תניא

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.

ספר התניא שנקרא גם "לקוטי אמרים" או "ספר של בינונים", הוא אחד מספרי היסוד של תנועת החסידות. הודפס בשנת תקנ"ז (1797) בסלאויטה, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, הנקרא על שמו גם בעל התניא.

• "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש" ~ פרק ב
• "העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי" ~ פרק טז
• "ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה" ~ פרק ל
• "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך" ~ פרק לב

".. כי המוח שליט על הלב [כמ"ש בר"מ פ' פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו שכך נוצר האדם בתולדתו שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי..." פרק יב

[עריכה] על הספר

• "זהו פלא גדול, לקחת א-לקים כה גדול ולהכניסו בספר כה קטן" ~ רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.
• "מהי חסידות, אַ אמת ליכטיקער לעבעדיקייט (= חיות אמיתית מוארת). תניא הוא לקוטי עצות, רפואה לתחלואי הנפש, חיבור הבא ממעלות אנשים וחסרונם, ואינו דומה לחיבור של מחבר" ~ האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון.