שקיעת האלילים: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עריכה
(עריכה)
(עריכה)
[[קובץ:Gotzen-dammerung.gif|ממוזער|162 פיקסלים|עטיפת הספר]]
'''[[W:שקיעת האלילים|שקיעת האלילים]]''' (בגרמנית: '''Götzen-Dämmerung''') הוא ספר מאת [[פרידריך ניטשה]] שיצא לאורשנכתב ב־1888.
{{מפריד}}
 
* "לחרוץ משפט על החיים, לנסות להעריך את החיים לחיוב או לשלילה, משמעו לעסוק באבחנות שלעולם אין בכוחן להיות אמיתיות. לאבחנות שכאלה אין ערך אחר אלא כסימני היכר של טיפשותן עצמן. לכן עלינו למתוח את אצבעותינו כדי להגיע להכרה המיוחדת במינה שערכם של החיים לא ניתן למדידה."
* "על פי מוצאו [[סוקרטס]] השתייך למעמדות הנמוכים. סוקרטס היה פלבאי. אנו יודעים ויכולים להיווכח בעצמנו עד כמה היה מכוער."
*"לכל מערכת החינוך הגבוהה בגרמניהב[[גרמניה]] אבד העיקר: המטרה, וכן האמצעים למטרה."
*"גדולי־הרוח, ובלבד שהם גם רבי־העוז, הם גם המתנסים בטרגדיותב[[טרגדיה|טרגדיות]] המכאיבות ביותר: אך דווקא משום כך הם מכבדים את החיים המתגרים בהם במלוא עוצמתם."
*"ובכן? בחרתם ביושר ובחזה המנופח, ויחד עם זאת אתם מלכסנים מבטיכם אל יתרונותיהם של נטולי־ההיסוס? — אך יושר הלא פירושו וויתור על 'יתרונות'...(כתובת על שער ביתו של אנטישמי)."
* "לעתים קרובות סיבתו של הכיעור היא תערובת גזעית."
* "הללו [=החושים] אינם מרמים... השקר אינו נובע אלא מעיבוד שאנחנו מעבדים את עדותם... "התבונה" היא הסיבה לזיוף עדותם של החושים. כל עוד החושים מראים את ההתהוות, הכליון, התמורה, אין הם משקרים... [=וכתמיכה להיראקליטוס] ההוויה היא פיקציה ריקה. העולם "המדומה" הוא האחד והיחיד, העולם ה"אמיתי" אינו אלא תוספת משוכזבת." ~ עמ' 64
*"מה איפוא השיטה היחידה האפשרית שלנו? — שאין מה שמקנה לו לאדם את תכונותיו, לא אלוהים, לא החברה, לא אבותיו ואבות־אבותיו, ואף לא הוא עצמו." ~ עמ' 82
*"קראתי את תולדות חייו של [[תומאס קארלייל]], זו המהתלה של מרצון ולא מדעת. זה הפירוש ההירואי־מוסרי למצבים של הפרעות בעיכול. — קרלייל, איש המילים והזיקות החזקות, נואם מן המיצר, איש שבלי הרף נדחף על ידי הכמיהה לאמונה חזקה בתוספת ההרגשה שאין הוא מסוגל לכך (ובכך הוא רומנטיקאי טיפוסי!) הכמיהה לאמונה חזקה איננה הוכחה לאמונה חזקה, אדרבא, הוכחה להיפוכו של דבר. אדם שיש לו אמונה שכזאת, יכול להרשות לעצמו את המותרות הנאים של הספקנותה[[ספקנות]]: הוא מצוייד במידה מספקת של ביטחון, כוח צמידות. קרלייל מחריש משהו בתוך עצמו בעזרת הפורטיסמו הזה שבהערצת אנשים בעלי אמונה חזקה, ובכעסו על אלה שאינם תמימים כל כך: הוא זקוק לרעש. אי־יושר מתמיד ויוקד כלפי עצמו — זוהי סגולתו, בזה רק בזה הוא מעוניין. — אומנם באנגליה הוא נערץ על שום יושרו דווקא. — מילא, זהו נוסח אנגליה ; ואם נזכור שהאנגלים הם עם הצביעות המושלמת, הרי לא רק שזה בסדר, כי אם גם מובן ביותר. ביסודו של דבר קרלייל הוא אתיאיסט אנגלי אשר רואה כבוד לעצמו בכך שאיננו אתיאיסט." ~ עמ' 101
*"להיות סובלני כלפי בני אדם, לפתוח את הלב לרווחה, משמע להיות ליברלי, אך לא יותר מליברלי. אולם לבבות, שמידת הכנסת־האורחים שלהם נאצלת, ניכרים בוילונות הכבדים על חלונותיהם, בתריסיהם המוגפים. מיטב הדריהם — ריקים. למה זה? כי הם מצפים לאורחים שכלפיהם אין צורך לנהוג ב[[סובלנות]]." ~ עמ' 109
*"עצה לאדונים הפסימיסטים ושאר הדיקאדנטים: אין בידינו למנוע את לידתנו." ~ עמ' 115
* "המלחמה מחנכת לחופש. כי [[חופש]] מהו? רצונך לשאת באחריות עצמית... התגברות אדישותך לגבי... החיים עצמם. נכונותך להקריב על מזבח עניינך בני-אדםבני־אדם, גם את עצמך.... האדם שהשתחרר ומכל שכן הרוח שהשתחררה דשים בעקביהם את סוג הנחת הבזוי... האדם החופשי הוא לוחם. על פי מה נמדד החופש אצל היחיד ואצל עמים? על פי המכשולים שיש לגבור עליהם, על פי העמל שמשלמים בו כדי להישאר למעלה. את הטיפוס העילאי של האדם החופשי יש לבקש כל היכן שמתגברים על התנגדות עילאית: במרחק חמש פסיעות מן הרודנות." ~ עמ' 119-120
*"טיפוס הפושע הוא טיפוס של אדם חזק בנסיבות מכשילות, אדם חזק שהוחלה. דרוש לו המדברה[[מדבר]], תנאי טבע וצורת קיום אשר יתר־חופש ויתר־סיכון להם, ואשר מוצדק בהם כל מה שהוא מגן וחרב באינסטינקט של האדם החזק. מידותיו הטובות מנודות על ידי החברה ; יצריו התוססים ביותר הטבועים בו משתרגים עד מהרה ברגשות דיכוי, בחשדנות, בפחד, בקלון. אבל זהו כמעט בגדר תרופה נגד ניוון פיזיולגי. כל מי שנאלץ לעשות בסתר ומתוך מתח ממושך, בזהירות ובערמומיות, את מה שהוא מיטיב לעשותו ומעדיף לעשותו, ממילא נעשה אנמי. ומכיוון שיבול יצריו הם תמיד רק סכנות ורדיפות ואסונות, הרגשתו פונה תמיד גם נגד יצריו אלה עצמם — הוא חש בהם כגזירה. החברה שלנו, המבוייתת, הבינונית, המסורסת, בחברה זו אדם טבעי משורש, אשר מן ההרים בא או מהרפתקאות הים הגדול, מידרדר בה בהכרח לפושע." ~ עמ' 125-126
 
[[קטגוריה: ספרי פרידריך ניטשה]]

תפריט ניווט