו בכל הכוח שהיה לי. זה הספיק. הגוף שלו נעשה רפוי. הכיתי אותו שוב. הראש שלו נחבט בעץ. שמעתי קול חבטה מהצד השני של הדלת. הכיתי אותו בפעם שלישית. מעולם לא הכיתי במשהו חזק יותר. משכתי את עצמי מהדלת והוא החליק לכיוון שלי בעיניים חסרות הבעה וברכיים מתקפלות ואני תפסתי אותו, סובבתי את ידיו הריקות מאחוריו ונתתי לו ליפול." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 55-56.

• "בחור משונה, לא רע לגמרי, אבל גם לא טהור מספיק כדי שאבכה עליו." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 56.

העד

• "'אתה לא משחק?' שאל אותי הברמן.

'לא בימי שלישי. פעם הסתבכתי בצרות ביום שלישי.' 'באמת? אתה שותה נקי או שאתה רוצה שאני אחליק לך את זה?' 'עם מה תחליק את זה?' אמרתי 'יש לך פצירה?' הוא חייך שתיתי עוד קצת מהטקילה ועיוויתי את פני." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 76.

• "קמתי לבעוט את האקדח של קנלס אל מתחת לשולחן- בלי שום הגיון. בזמן שעשיתי את זה שמתי לב שקנלס ירה לפחות פעם אחת כי לפרנק לא הייתה עין ימנית. הוא ישב בשקט, בלי לזוז, הסנטר שלו היה מונח על חזהו ועל הצד השלם של פניו הייתה נגיעה יפה של מלנכוליה." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמודים 120-121.
• "הרחקתי את האקדח של האיש הפצוע בבעיטה, עברתי על פניו והעפתי מבט מעל למכל הדלק. אבל לאיש מהצד השני היו יותר מדי זוויות להביא בחשבון. זה היה איש גדול בחליפה חומה ונעליו נקשו על המדרכה כשהוא רץ במאמץ במעלה הגבעה, בין שני הבונגלוס. האקדח של אולס הרעים. האיש הסתובב וירה מבלי לעצור. אולס היה חשוף עכשיו. ראיתי את הכובע שלו עף לו מהראש. ראיתי אותו עומד יציב, ברגליים פשוקות, מכוון את האקדח שלו כאילו הוא נמצא במטווח של המשטרה. אבל האיש הגדול כבר התחיל ליפול. הכדור שלי ניקב את העורף שלו. אולס ירה לעברו בתשומת לב והאיש נפל, והכדור השישי והאחרון שלו פגע לאיש בחזה וגרם לו להתהפך במקום. ראשו פגע במדרכה בקול פיצוח מחליא." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 109.

שרב

• "באותו לילה נשבה רוח מדברית. אחד מאותם שרבים שמגיעים דרך מעברי ההרים, מסלסלים לך את השיער, גורמים לעצבים שלך להימתח ולעור שלך לעקצץ. בלילות כאלה כל מסיבת שתייה נגמרת בקטטה. נשים קטנות וכנועות מעבירות אצבע על חוד סכין המטבח ובוחנות את צווארי בעליהן. הכול יכול לקרות." ~ מתוך קובץ הסיפורים הקצרים מאת ריימונד צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004, עמוד 169.

נאמר עליו

• "את צ'נדלר, כמו שכתב וו.ה. אודן, צריך לקרוא לא כספרות מתח, אלא כיצירת אמנות גדולה. 'השינה הגדולה' הוא הספר שהביא לעולם את פיליפ מארלו, הבלש הפרטי הקשוח, המריר והציני, שלפי החליפה הכחולה שלו נתפרו כבר אלפי ספרי בלש בעולם (כולל שלושה שלי), אבל איש מאיתנו לא היה טוב כמוהו. את מה שהמינגווי חולל לשפה האנגלית בחוף המזרחי, צ'נדלר עשה לה בחוף המערבי. הספרות האמריקאית – ובואו נודה, במאה ה־20 היא זו שקבעה את הטון – הייתה נראית אחרת לגמרי בלעדיו, וגם הקולנוע." ~ יאיר לפיד על ריימונד צ'נדלר. מתוךטור שכתב בשם- "הספרים ששינו את חיי" , "ידיעות אחרונות", 15.6.2011 (מקור).
• "ישנה אנקדוטה מפורסמת על כך שהאוורד הוקס, הבמאי ההוליוודי הגדול, פנה אל צ'נדלר כשעיבד את השינה הגדולה (בכיכובו של האמפרי בוגארט, כמובן) ושאל אותו 'מי בעצם רצח את הנהג?', צ'נדלר ענה לו שאינו יודע, אבל הבטיח לבדוק את זה. הוא הלך, קרא בספר שהוא עצמו כתב וחזר אל הוקס ואמר: 'אני לא יודע מי רצח את הנהג. מה זה משנה בכלל?'" ~ מתוך אחרית הדבר שכתב איתמר הנדלמן בן כנען לקובץ הסיפורים הקצרים פרי עטו של צ'נדלר, "צרות הן המקצוע שלי", הוצאת מעריב, 2004 (מקור).