דבר, זיכרון

דָּבֶּר, זיכרון (באנגלית: Speak, Memory) היא אוטוביוגרפיה מאת ולדימיר נבוקוב מ־1951.

"אני הייתי בן תפנוקים."
"היצורים הראשונים על פני האדמה שנתנו דעתם על הזמן היו גם היצורים הראשונים שחייכו."
"קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפֵלה. תאומים זהים הם, ואף־על־פי־כן אנו משקיפים תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה אנחנו מתקדמים."
"תענוגו העילאי של בן־האלמוות ושל הבלתי בוגר, צריך שיושם לו גבול. על מנת שניהנה מן החיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי."
"אני רואה את ההתעוררות של התודעה כסִדרה של קטעי הֶבזקים שמרווחיהם פוחתים בהדרגה עד שהם מעמידים גבישים של תפיסה בהירה, והם המעניקים לזיכרון מאחז חלקלק."
"מאומה לא ישווה למתיקות, או לזרות, של הירידה לחקר הריגושים הראשונים הללו. הם קשורים בעולמה ההרמוני של ילדוּת שהייתה כלילת־השלמות, על כן הם מתקיימים בזיכרון בתבנית שהיא מחוטבה מעצם טבעה ובלי מאמץ תשוב ותעלה."
"אצלי, המסתורין הפרטי מוסיף להתגרות בבעל הזיכרונות. איני יכול לגלות בסובב או בתורשה את הגורם המדויק שעיצב אותי, את חותם הגליל הנעלם שטבע בחיי סימן מים סבוך, ואשר הדגם שלו הסגולי נחשף בשעה שמנורת האמנות מִזדרחת מבעד לברדס המוקיוני של החיים."
"בעונג אני צופה בהישגו העילאי של הזיכרון, באיזו מומחיות הוא מכונן הרמוניות מובלעות כאשר הוא מכנס בחובו את צליליו הנודדים של העבר, התלויים־ועומדים."