פרימו לוי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
העברה לדף חדש נפרד
עריכה
שורה 4: שורה 4:


==הזהו אדם? (1947)==
==הזהו אדם? (1947)==
{{דף מורחב|הזהו אדם}}
{{דף מורחב|הזהו אדם?}}


* "כפי שהאדם נלאה מן השמחה, מן ה[[פחד]] ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה."
* "כפי שהאדם נלאה מן השמחה, מן ה[[פחד]] ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה."
שורה 21: שורה 21:
* "כמעט משוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקפאונו. את קיצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו."
* "כמעט משוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקפאונו. את קיצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו."
* "ה[[זמן]] הינו בעל ערך רב יותר עבור בני אדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאִטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי."
* "ה[[זמן]] הינו בעל ערך רב יותר עבור בני אדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאִטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי."
* "המחשבות מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור לייסורים, ונראה שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה."
* "ה[[מחשבה|מחשבות]] מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור לייסורים, ונראה שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה."
* "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."
* "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד ה[[אביב]]. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."


==ההפוגה==
==ההפוגה==

גרסה מ־18:12, 2 באוגוסט 2020

פרימו לוי
קברו של פרימו לוי עליו חרוט מספרו האישי מאושוויץ: 174517.

פרימו לוי (31 ביולי 1919 - 11 באפריל 1987), סופר וכימאי איטלקי־יהודי ניצול שואה. כתב זיכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים.

הזהו אדם? (1947)

עמוד ראשי
דף ציטוטים מורחב – הזהו אדם?
  • "כפי שהאדם נלאה מן השמחה, מן הפחד ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה."
  • "מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם."
  • "כל בני־האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך הוא הנכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית."
  • "דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם."
  • "בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני־אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד אדם גם מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו."
  • "כשעצם הקיום מוטל בספק, אנשים חושבים בהיגיון אך לעתים רחוקות. במצב כזה מעדיפים לנקוט עמדות קיצוניות."
  • "אני בשאול תחתית. קל יותר למחוק את העבר מן הזיכרון ולהתעלם מן העתיד; לומדים את האמנות הזאת מהר מאוד כשהשעה דוחקת."
  • "בלבול הלשונות הוא יסוד חשוב בצביון החיים כאן. אנחנו נמצאים מן הבוקר עד הערב במגדל בבל: כולם מפקדים ומאיימים בצעקות, בשפות שמעולם לא שמעתי קודם לכן. רע ומר גורלו של מי שאינו מבין אותם בו ברגע. לאיש כאן אין סבלנות, איש אינו מקשיב לדברי רעהו."
  • "על הפיגומים, על הרכבות הנעות לאיטן, במכרות, בדרכים, במשרדים – אנשים, אנשים, אנשים. עבדים ואדונים. האדונים שהם עבדים של עצמם. את העבדים מניעים המורא והאימה; את האדונים – השנאה. שום כוח אחר אינו מניעם. כולם אויבים או יריבים."
  • "כזה הוא טבע האדם: אין חשים בעת ובעונה אחת בכל הייסורים והכאבים. הייסורים הקלים יותר נחבאים מאחורי החזקים יותר לפי איזו חוקיות קבועה.:"
  • "כאשר ייסורי הגוף קשים מנשוא נאלמים ונעלמים אינסטינקטים הרבה ומנהגים חברתיים רבים."
  • "כאשר נותנים לו לפקד על חבורת אומללים וזכות לנהוג בהם כרצונו לשבט או לחסד, הוא יהיה אכזרי ועריץ, משום שיבין שאם לא כן יחליפו אותו באחר 'טוב' ממנו. מלבד זה את יצר השנאה המדוכא כלפי אדוניו יפנה, בלי כל צידוק, אל המדוכאים שתחתיו: ורק לאחר שיפרוק על אחיו את העלבונות שהעליבוהו נוגשיו ישבע נחת."
  • "אין־ספור היו הדרכים שהמצאנו ושהלכנו בהן שלא למות: כמספר סוגי האישיות של בני־האדם. כולן כאחת חייבו אותנו למאבק מתיש שבו ניצב היחיד נגד כולם. רבות מהן חייבו לא מעט פשרות והיו לא מוסריות."
  • "כמעט משוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקפאונו. את קיצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו."
  • זמן הינו בעל ערך רב יותר עבור בני אדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאִטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי."
  • מחשבות מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור לייסורים, ונראה שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה."
  • "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו."

ההפוגה

ההפוגה

תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.

  • "חלמנו בלילות חסרי רחמים
    חלומות דחוסים, אלימים,
    נחלמים עם גוף ונשמה:
    לחזור, לאכול, לספר.
    עד הצטלצל פקודת השחר
    בלחישה קצרה:
    'Wstawac'
    והלב התנפץ בחזה.

    שבנו ומצאנו כעת את הבית,
    בטננו שבעה,
    סיפרנו עד תום.
    הגיעה השעה. במהרה עוד נשוב ונשמע
    את הפקודה הזרה
    'Wstawac'."
  • "היינו שש מאות וחמישים בני אדם ביציאה לשם, מתוכם חזרנו שלושה. וכמה איבדנו בעשרים החודשים האלה? מה נמצא בבית? ואנו עצמנו – כמה אוכל מעצמנו, כמה כבה? אנחנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מאליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו: באיזה נשק ובאילו כוחות, עם איזה רצון? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זיכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה."
  • "ולא חדל לפקוד אותי חלום הבלהות, לעתים בתדירות, לעתים נדירות. זהו חלום בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחד בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, 'Wstawac'."

מפתח כוכב

מפתח כוכב
  • "הו, לא: אני לא יכול לומר לך הכול. או שאומר לך את שם הארץ, או שאספר לך את המקרה: אבל אני, אילו הייתי במקומך, הייתי מעדיף את המקרה, מפני שזה מקרה יפה. אתה, אחר־כך, אם באמת תרצה לספר אותו, תעבד אותו, תשפץ, תלטש, תשייף את הפינות, תיתן לו קצת נפח ותסחט ממנו סיפור." ~ עמוד 9
  • "בשבילי, כל עבודה שאני מתחיל היא כמו אהבה ראשונה." ~ עמוד 13
  • "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי ניסיונות וטעויות, כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא, הגם שמעולם, ככל שידוע לי, לא נקבעו לה כללים." ~ עמוד 34
  • "אבל מאז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי שתי נשמות, וזה יותר מדי." ~ עמוד 50

Storie naturali

  • "אני דו־חי, קנטאור[1]. [...] אני מחולק לשני חצאים. האחד הוא של בית־החרושת, שם אני טכנאי, כימאי. האחר, מנותק לגמרי מן הראשון, הוא זה שמתוכו אני כותב, מתראיין, עוסק בהתנסויותי בעבר והיום: ממש שני חצאי מוח. פיצול אישיות." ~ עמודים 104 - 105

הטבלה המחזורית

הטבלה המחזורית
  • "צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר." ~ במקור: "איבערגקומענע צרות איז גוט צו דערציילן."

מימן

  • "בשבילי ייצגה הכימיה ענן לא־מוגדר של אפשרויות עתידיות, שאפף את חיי־שיבואו בפיתולים שחורים שסועים רשפי־אש, כמו אלה שהסתירו את הר סיני. כמו משה, ציפיתי מן הענן הזה לתורה בשבילי, לעקרון הסדר שבי, שסביבי, ושבעולם. שבעתי ספרים, ועם זאת לא חדלתי לגמוע אותם בשקיקה לא־מבוקרת, וחיפשתי אחר מפתח אחר לאמיתות העילאיות: מפתח כזה חייב להימצא, ובטוח הייתי כי בגלל איזה קשר מפלצתי, הרה־תוצאות לי ולעולם, לא מבית־הספר אקבל אותו. בבית־הספר הזינו אותי בטונות של ידיעות שהייתי מעכל בשקדנות, אך הן לא חיממו את עורקי. הייתי צופה בניצנים התופחים באביב, בהתנוצצות הנציץ בגרניט, בידי שלי, ואומר לעצמי: 'אבין גם את זה, אבין כל דבר, אך לא בדרך שהם רוצים. אמצא לי קיצור־דרך, אתקין לי כלי־פריצה, שום דלת לא תעצור בעדי.' זה היה מתיש, מבחיל, לשמוע הרצאות על בעיית ההוויה וההבנה, בעוד הכול סביבנו היה מסתורין המשתוקק להיחשף. [...] האם יכלו כל הפילוסופים וכל הצבאות שבעולם לבנות את הזבובון הזה? לא, ואפילו לא להבינו: הייתה זו כלימה וחרפה, נחוץ היה למצוא דרך אחרת." ~ עמוד 23

אבץ

  • "רשימות הקורס כללו פרט אחד שנעלם ממני בקריאה ראשונה, לאמור, שהאבץ הרך והעדין, הכנוע כל־כך בפני כל חומצה עד שזו בולעת אותו בנגיסה אחת, משנה את טעמו לחלוטין כשהוא במצב נקי: אז הוא עומד קשה־עורף בפני ההתקפה. אפשר היה להסיק מכך שתי מסקנות פילוסופיות מנוגדות: שבחו של הטוהר, המגן כשריון מפני הרע; ושבחו של הזיהום, המביא לידי שינויים, ובמילים אחרות – מחולל חיים. דחיתי מעליי את הראשונה, המבחילה במוסרנותה, והשתהיתי להרהר בשנייה, שהייתה יותר לרוחי. כדי שיסתובב הגלגל, כדי שיחיו החיים, יש צורך בזיהומים וזיהומי־זיהומים. [...] הפשיזם אינו רוצה בהם, מטיל עליהם איסור, ולכן אינך פשיסט; הוא רוצה שכולם ידמו זה לזה, ואתה אינך דומה. אך גם טוהר מוסרי בלא־רבב אינו קיים, ואם הוא קיים הריהו מאוס..." ~ עמוד 31
  • "אני הוא הזיהום הגורם לאבץ להגיב, אני הוא גרגר המלח או החרדל. זיהום, ללא־ספק: שכן דווקא באותם חודשים החל פרסומו של 'La Difesa della Razza'[2] והייתה דברת מרובה על טוהר, ואני התחלתי להיות גאה על שאני זהום. למען האמת, עד לאותם חודשים לא היה לי חשוב ביותר להיות יהודי: בתוך־תוכי, ובמגעי עם ידידי הנוצריים, ראיתי תמיד את מוצאי כעובדה חסרת־חשיבות כמעט, אם גם משונה, סטייה קטנה ומשעשעת, כמו אף עקום או נמשים; יהוד הוא מי שאין לו עץ־אשוח בחג־המולד, שאסור לו לאכול סאלאמי, אך הוא אוכל אותו בכל־זאת, שלומד מעט עברית בגיל שלוש־עשרה, ואחר־כך שוכח. על־פי כתב־העת הנ"ל, היהודי קמצן וערמומי: אבל אני לא הייתי קמצן במיוחד ואף לא ערמומי, כמוני כאבי." ~ עמוד 33

ברזל

  • "כמה חודשים קודם לכן היו חוקי הגזע לעובדה מוגמרת, וגם אני הלכתי־ונעשיתי נבדל. עמיתי הנוצרים היו אנשים מנומסים, איש מהם או מן המורים לא הפנה כלפי מילה או מחווה עויינת, אבל יכולתי לחוש אותם נסוגים, וגם אני, מציית לדגם עתיק, נסוגתי: כל מבט שהוחלף בינינו היה מלווה בהבזק זעיר אך מוחש של חוסר־אמון וחשדנות. מה אתה חושב עליי? מה אני בשבילך? אותו אדם שמלפני ששה חודשים, השווה לך, אך אינו הולך למיסה, או היהודי אשר 'בקרבכם צוחק עליכם', כדברי דנטה?" ~ עמוד 36
  • "סאנדרו היה מופתע כשניסיתי להסביר לו כמה מהרעיונות שהייתי מטפח אז במבולבל. כי אצילותו של האדם, אשר הושגה במשך מאתיים יובלות של ניסוי וטעייה, נעוצה בהשתלטותו על החומר, וכי אני נרשמתי לכימיה מתוך רצון לשמור אמונים לאצילות זו. להכניע את החומר פירושו להבינו, והבנת החומר הכרחית כדי להבין את היקום ואת עצמנו: ולפיכך, הטבלה המחזורית של מנדלייב, שעל פתרון צפונותיה שקדנו באותם ימים, היא בעצם שירה, נשגבת וחגיגית מכל השירים שעיכלנו בגימנסיה: ושים לב! יש בה אפילו חרוזים!" ~ פרימו לוי לחברו סאנדרו בעת שהחלו ללמוד פיסיקה יחדיו, עמוד 37
  • "האם לא חש בסירחון האמיתויות הפשיסטיות שעלה עד לשמים? האם לא ראה ביזיון בכל שאדם־חושב נתבע להאמין בלי לחשוב? האם לא נמלא בחילה נוכח כל הדוגמות, כל הקביעות הבלתי־מוכחות, כל הציוויים? אכן הוא חש בה: ואם כך, איך אינו יכול לחוש כבוד והדר חדשים בלימוד שלנו, איך יכול להתעלם מכך שהכימיה והפיסיקה, שעליהן ניזונו, מלבד היותן מזון חיוני כשלעצמן, היו תרופה לפשיזם, שאותה חיפשנו שנינו, משום שהיו ברורות ומובחנות וניתנות להוכחה בכל צעד וצעד, ולא מסכת שקרים וריק, דוגמת הרדיו והעיתונים?" ~ על חברו הטוב סאנדרו, עמוד 37
  • "כיום אני יודע כי משימה חסרת תקווה היא להלביש אדם במילים, להחיותו מחדש על הדף הכתוב: ובייחוד אדם כמו סאנדרו. הוא לא היה אדם לסיפורים אן למציבות – הוא, שצחק לכל מציבה: הוא חי כל כולו במעשיו, וכשלה תמו, לא נותר ממנו דבר; דבר מלבד מילים, בדיוק." ~ על רציחתו של סאנדרו בידי הפשיסטים, עמוד 42

אשלגן

  • "היינו נפגשים באולם ההתעמלות של 'תלמוד תורה', כפי שנקרא בגאווה בית הספר היסודי העתיק, ולימדנו זה את זה לשוב ולמצוא בתנ"ך את הצדק ואי־הצדק ואת הכוח המביס את אי־הצדק: לראות באחשוורוש ובנבוכדנצאר את העריצים החדשים. אך היכן הוא 'קדוש־ברוכו', הוא, המשבר את שלשלאות העבדים ומטביע את מרכבות המצריים? מי שהכתיב את התורה למשה והאציל מרוחו על משחררי האומה עזרא ונחמיה, שוב לא האציל מרוחו על איש, השמים מעלינו היו דוממים וריקים: הוא הניח להכחיד את הגטאות הפולניים, ולאט, במעומעם, פילס לו דרך בתוכנו הרעיון שאנו בודדים, שאין לנו בעלי־ברית שנוכל לסמוך עליהם, לא בארץ ולא בשמים, ושאת הכוח להתנגד עלינו למצוא בתוכנו פנימה." ~ עמוד 44

חנקן

"מבנה חביב, לא כן?" ~ עמוד 133
  • "מבנה חביב, לא כן? מעורר אותך לחשוב על משהו חזק, יציב, מקושר כהלכה. גם בכימיה, כמו בארכיטקטורה, קורה שבניינים 'יפים', כלומר, סימטריים ופשוטים, הם גם האיתנים מכולם: ובקיצור, דינן של מולקולות כדין כיפות הקתדראלות או קשתות הגשרים. ואפשר גם שההסבר אינו ערטילאי או מטאפיסי: לומר 'יפה' הוא לומר 'רצוי', ומאז החל האדם בונה, תמיד ביקש לבנות בהוצאות המינימליות את הצורה העמידה ביותר האפשרית, ואילו ההנאה האסתטית שהוא חווה בהתבוננו ביצירותיו באה רק אחר־כך." ~ עמוד 134
  • "מקצועו של כימאי (שחושל, במקרה שלי, בחוויות אושוויץ), מלמדו להתגבר על בחילות מסוימות שאינן הכרחיות או מולדות, ובעצם להתעלם מהן: החומר הוא חומר, לא אציל ולא נחות, הוא נתון לשינויים אינסופיים, ומקורו המידי חסר כל חשיבות." ~ עמוד 135

כסף

  • "טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים." ~ עמוד 152

ואם לא עכשיו אימתי?

  • "המכירים אתם אותנו? אנו הכבשים מן הגטו,
    מורגלים שנות אלף לגז ונכנעים לכזב,
    אנו החייטים, הסופרים והחזנים
    אשר כמלו בצלו של הצלב.
    עתה למדנו שבילי היערות,
    לאחוז בנשק, לצלוף ולירות." ~ עמוד 138

שיחות וראיונות

שיחות וראיונות

תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.

  • "כשאתה משקיף שוב על חייך, איזה מקצוע נראה לך נעים יותר, כימאי או סופר?
    בעבודתו של כימאי רק לעתים רחוקות קורה שאתה חתום על העבודה שעשית, ואם אתה חתום, הרי זה כחבר צוות. [...] עבודתו של הסופר, לעומת זה, היא אוטונומית להחריד. אם אתה כותב רע, אינך יכול לבוא בטענות אלא לעצמך בלבד. כמובן, מאותה הסיבה עצמה, הסיפוק גדול הרבה יותר." ~ בראיון לאנריקו בוארי[3].
  • "מעלה אחת וחיסרון אחד שלך.
    המעלה שלי היא ההיצמדות למציאות; סגולה שפרימו לוי הסופר חייב לפרימו לוי הכימאי..." ~ בראיון לאנריקו בוארי[3].

מיוחס

  • "אם היו סותמים את פי לאחר השחרור לא הייתי נשאר בחיים."
  • "אני יהודי מיד שנייה."
  • "מבקר! ראה את שרידי המחנה הזה והרהר: מכל ארץ ממנה אתה בא אתה אינך זר. עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך על מנת שמותנו לא יהיה חסר ערך."

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרימו לוי

הערות שוליים

  1. ^ הקנטאורים הידועים בעברית גם בשם צנטאורים או הסילנים, היו במיתולוגיה היוונית, גזע של יצורים בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס. הקנטאורים תוארו לרוב כפראיים ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות.
  2. ^ "ההגנה על הגזע" – תקופון פשיסטי גזעני, שהחל מופיע באיטליה בסמוך לחוקי הגזע (1938).
  3. ^ 3.0 3.1 "4 chiacchiere con...", Tecnologie chimiche; Dec. 1983