הבדלים בין גרסאות בדף "רודף העפיפונים"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 6,710 בתים ,  לפני 11 שנים
←‏ילדות: הסרת ציטוטים ארוכים במיוחד כהתחלה - אם יש בהם משפטי "זהב" נא להחזירם בלבד
(←‏ילדות: הסרת ציטוטים ארוכים במיוחד כהתחלה - אם יש בהם משפטי "זהב" נא להחזירם בלבד)
* "אם יש אלוהים באיזשהוא מקום, אז אני מקווה שהוא עסוק בדברים חשובים יותר מזה שאני שותה ויסקי או אוכל בשר חזיר" (באבא פונה לבנו, אמיר).
* "יום אחד אקנה לך טלוויזיה, אמרתי. פניו של חסן אורו. 'טלוויזיה? באמת?', בטח. וגם לא את הסוג בשחור-לבן. אנחנו בטח כבר נהיה גדולים, אבל אקנה לנו שתיים, אחת לך ואחת לי'".
* "היינו ליד אגם גארגה, אתה, אני, אבא, אגא סאהיב, רחים חאן ועוד אלפי אנשים אחרים... היה חם והשמש זרחה, והאגם היה צלול כמו ראי. אבל אף אחד לא שחה, כי אמרו שמפלצת הגיעה לאגם שהיא שוחה בקרקעית ומחכה... אז כולם פחדו להיכנס למים, ופתאום אתה מעיף את הנעליים שלך מהרגליים, אמיר אגא, ומוריד את החולצה. 'אין שום מפלצת', אתה אומר, 'אני אראה לכם, לכולכם'. ולפני שמישהו מספיק לעצור בעדך, אתה צולל למים ומתחיל לשחות לעומק. אני יוצא אחריך ואנחנו שוחים... כולם צועקים, 'תצאו! תצאו!' אבל אנחנו פשוט שוחים במים הקרים. אנחנו מגיעים לאמצע האגם ומפסיקים לשחות. אנחנו מסתובבים לכיוון החוף ומנופפים לאנשים. הם נראים קטנים כמו נמלים, אבל אנחנו שומעים אותם מוחאים כפיים, עכשיו הם רואים. אין שום מפלצת, רק מים".
* "... עכשיו אני הולך לתפוס בשבילך את העפיפון הכחול, אמר. הוא שמט את הסליל ופתח במרוצה... 'חסן!', קראתי, 'תחזור איתו!'... הוא קיער את שתיו כפות ידיו סביב פיו. 'בשבילך, אלף פעם ויותר!'. אמר. ואז חייך את חיוך החסן שלו ונעלם מעבר לפינה. הפעם הבאה שראיתי אותו מחייך שוב חיוך משוחרר כזה, הייתה מקץ עשרים ושש שנים, בתצלום פולארויד דהוי".
* "אתה יודע שחסן ואתה ינקתם מאותו שד? ידעת את זה, אמיר אגא? סאקינה, זה היה שמה. היא הייתה האזארית בהיר עור וכחולת עיניים מבאמיאן, והיא שרה לכם שירי חתונות ישנים. אומרים שיש אחווה בין אנשים שינקו מאותו שד. ידעת את זה?".
* "ערבוביה של מיני פסולת ושברי אבנים הייתה שפוכה בסמטה. צמיגי אופניים בלויים, בקבוקים עם תוויות קלופות, שבועונים קרועים, עיתונים שהצהיבו, פזורים כולם בתוך ערימה של לבנים וגושי מלט. תנור חלוד מברזל יצוק, עם חור פעור בצדו, נעשן נטוי על הקיר. אבל בתוך כל זה היו שני דברים שלא יכולתי להסיר את עיני מהם: אחד היה העיפיפון הכחול שנח ליד הקיר, ליד תנור הברזל: והאחר היה מכניס הקורדרוי החומים של חסן, שהושלכו על תלולית של לבנים שחוקות".
* "עאסף כרע מאחורי חסן, הניח את ידיו על אגף הירכיים של חסן והרים את עכוזו המעורטל. הוא החזיק יד אחת על גבו של חסן, ופתח את חגורת מכנסיו שלו בידו הפנויה. הוא פתח את רוכסן מכנסי הג'ינס. הוריד את התחתונים. הוא התמקם מאחורי חסן. חסן לא נאבק. אפילו לא יבב. הוא הניע קלות את ראשו, ואני הצלחתי לראות לרגע קט את פניו. ראיתי בהן את ההשלמה. זה היה מבט שכבר ראיתי קודם לכן. מבטו של השה".
* "הייתה לי הזדמנות אחת אחרונה לקבל החלטה. הזדמנות אחת אחרונה להחליט מי אהיה. יכולתי להיכנס לסמטה, להתייצב לצדו של חסן - כמו שהוא התייצב לצדי פעמים רבות כל-כך בעבר - ולקבל מה שיעל בגורלי; או שיכולתי לברוח. בסופו של דבר ברחי. ברחתי כי הייתי מוג לב. פחדתי מעאסף וממה שיעשה לי... זה מה שאמרתי לעצמי כשפניתי עורף לסמטה, לחסן. זה מה שהכרחתי את עצמי להאמין בו... חשבתי שאולי חסן הוא המחיר שעליי לשלם, השה שאני צריך לשחוט, כדי לזכות בבאבא. והאם זהו מחיר הוגן? התשובה נישא אל תודעתי קודם שהספקתי לסכל את הופעתה: הוא הרי סתם האזארי, נכון?".
* "חשבתי על חלומו של חסן, החלום שבו שחינו באגם. אין שום מפלצת, אמר, רק מים. אלא שהוא טעה בעניין זה. היתה מפלצת באגם, היא תפסה את חסן בקרסוליים, משכה אותו אל הקרקעית האפלה. אני הייתה המפלצת הזאת. בלילה ההוא התחלתי לסבול מנדודי שינה".
* "'באבא, חשבת פעם להעסיק משרתים חדשים?'. הוא הפיל את הפקעת מידו ותקע את האת באדמה. הסיר את כפפות הגינון. ראיתי שהבהלתי אותו. 'מה אמרת?'. 'אני רק תהיתי, זה הכל'. 'למה שארצה לעשות דבר כזה?', שאל באבא בקוצר רוח. 'אני מניח שלא תרצה. זאת הייתה סתם שאלה'... 'אני גדלתי עם עלי' אמר בשיניים חשוקות, 'אבא שלי אסף את עלי אל ביתו, הוא אהב את עלי כאילו היה בנו. ארבעים שנה נמצא עלי עם המשפחה שלי. ארבעים שנה, לכל הרוחות. ואתה חושב שאני אלך ואזרוק אותו, סתם ככה?'... 'אף פעם לא הרמתי עליך יד, אמיר, אבל אם תגיד את זה עוד פעם...'. 'חסן לא הולך לשום מקום... הוא נשאר כאן איתנו, לכן הוא שייך. זה ביתו ואנחנו המשפחה שלו. ושלעולם לא תשאל אותי שוב את השאלה הזאת!'".
* "'מה היית עושה אילו הכיתי אותך בזה?', שאלתי והעפתי את הפרי (רימון) באוויר שוב ושוב... הצבע התנקז מפניו... העפתי עליו את הרימון. הוא פגע בו בחזה והתפוצץ במתז של עיסה אדומה. צעקתו של חסן הייתה טעונה הפתעה וכאב. 'תחזרי לי!' אמרתי בכעס. חסן העתיק את מבטו מהכתם של חזהו אלי. 'קום כבר! תרביץ לי! אמרתי. חסן אמנם קם, אבל הוא פשוט עמד שם... העפתי עליו עוד רימון... קיוויתי שהוא יעשה את זה. קיוויתי שהוא יתן לי את העונש שערגתי אליו, כך שאולי אצליח סוף-סוף לישון בלילה. חשבתי שאולי יוכל המצב בינינו לחזור לקדמותו. אבל חסן לא עשה דבר בעת שיידיתי בו עוד ועוד רימונים... ואז חסן התכופף ובכל זאת הרים רימון. הוא התקדם לעברי. בצע את הרימון ומחץ אותו על מצחו. 'הנה', אמר בקול צרוד, והאדום ניגר על פניו כמו דם. 'עכשיו אתה מרוצה? עכשיו אתה מרגיש יותר טוב'? הוא הסתובב והתחיל לרדת מהגבעה. הנחתי לדמעות לזרום בחופשיות...".
 
===עזיבתם של חסן ועלי===
 
* "למחרת בבוקר חיכיתי בחדרי לעלי שיפנה את שולחן ארוחת הבוקר במטבח. חכיתי שידיח את הכלים וינגב את הדלפקים... ואז לקחתי כמה ממעטפות הכסף מערימת המתנות ואת השעון שלי ויצאתי החוצה על בהונותי. נעצרתי לפני חדר העבודה של באבא והקשבתי. הוא היה שם כל הבוקר, טילפן לכל מיני מקומות... חציתי את החצר ונכנסתי לבקתה של עלי וחסן שליד עץ השסק. הרמתי את המזרן של חסן ושתלתי תחתיו את השעון החדש שלי וחופן שטרות אפגניים. חיכיתי עוד חצי שעה. אחר-כך נקשתי על דלת חדרו של באבא ואמרתי את מה שקיוויתי שיהיה האחרון בשורה ארוכה של שקרים מבישים".
* מהלכתי לחדר העבודה של באבא והתיישבתי על אחת מספות העור. כשלושים דקות או יותר חלפו עד שחסן ועלי הצטרפו אלינו. שניהם בכו; היה אפשר לראות זאת בעיניהם האדומות, הנפוחות... ואני תהיתי איך ומתי נעשיתי מסוגל לגרום כאב שכזה... באבא ניגש ישר ולעניין ושאל, 'גנבת את הכסף הזה? גנבת את השעון של אמיר, חסן?'. תשובתו של חסן הייתה מילה אחת, והיא נמסרה בקול דק וצרוד: 'כן'. העוויתי את פני ברתיעה, כאילו סטרו עליהן. לבי צנח וכמעט פלטתי את האמת. ואז הבנתי: זהו הקורבן האחרון שחסן מקריב למעני. אילו אמר לא, היה באבא מאמין לו, כי כולנו ידענו שחסן לעולם אינו משקר. ואילו האמין לו באבא, הייתי אני הנאשם; הייתי צריך להסביר, ואז היה מתגלה פרצופי האמיתי. באבא לא היה סולח לי, לעולם לא. ובעקבות זאת הבנתי דבר-מה נוסף: חסן ידע. הוא ידע שראיתי הכל בסמטה ההיא, שעמדתי שם ולא עשיתי דבר. הוא ידע שבגדתי בו, ולמרות זאת הציל אותי שוב עכשיו, אולי בפעם האחרונה. אהבתי אותו ברגע ההוא, אהבתי אותו יותר מכפי שאהבתי מישהו מעודי, ורציתי להגיד להם שאני הוא הנחש שבעשב, המפלצת שבאגם. שאיני ראוי לקורבן כזה; שאני שקרן, רמאי וגנב. ובאמת הייתי מספר הכל, אלא שבאיזשהוא מקום שמחתי. שמחתי שכל העניין הזה יסתיים בקרוב. באבא ישלח אותם, הדבר יהיה כרוך בכאב מסויים, אבל החיים יימשכו... רציתי להיות מסוגל לנשום שוב...".
* "אלא שבאבא הדהים אותי ואמר 'אני סולח לך'. סולח? אבל גניבה היא חטא של יסולח... כלום באבא לא הושיב אותי על ברכיו ואמר לי את הדברים האלה? אם כך, איך הוא יכול לסלוח לחסן ככה סתם?".
* "'אנחנו עוזבים, אגא סאהיב', אמר עלי. 'מה?' אמר באבא והצבע התנקז מפניו. 'אנחנו לא יכולים עוד לחיות כאן', אמר עלי. 'אבל אני סולח לו, עלי, לא שמעת?' אמר באבא. 'בלתי אפשרי בשבילנו לחיות כאן עכשיו, אגא סאהיב. אנחנו עוזבים'. עלי משך אליו את חסן, כרך את זרועו סביב כתפי בנו. זאת הייתה מחווה של הגנה... ידעתי מפני מי גונן עליו עלי. עלי העיף בי מבט, ובמבטו הקר והלא סולח ראיתי שחסן סיפר לו. הוא סיפר לו הכל, את מה שעאסף וחבריו עשו לו, על העפיפון, עלי. למה הפליאה שמחתי שמישהו מכיר אותי כפי שאני באמת; נלאיתי מלהעמיד פנים".
214

עריכות

תפריט ניווט

מרחבי שם

גרסאות שפה

עוד