גאווה ודעה קדומה

גאווה ודעה קדומה (באנגלית: Pride and Prejudice) הוא רומן מאת ג'יין אוסטן מ־1813.

"מהם גברים לעומת סלעים והרים?"
"אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה."
"אושר בחיי הנישואין הוא דבר מקרי לחלוטין."
"גאווה ויוהרה הן מילים בעלות משמעות שונה: גאווה מתייחסת לדעתנו על עצמנו; יוהרה – לזו של זולתנו עלינו."
"האם חוסר נימוס כללי אינו תמצית האהבה?"
"טבעי הדבר לחוש הכרת־טובה, ואילו יכולתי להרגיש רגשי־תודה הייתי מודה לך עכשיו. אבל אינני יכולה."
"מר בנט היה מין תערובת משונה של תשובות קולעות, הומור עוקצני, מנהגים כבושים וקפריזות, עד כי לאחר ניסיון של עשרים ושלוש שנות נישואין, לא עמדה עדיין רעייתו על טבעו."
"היא הייתה אישה, ששכלה דל, דעתה פחותה ומזגה הפכפך. בשעה שלבה לא היה טוב עליה, סברה שהיא עצבנית. כל מגמת חייה הייתה להשיא את בנותיה; ואילו נחמתה בחיים – לערוך ביקורים וללכת רכיל."
"חסרה אותה עליצות שאפיינית היתה לסגנונה לשעבר, ואשר הואיל ונבעה משלוותה של רוח אשר שלום לה עם עצמה, והיא חושבת טובות על כל אדם, כמעט מעולם לא העיב עליה עב."
"אי־אפשר להעריך אדם כמושלם, אם איננו עולה בהרבה על המצוי. על אישה להיות בעלת ידע נרחב במוזיקה, שירה, רישום, ריקוד ושפות, כדי להיות ראויה לתואר הזה; מלבד זאת, צריך להיות בה משהו, בהתנהגותה ובדרך הליכתה, בצליל קולה ובהתבטאויותיה, או שתהיה ראויה רק למחצית התואר."