ראי-נוע (ספר)

עטיפת הספר

ראי־נוע (באנגלית: Moving Pictures) הוא העשירי בסדרת עולם הדיסק אשר חיבר טרי פראצ'ט. הספר יצא לאור באנגלית בשנת 1990, ובשנת 1999 תורגם לעברית בידי אורי בלסם.

• הביטו וראו.

הרי לפניכם החלל. לפעמים מכנים אותו הגבול האחרון.

(חוץ מזה שכמובן, גבול אחרון הוא דבר שאינו יכול להיות, כי אז לא יהיה לו שום דבר לגבול בו. מכל מקום, ככל שמדובר בגבולות, זהו גבול אחרון למדי...) (עמ' 5)

• בקתה קטנה ומגושמת מעצי סחף נבנתה בעיקול החוף. אם כי יש להודות, שהמילה "נבנתה" היא הוצאת דיבה על מקצועם של המומחים לבניית בקתות מגושמות, עם כל השכלולים שעבר לאורך הדורות. אילו פשוט הניחו לים לערום את העצים בעצמו, הוא היה עושה מלאכה טובה יותר. (עמ' 6)
• ואז הבחין בדמות עומדת על שפת המים, מביטה הימה. היא נשענה על חרמש. הרוח בידרה את גלימתה השחורה.

הוא החל לדדות לעברה, נזכר שהוא מת, והחל ללכת. הוא לא הלך זה כמה וכמה עשורים, אבל מפליא איך כל זה חוזר אליך. (עמ' 6)

• סוס הפסיק לנסות ללחך את עשב החולות הדליל ודהר לעברו של מוות. דיקאן הופתע לראות שפרסותיו השאירו עקבות בחול. הוא ציפה לניצוצות או לפחות שהקרקע תותך מתחתן. (עמ' 8)
• אומרים שכל הדרכים מובילות לאנק־מורפורק, הגדולה שבכל ערי עולם הדיסק.

או, לפחות, יש אמרה שלפיה אומרים, שכל הדרכים מובילות לאנק־מורפורק.

וזו טעות. כל הדרכים מובילות אל מחוץ לאנק־מורפורק, אלא שלפעמים אנשים עוברים אותן בכיוון ההפוך. (עמ' 10)

• ההתפוצצות העיפה את החלונות, הדלת, וחלקה הגדול של הארובה.

היה זה מסוג הדברים שלהם אתה לומד לצפות ברחוב האלכימאים. השכנים אפילו העדיפו את ההתפוצצויות, שלפחות ניתן לזהותן והן נגמרות בן־רגע, על הריחות הבלתי מזוהים שממש זחלו אל מתחת לעורך מבלי שהרגשת בכך.

ההתפוצצויות היו חלק מהנוף. לפחות ממה שנשאר ממנו. (עמ' 11)

• ואז חזרו אליו חושי המכירה שלו. "לאחר חוויה שכזו," הוסיף, והציג תיבת רוכלים מלאה בשיירים אורגניים ממוחזרים עד כדי כך שכמעט ניחנו בחיים תבוניים משל עצמם, "מה שאתה צריך זה להכניס לתוכך פשטידת בשר חמה..." (עמ' 11)
• הרעיון הזוהר, המסתחר, מהגבעה צפה במתרחש. האלכימאי אפילו לא ידע שהוא שם. כל מה שידע היה, שכושר ההמצאה שלו היום פורה במיוחד.

הרעיון הבחין בפשטידה שבידו של הרוכל.

הוא הכיר מוחות מסוג זה. הוא אהב מוחות מסוג זה. מוח שמסוגל להמציא דרכים למכירת פשטידות מחרידות עד כדי כך, יוכל למכור חלומות. (עמ' 13)

• ואז הוא הגיע והתברר שרידקולי החוּם באמת דיבר אל עופות השמיים. למען האמת, הוא צעק עליהם. ומה שצעק בדרך כלל היה "עוף מפה, מנוול!"

חיות היער וכל עוף למינהו אכן הכירו היטב את רידקולי החום. הכירו אותו ואת מנהגיו עד כדי כך, שבמרחק של עשרים מילין מאחוזת רידקולי היו עוברים לריצה, מסתתרים או במקרים שלאחר ייאוש, תוקפים מייד לאחר שהבחינו בכובע מחודד. (עמ' 16)

• עדיין חצות הלילה. ירח מלא גלש מעל לעשן ואדי הקיטור של אנק־מורפורק, שמח בחלקו על שכמה אלפי מילין של שמיים מפרידים בינו לבינם. (עמ' 18)
• רק הפטריץ ידע כמה מרגלים יש לו ברחבי העיר. זה שלפניו היה משרת בגילדת האלכימאים. מזלו הרע הביא אותו פעם אל הפטריץ כנאשם בשוטטות למורות זדון, ואז בחר מרצונו החופשי להפוך למרגל. ^*

^* הברירה היתה לבחור להיזרק לבור עקרבים מרצונו החופשי. (עמ' 19)

• כמובן, תמיד חשוב להיות פיכח בבחינות. קריירות רבות של טאטוא רחובות, קטיף פירות ונגינה בגיטרה במעברי הרכבת התחתית הושתתו מאז ומתמיד על אי הבנת העובדה הפשוטה הזאת. (עמ' 31)
• מבחינה שאותה, למרבה התסכול, לא יכלו מחנכיו של ויקטור טוגלבנד להגדיר, הוא גם היה האדם העצל ביותר מאז ומעולם.

לא עצלן רגיל, פשוט. עצלנות פשוטה אינה אלא היעדר מאמץ. את השלב הזה ויקטור עבר מזמן, חלף דרך בטלנות מצויה ויצא מהצד הרחוק. הוא השקיע בהימנעות מעבודה יותר מאמץ ממה שאנשים רגילים משקיעים בעבודה קשה. (עמ' 34)

• הוא ניסה. זמן רב למדי ניסה לרצות להיות נפח, כי זה נראה מעניין ורומנטי, אבל זה היה כרוך בעבודה קשה עם חתיכות מתכת סרבניות. לאחר מכן ניסה לרצות להיות מתנקש, מה שנראה פיגוזי ורומנטי, אבל גם כאן נדרשה עבודה קשה, וגם, אם מסתכלים על העניין לעומקו, מדי פעם היה עליך להרוג מישהו. ואז הוא ניסה לרצות להיות שחקן, מה שנראה דרמטי ורומנטי, אבל גם דרש לבישת מכנסוני טייטס מאובקים, תנאי מגורים קשים ולהפתעתו, עבודה קשה. (עמ' 34)
• ויקטור הביט בכרטיס. "תודה לך," אמר. "אההה, האם אתה מכשף?"

סילוורפיש הביט בו בתמיהה.

"מה גרם לך לחשוב ככה?"

"אתה לובש שמלה עם סמלי כישוף..."

"סמלי כישוף? תבדוק, בחור. ודאי שאלה אינם סמלים נאיביים של שיטת אמונה מגוחכת שיצאה מהאופנה. אלה תגי הזיהוי של אומנות נאורה, שזריחתה החדשה והצלולה... החלה... אה... לזרוח! סמלי כישוף, בחיי!" אמר בבוז. "ובכלל, זאת גלימה, לא שמלה."

ויקטור בחן את אוסף הכוכבים והסהרונים וכל היתר. תגי הזיהוי של האומנות הנאורה שזריחתה החדשה והצלולה החלה לזרוח נראו בעיניו בדיוק כמו סמליה הנאיביים של שיטת האמונה המגוחכת שיצאה מהאופנה, אבל אולי לא היה זה הרגע הנכון לומר זאת. (עמ' 38)

• ויקטור תקע מבט מהורהר בשאריות הנקניקיה בלחמנייה שבידו וראה שמביטים בו חזרה. כלב התיישב לרגליו.

הוא היה קטן, עקום רגליים ושרירי. אפור ביסודו עם כתמים של חום, לבן ושחור בשוליים, והוא הביט בו.

היה זה המבט החודר ביותר שראה ויקטור מימיו. הוא לא היה מאיים או מתרפס אלא איטי מאוד ויסודי מאוד, כאילו ניסה הכלב לחקוק היטב את הפרטים בזכרונו, כדי שיוכל לדווח אותם אחר כך לרשויות. (עמודים 40-41)

• במרחק-מה מאחוריו, שאותו הלך וצמצם, ניסה דיבלר שוחט-גרוני-במו-ידי לרכוב על סוס. הוא לא היה פרש מלידה ולכן חזר ונפל מדי פעם. זו היתה אחת הסיבות שעדיין לא השיג את ויקטור. הסיבה האחרת הייתה, שלפני שעזב את העיר הוא התעכב למכור את עסק הנקניקיות שלו. הקונה היה גמד, שהתקשה להאמין במזלו הטוב, והתקשה עוד יותר להאמין בו לאחר שניסה למכור כמה נקניקיות. (עמ' 45)
• איש לא היה מאמין, בשלהי המאה של עטלף הפירות, שבענייני עולם הדיסק צופה בקפידה ובקוצר-רוח ישות תבונית שהיא עליונה על האדם או לפחות נבזית ממנו בהרבה. שענייני תושביו נבחנים ונלמדים בקפידה, כפי שאדם שלא אכל שלושה ימים היה בוחן את תפריט ה"אכול כפי יכולתך" התלוי מחוץ לבית הצלעות של הארגה...

ובכן, למען האמת, רוב המכשפים היו מאמינים, אילו טרח מישהו לגלות להם.

והספרן, ודאי שהיה מאמין. וגב' מריאטה קוסמופיליטה, מרחוב קווירם 3, אנק-מורפורק, היתה מאמינה. אבל היא האמינה גם שהעולם הוא כדור, ששרשרת ראשי שום במגירת התחתונים שלה מרתיעה ערפדים, שטוב לצאת קצת לפעמים לבלות ולצחוק, שבכל אחד יש משהו יפה וצריך רק לדעת למצוא אותו וששלושה גמדים מחרידים מציצים לה כל לילה כשהיא מתפשטת.^*

^* במקרה האחרון היא צדקה, אבל רק במקרה. (עמ' 46)

• היא הייתה נמוכה ממנו ביותר משלושים סנטימטרים וקשה לדעת מה היתה צורתה, כי רוב גופה כוסה בשמלה עתירת ציציות ושנצים עד כדי גיחוך. נלעגת עוד יותר הייתה הפאה הבלונדינית הגדולה ושופעת התלתלים שלראשה. פניה היו לבנים מאיפור מחוץ לעיניה, שהוקפו בשתי טבעות שחורות עבות. המראה הכללי שלה היה כשל מנורת שולחן הסובלת מחוסר שינה. (עמ' 48)