מיכאל שלי

מיכאל שלי הוא ספר מאת עמוס עוז המתאר את סיפורה של חנה הנשואה למיכאל בירושלים של שנות החמישים. הספר יצא לאור ב־1968 ותורגם לשפות רבות ועובד גם לסרט קולנוע.

"רוב האנשים לא חיים בשביל. הם חיים. נקודה."
"משפחה איננה מרוץ־שליחים ומקצוע איננו לפיד."
"אין בעולם צער שאי־אפשר להפכו לשמחה גדולה."
"אין הוא מצליח להתבדח מפני שהוא מתכוון לכך בכל כוחותיו."
"הוא לא מצא תשובה מפני שאין הוא איש שנון. לכן חזר וחייך."
"אני אוהבת לפגוש באנשי־ירושלים המפורסמים, הסופרים והמלומדים."
"אל כל אדם היה פונה כאילו חייב הוא לפייס ולקנות אהדה שאיננו ראוי לה."
"הייתי מפוזרת בלכתי אחרי הצעיר הזר שתמך בי. נעים היה לי לציית לקולו."
"כף־ידו של הצעיר הזר הייתה רחבה וחמה. כאשר תמך בי הרגשתי בחום אצבעותיו."
"לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני־אדם."
"מיכאל ביקש בכל כוחו לעכב את השתיקה, על כן השמיע משחק־מילים שהתאמץ להיות עליז. אבל ההלצה לא היתה ברורה, והוא חזר וניסח אותה."
"הייתי לבושה מכנסי קורדרוי חומים ואפודה אדומה מגושמת. אפודות כאלה היו הסטודנטיות לובשות בירושלים בשנים ההן כדי לעורר רושם של רישול נעים."
"כשהייתי ילדה היה לי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות, אינני רוצה למות."
"דברים, מקומות, אנשים ודעות אני צריכה כדי להחזיק מעמד. ואתה, מיכאל, די לך או לא די לך. איך יכולה אני לדעת."
"אמת צרופה הורסת הכל ואיננה בונה שום דבר. מה נשאר לאנשים פשוטים? נשאר לנו רק להביט ולשתוק. להביט ולשתוק, זאת צריכים לעשות כאן."
"האנשים החזקים חופשיים לעשות כמעט הכול כרצונם, אבל אפילו האנשים החזקים ביותר אינם חופשיים לרצות מה שהם רוצים."
"לעולם אל יאמר אדם זקנתי ולא אצלח ללמוד."

נאמר עליו[עריכה]

"מה שיפה כל כך בדמות של חנה, שהיא משתייכת למחנה הזה של נשים ללא נחת – כמו אמה בובארי, למרות שהן שונות, כי הן נולדו בתקופות שונות. מה שמקביל לדמות של חנה גונן הוא, בעצם, הגבר ללא נחת. הגבר ההרפתקן, זה שמצטרף ללגיון הזרים." ~ דליה רביקוביץ
"חנה לא משתנה. עונות השנה משתנות, מיכאל נכנס לחייה, הילד יאיר נולד לה, אבל הכל נשאר מחוץ לעור שלה. היא מרתקת אותנו בלי שהסופר ימציא בשבילה דרמה של עלילה. יש לה מספיק דרמה בתוכה." ~ ניסים קלדרון

ראו גם[עריכה]

ערך בוויקיפדיה: מיכאל שלי