אולגה טוקרצ'וק: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
עריכה
שורה 4: שורה 4:
==מתוך ספריה==
==מתוך ספריה==
* "כדי לראות, עליך לדעת איך להסתכל, ועליך לדעת במה אתה מסתכל."
* "כדי לראות, עליך לדעת איך להסתכל, ועליך לדעת במה אתה מסתכל."
* "עם הגיל, [[גבר]]ים רבים לוקים באוטיזם של הטסטוסטרון, שביטוייו הוא ירידה הדרגתית באינטליגנציה ה[[רגש]]ית וביכולת לתקשורת בין אישית, כמו גם יכולת מופחתת לנסח רגשות... הוא מפתח התעניינות בכלים ומכשירים וקורא ביוגרפיות וספרים על מלחמות העולם השנייה."
* "עם הגיל, [[גבר]]ים רבים לוקים באוטיזם של הטסטוסטרון, שביטוייו הוא ירידה הדרגתית באינטליגנציה ה[[רגש]]ית וביכולת לתקשורת בין אישית, כמו גם יכולת מופחתת לנסח רגשות... הוא מפתח התעניינות בכלים ומכשירים וקורא ביוגרפיות וספרים על מלחמת העולם השנייה."
* "הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין."
* "הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין."
* "זו היתה כנראה תחילת ה[[אהבה]]. האם האהבה אינה ביסודו של דבר היכרות? האין זו הסיבה שאנשים כה משתוקקים זה לגופו של זה, לא לשם ההנאה, אלא כדי להתקרב עד למרחק הקטן ביותר? אותה חדירה אל שקעי הגוף, פריצת כל הגבולות, חתירה אל האמצע, חיפוש הצד הפנימי."
* "זו היתה כנראה תחילת ה[[אהבה]]. האם האהבה אינה ביסודו של דבר היכרות? האין זו הסיבה שאנשים כה משתוקקים זה לגופו של זה, לא לשם ההנאה, אלא כדי להתקרב עד למרחק הקטן ביותר? אותה חדירה אל שקעי הגוף, פריצת כל הגבולות, חתירה אל האמצע, חיפוש הצד הפנימי."
* "כשהתיישבו במקום כלשהו לרגע, בבית קפה צנוע, על כיסא בחוף ריק, על קורות המזח, אז נפגשו לבסוף מבטיהם. היה קשה לומר משהו. היא רצתה להתכרבל בחיקו. היא חשה על עורה כל מבט שלו. המבט התכול הבהיר הזה היה חסר בושה."
* "כשהתיישבו במקום כלשהו לרגע, בבית קפה צנוע, על כיסא בחוף ריק, על קורות המזח, אז נפגשו לבסוף מבטיהם. היה קשה לומר משהו. היא רצתה להתכרבל בחיקו. היא חשה על עורה כל מבט שלו. המבט התכול הבהיר הזה היה חסר בושה."
* "היא יצאה. הלכה בצעדים מהירים לכיוון המלון. היא חשה [[בדידות|בודדה]] כפליים, פי שלושה, על סף יאוש. מאום כבר לא ישתנה, מאום. למה לא להודות פשוט לאלוהים על מה שנתן לנו? למה כל כך קשה להעריך את זה? למה תמיד רוצים את מה שאין. מנין הפגם הזה ברוח האדם?"
* "היא יצאה. הלכה בצעדים מהירים לכיוון המלון. היא חשה [[בדידות|בודדה]] כפליים, פי שלושה, על סף יאוש. מאום כבר לא ישתנה, מאום. למה לא להודות פשוט ל[[אלוהים]] על מה שנתן לנו? למה כל כך קשה להעריך את זה? למה תמיד רוצים את מה שאין. מנין הפגם הזה ברוח האדם?"


{{מיון רגיל: טוקרצ'וק, אולגה}}
{{מיון רגיל: טוקרצ'וק, אולגה}}

גרסה מ־06:51, 16 באוקטובר 2019

אולגה טוקרצ'וק

אולגה טוֹקָרְצ'וק (בפולנית: Olga Tokarczuk, ‏נולדה ב־1962) היא סופרת פולנית. זוכת פרס נובל לספרות.

מתוך ספריה

  • "כדי לראות, עליך לדעת איך להסתכל, ועליך לדעת במה אתה מסתכל."
  • "עם הגיל, גברים רבים לוקים באוטיזם של הטסטוסטרון, שביטוייו הוא ירידה הדרגתית באינטליגנציה הרגשית וביכולת לתקשורת בין אישית, כמו גם יכולת מופחתת לנסח רגשות... הוא מפתח התעניינות בכלים ומכשירים וקורא ביוגרפיות וספרים על מלחמת העולם השנייה."
  • "הוא הרי סופר חשוב וסביר להניח שכל האנשים המשכילים מכירים אותו, ואולי לא, אולי רק היא עוקבת בעיתונות אחר כל אזכור ולו הקלוש ביותר על אודותיו, אולי רק היא מוודאת שבחנות הספרים נמצא הרומן בן שני הכרכים, ובכל פעם שהיא חולפת על פניו היא שולחת לעברו ליטוף קליל בכף ידה עטוית הכפפה ושואלת את מוכר הספרים על משהו אחר לחלוטין."
  • "זו היתה כנראה תחילת האהבה. האם האהבה אינה ביסודו של דבר היכרות? האין זו הסיבה שאנשים כה משתוקקים זה לגופו של זה, לא לשם ההנאה, אלא כדי להתקרב עד למרחק הקטן ביותר? אותה חדירה אל שקעי הגוף, פריצת כל הגבולות, חתירה אל האמצע, חיפוש הצד הפנימי."
  • "כשהתיישבו במקום כלשהו לרגע, בבית קפה צנוע, על כיסא בחוף ריק, על קורות המזח, אז נפגשו לבסוף מבטיהם. היה קשה לומר משהו. היא רצתה להתכרבל בחיקו. היא חשה על עורה כל מבט שלו. המבט התכול הבהיר הזה היה חסר בושה."
  • "היא יצאה. הלכה בצעדים מהירים לכיוון המלון. היא חשה בודדה כפליים, פי שלושה, על סף יאוש. מאום כבר לא ישתנה, מאום. למה לא להודות פשוט לאלוהים על מה שנתן לנו? למה כל כך קשה להעריך את זה? למה תמיד רוצים את מה שאין. מנין הפגם הזה ברוח האדם?"