יורם קניוק: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Marloweperel (שיחה | תרומות)
דף חדש: '''יורם קניוק''' (נולד ב-2 במאי 1930) לחם במסגרת הפלמ"ח בתש"ח, סופר, צייר ועיתונאי ישראלי. * "ופת...
(אין הבדלים)

גרסה מ־13:17, 31 באוגוסט 2010

יורם קניוק (נולד ב-2 במאי 1930) לחם במסגרת הפלמ"ח בתש"ח, סופר, צייר ועיתונאי ישראלי.

  • "ופתאום בא לי החשק להראות לחרא הקטן מי כאן הר הבית בידינו" ~ מתוך הספר "הנעדרת מנחל צין" מאת יורם קניוק.
  • "המילה "נאצי", שנזרקת כלפי יהודי או לא יהודי בימינו, צריכה להיות אסורה על פי חוק." ~ מתוך המאמר "אל תקראו לי נאצי. לעולם" ([1]).
  • "מישהו אומר עליי שנהייתי ימני. זה לא נכון, אבל מה יש להם? מי שאינו בעד השמדת ישראל, או בעד זחילה עלי גחון - הוא ימני? ובכלל, מה רע בזה? אני אמנם איני ימני, אבל מה זה בדיוק ימני בסיפור היהודי- ערבי? במלחמה הזאת יהיה הניצחון העמדת האמת על מפתנה. קראתי מאמרים, איך הכל קשור לכיבוש. שצריך לנהל משא ומתן. אבל עם מי? ומה שייכת לבנון לכיבוש? וזה לא הכיבוש ולא הרוע שהיהודים משחררים ממטוסי האף- 16 שלהם. זה מה שהיה ברור תמיד והתעלמנו ממנו: זאת מלחמת הקודש של האיסלאם הקיצוני במערב, שאנו השפיץ שלו ואנו החלק הנגיש ביותר בו, כי גם ספרדים וצרפתים יכולים לשנוא אותנו. אצלנו זאת המלחמה של הערבים בנו מאז הצהרת בלפור, כי שום ישות מוסלמית אינה יכולה לקבל ישות לאומית אחרת בקרבה. ראו את המצרים העתיקים, הקופטים. היום הם כבר שבעה אחוז ממה שהיו, ועדיין רודפים אותם, לא מפני שהם נוצרים אלא מפני שהם מהווים אומה תחת כיבוש. קראתי על ועדות חקירה עתידיות למלחמה בת 11 הימים, ואיך הצבא והמדינה והממשלה והעם השבוי בסיסמאות נדושות - כולם נפלו קורבן לסחיטה נפשית; לחרדה קיומית מדומה, כי הקטיושות נורו רק מפני שאנחנו כובשים בג'נין. חיזבאללה תקף אותנו בדרום אמריקה ובלבנון עוד קודם שגילה את חוות שבעא, שהייתה בכלל סורית. אז מה עושים?." ~ מתוך המאמר "אין קטיושות בכיכר" ([2]).
  • "מה יש בתל אביב שכה מרבים להללה? אני לא מתאים לה: אינני אוהב שמש. אינני אוהב קיץ. אני צבר אבל אינני סובל סברס, אבטיח די בסדר אבל לא חגיגה כזאת גדולה, מכל הירקות אני דווקא הכי אוהב תרד, מה שעורר לא מעט תיעוב בין ילדי העיר. כמו כולם הייתי מבלה שעות בשפת הים, אבל אביו של אחד מידידי, שהיה בעל זכות להשכיר כיסאות נוח בחוף פרישמן, ליד טיר - ששם היו יורים באוויר ומתחת היו מתנשקים בחול בחושך - היה נותן לי כיסא בחינם וישבתי עם סוכך כמו הזקנים. ב-11 השנים שבהן חייתי בניו יורק חשבתי הרבה על תל אביב אבל המצאתי אותה במוחי וקיבעתי אותה כמו שהיתה בעת נסיעתי ונכון, העדפתי את ניו יורק. לפעמים הייתי מביט בצילומים ישנים וחושב שאולי לא נולדתי בעיר הזאת. אז מדוע אני כה אוהב לגור בה היום? אין לי מושג. עיר לא אוהבים, בקושי אשה או איש. כשאני נוסע לערים יפות בחו"ל, שהן כך כך נפלאות, אני מניח א-ק-ג ברחוב והוא מראה 0 ואני סופר את הימים עד שאחזור לתל אביב." ~ מתוך מאמרו "התל-אביבי הראשון" שפורסם ב"הארץ" 08/04/09 ([3]).
  • "אם ככה, הקוראים ישלמו מעט מאוד אבל לא יהיו כותבים ומתרגמים. צריך למצוא את אמצע הדרך. נכון שאפשר לחיות בלי הספרים של יורם קניוק, אבל אי אפשר לקנות ספרים בלי שיהיו ספרים, ואיך יהיו ספרים אם סופר לא יכול להתפרנס. איזה מין דבר זה בכלל? שייקחו את התפריטים של כל המסעדות שפושטות את הרגל ויהיה להם מה לקרוא." ~ מתוך ראין עימו בעיתון "עכבר העיר" 2009\10\08 ([4])
  • "היה או לא היה, כך או אחרת, לשום זיכרון אין מדינה, לשום מדינה אין זיכרון. אני יכול לזכור או להמציא זיכרון, ובה בעת להמציא מדינה או לחשוב שבעבר היה אחרת. אין מדינה שיכולה להיות אחרת אם לא היתה קודם לכן לא אחרת." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([5]).
  • "מה שחשוב מכול הוא אם נכון שהאיש המבולבל בבית החולים אכן אמר לי, מתוך עומק הבכי הגדול שלו ומבלי ששאלתי אותו כלל, כי הכול בחיים ואולי גם במוות (גם אם הודה שעדיין לא היה בו) מושתת על שלושה עיקרים: נקמה. בגידה. וקנאה. שאלתי אותו מה באשר לאהבה, והוא אמר, אהבה - רק כשהיא נבגדת או כשהיא בצחוק. האהבה באה אחרי הבגידה, אבל אצלך היא תבוא לפניה." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([6]).
  • "הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב. זה מה שהייתי. האם התגייסתי מוקדם כל כך, בן שבע עשרה וחצי, מפני שהייתי גיבור או שמא מפני שפחדתי וברחתי ממשהו? ואם כן, ממה? כנראה הייתי פחדן. אנשים בעלי דמיון פוחדים. לאנשים בעלי דמיון יצירתי יש גם היכולת הזאת להיות טיפשים שמתנדבים למהלכים אבודים. מן הפחד שלי יצאתי גיבור שהתגבר על פחדיו. והייתי קודם לכן פקעת של פחדים. מפני החושך. מפני המוות. מפני אנשים. מפני המון צפוף. מפני זבובים מעבירי מחלות, מפני יתושי אנופלס כאלה נושאי מלריה, שאמי שרה היתה מדברת עליהם כמי שהכירה אותם באופן אישי בנעוריה בארץ ישראל. לא הייתי גיבור חיל כמו רבים מן החיילים. הייתי מישהו שלא נכנע. מישהו שאף כי פחד, ראה מוות ולא חף את ראשו. ידעתי שבאוניות הקטנות בים מסתובבים אלפי ניצולי שואה חסרי בית ששום מדינה לא רצתה בהם וקראתי ששלוש שנים לפני כן אמר הר גבלס שאם היהודים חכמים כל כך ומוכשרים כל כך ומנגנים יפה כל כך, איך זה ששום מדינה אינה רוצה בהם, ואני זוכר שזה חרה לי ורציתי להשתתף בהבאת היהודים האלה." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([7]).
  • "ככה קרה לנו. הלכנו להביא יהודים בים וגמרנו מקימים מדינה בהרי ירושלים. טעות לומר שלחמנו על הקמת המדינה הזאת. שכן מנין ידענו איך מקימים מדינות? מישהו עשה את זה לפנינו? שטויות, מדינה עברית היתה תקיעה שנחטפה משופר של אחרים, וכן, איכשהו בכוח הנס שהיה בעצם המעשה, הגיעה התקיעה ליעדה. הרי כאשר כבש הפלמ"ח את צפת (אני לא הייתי שם), רב העיר אמר שצפת ניצלה בזכות הנס והמעשים: המעשים היו התפילות והנס היה שהפלמ"ח הגיע. הוטל עלינו לחולל נסים. מדינה היתה מושג מעורפל ואפילו מגוחך." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([8]).
  • "צריך לזכור שהיה איתנו המטורף המתוק הזה בני מרשק, הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה וחירף את אויבי ישראל אפילו מתוך שינה ועלה איתנו מקיסריה, שבה חיכינו למעפילים שלא הגיעו, אל המלחמה בהרים שהגיעה ועוד איך, והיה צועק וחוזר וצועק - והרי לצעוק הוא ידע - שנקים לו כבר את המדינה, וחשבנו, בן אדם מסכן, אוהב מדינה שאינה קיימת, ואם תהיה, זו ודאי תהיה עפולה, שאז היתה העיר היחידה, גם אם כל בתיה היו מחוץ לעיר, ושימשה למעשה תחנת אוטובוס בדרך לעמק יזרעאל או תחנה לעצור בה לשירותים בדרך לחיפה. הלוא בני המסכן באמת ובתמים חיכה אלפיים שנה פלוס כמה ימים, שאורכם אינו רשום בשום מחברת. אז נעתרנו לו כי הוא לא ישן חודשיים, ואנחנו בדקנו, ריגלנו אחריו, הוא באמת לא ישן, לא אכל, לא שתה, לא התרחץ (את האחרון הרגשנו גם בלי לרגל אחריו) וכל העת היה עסוק בהקמת מדינה שאיש לפניו לא ראה את דמותה, וכאשר ניסה לתאר אותה היה מתעוות מן הבכי שחנק את גרונו והיה צורח מהתרגשות. וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים שלו וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([9]).
  • "השכם בבוקר, בארבע או בחמש, נראה בני מרשק בוקע מן הערפל, ושמנו לב שכמו ירדו ממנו אלפיים שנה וכמה ימים. פתאום הוא צעיר, נועז וצוחק, מקפץ על ההרים, מדלג על הגבעות, ושר, לרגע חשבתי שאפילו ריח הזיעה העתיקה שלו נגוז. והוא בשלו, בכלל לא רואה את הבחור החתוך השוכב על האדמה מכוסה בשינלים. הוא נעמד דום ונעמד נוח, שערו פרא, והוא מנסה לשיר התקווה ויוצאת ממנו צרידות ארצישראלית של דור שחשב שאם צועקים, צודקים יותר. בעמידה חזקה, נטועה באדמה, בקושי זז, הוא מתחיל לרקוד הורה גמלונית וכבדה שהם הביאו איתם מהגולה, מין הורה של חסידים, והוא רוקד במכנסי חאקי בלויים עם פרבלום חגור למותניו כי על אלוהים סמכו אז רק עם אקדח ביד, וזאת היתה הורה של איש אחד כפול אלפיים שנה וכמה ימים, והוא מקפץ ומתנועע וצועק: אל יבנה הגלילה/ אל יבנה הגלילה, ואמרנו לו, אנחנו בירושלים, ואחד מאיתנו פתאום מדקלם מתוך שינה את השיר: האדם נולד למות/ הפרה ללדת/ אם עלית על עמוד/ תצטרך לרדת. ובני מרשק צועק, בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי! הכי היסטורי שהיה זה אלפיים שנה! והוא פתאום בוכה ואני קם ומצטרף אליו, אינני רוצה, אני עייף, אבל בני כבר ממש מתחנן ולוכד אותי בידו החזקה מארבעים שנה בקיבוץ, ובאמצע שום מקום, בארבע או בחמש לפנות בוקר, בתחת של העולם, ליד גופה שהחלה להסריח, על משלט מושתן, בין יריות, כמה טיפשים צעירים רוקדים וצועקים "אל יבנה הגלילה" בירושלים שלא ראתה גליל מימיה, וצועקים מדינה עברית, מדינה עברית, ותוך כדי ריקוד אני מתחיל לרעוד, עיני נעצמות, אני תוקע גפרורים בין הגבינים ללחיים אך נרדם תוך כדי ריקוד, ובני רץ לספר לעוד חבר'ה." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([10]).
  • "לחמתי בכפר סריס, ובבית מחסיר, ובקסטל, ובנבי סמואל, ובקולוניה, ובהר ציון, ובסן סימון, ובעוד קרבות, אני בטוח שהייתי שם, אני יכול לראות בתוך עיני העצומות את הקרבות האלה, אבל את עצמי איני רואה בהם. האם מה שראיתי אכן ראיתי? ואיפה היה ה"אני" שהיום ישנו, עם כל הימים ההם שאצרתי בתוכי? ואולי חלמתי את הכול." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([11]).
  • "אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. אתה חושב, ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([12]).
  • "הייתי נער בן שבע-עשרה וחצי, ילד טוב תל אביב באמצע מרחץ דמים." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([13]).
  • "היינו בירושלים ובבאב אל ואד. שלא כחטיבות אחרות של קיבוצניקים והכשרות מגויסות ואוהלי פלמ"ח ושירים עד כלות הלילה, אצלנו אמנם היו כמה חבר'ה מקיבוצים שלמדו בבית ספר, אבל רובנו היינו חורנים מכל מיני חורים בארץ: מהמושבות, ממחלול, משיפור הים, מגדרה, מכפר מל"ל, מכפר יחזקאל, מחיפה, מכפר סבא, מנהלל, ממוצררה. התגנבנו לכל מיני מקומות, לא היה לנו חצי גרוש על התחת, והלכנו ושרנו איך נמות בבאב אל ואד. שרנו בערגה ובתעצומות נפש. הפּוֹצים שהיינו, חשבנו שבאמת יהיה נהדר למות בבאב אל ואד, ודמיינו איך הם יירו בנו קליעים חודרי שריון." ~ מתוך ספרו "תש"ח" ([14]).
  • "כל הצודקים בכל הדורות המיטו נהרות של דם. היהודים יורים אלפי פגזי תותחים על עזה מול כמה טילי קסאם. ישראלים מתייחסים ברשעות בשטחים, אבל האם יש למישהו היכולת והכסף לפנות, נאמר, שמונים אלף יהודים מהגדה, שעשרות שנים סחטה את כל ההון שהיה לנו ותקועה כעצם בגרון כבר מתקופת אלון ופרס ורבין וכמובן שרון? האם תבונתו המועטת של שר הביטחון יכולה להשתנות ולא להרוג ילדים כדי שמחבלים יירו טילים? מה שלא נעשה ומה שהם לא יעשו, נמצא את עצמנו בגדרות ביטחון מכל הצדדים. הסכסוך היהודי-ערבי אינו בר פתרון. טובי המוחות יישברו מול הגדרות. שמו כאן יותר מדי דם והרג וגזל מכדי שניתן יהיה לחמישה מיליון יהודים להחזיק מעמד לשנים מול מאות מיליוני ערבים. אין דרך לשנות את טבע האדם הרע מנעוריו." ~ מתוך מאמרו "הצודקים המיטו נהרות של דם" ([15]).
  • "חוץ מזה, אני לא הייתי איש חשוב והרי גם היום אינני. הייתי חייל מושתן בן 17 וחצי שתוך כדי המלחמה נהיה בן 18, גיל שהיום נראה לי כאילו ארע בימי הביניים. נדמה לי שחוץ מנתיבה בן יהודה שכתבה ספרים עזים וחשובים על המלחמה ואולי עוד אחד או שניים איש מהלוחמים עצמם לא כתב. כתבו מפקדים. כתבו פוליטיקאים. כתבו היסטוריונים. אני כתבתי מתוך הזיכרון או הדימיון של הזיכרון של הנער שהייתי. שליש מבני דורי נהרג במלחמה ההיא. אין למספר הזה אח ורע. בחטיבות האחרות של הפלמ"ח היו הכשרות מגויסות, בנים ובנות. בהראל היינו כל אחד ממקום אחר. לא שרנו סביב מדורה לפני הקרבות. שרנו שירים ערביים ושירים מטופשים והתחפשנו לחיילים ומכיוון שלא נהרגנו נאלצנו לחיות." ~ מתוך מאמרו "אפקט תש"ח" שפורסם ב"הארץ" 2010\07\09([16]).
  • "בספר 'התפסן בשדה השיפון' כותב הגיבור של סלינג'ר (אני לא מביא את המלים המדויקות) שכאשר הוא מסיים לקרוא ספר שהוא אוהב הוא רוצה להתקשר לסופר, אפילו אם הוא מת. מהבחינה הסטטיסטית אני מזמן מת. אדם כמוני מת בגיל 78 וחצי. והנה אני כבר בן שמונים. אנשים מתקשרים אלי מן העבר, או סתם אנשים שהתרגשו. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסופר שאנשים שהוא אינו מכיר מתקשרים אליו כי זה עתה סיימו לקרוא את ספרו. זאת המתנה הטובה ביותר שאפשר לקוות לה בכתיבת ספרים. אילו הייתי אני צריך להתקשר הייתי עושה מה שאני חושב שכל קורא נבון של ספר, כל ספר, צריך לעשות, והוא לראיין את הספר על הסופר ולא להיפך, כפי שזה קורה תמיד. כי מה כבר יוצר יכול לומר על יצירתו? הלוא אני לא מבין מה כתבתי כי אני כותב כדי לדעת." ~ מתוך מאמרו "אפקט תש"ח" שפורסם ב"הארץ" 2010\07\09([17]).