המדע העליז

עמוד השער

המדע העליז (בגרמנית: Die fröhliche Wissenschaft) הוא ספר מאת פרידריך ניטשה שיצא לאור ב־1882.

---

• "מה שאנו עושים לעולם אינו מובן, אלא רק זוכה לשבח או לגנאי."
• "מוסריות היא אינסטינקט העדר באינדיבידואל."
• "האכזריות היא תרופתה של גאווה שנפגעה."
• "מה הדרך הטובה לטפס על הר? רק טפס עליו ואל תהרהר בדבר."
• "הרעל שהורג אנשים חלשים מטבעם, ממריץ את החזקים."
• "אינני מחבב בני־אדם, אשר כדי לעשות בכלל רושם כלשהו, הם חייבים להתפוצץ כפצצה, ואשר בקרבתם תמיד צפויה לך סכנה לאבד את כוח השמיעה — או יותר מזה."
• "המחשבות הן צללי תחושותינו — אפלים, ריקים ופשוטים יותר מהן." ~ עמ' 293
• "לעולם לא נצא חובת רכות שאנו חייבים בה כלפי האישה."
• "ערכנו לעצמנו עולם בו נוכל לחיות — בהניחנו קיומם של גופים, קווים, משטחים, סיבות ומסובבים, תנועה ותנוחה, צורה ותוכן: וכי מי היה מסוגל כיום לעמוד בחיים ללא עיקרי־אמונה אלה? אך זה עדיין אינו בגדר מופת לאמיתם. החיים אינם נימוק, הטעות אמורה להימנות על תנאי החיים."
• "גם את האהבה צריך ללמוד."
• "ההסברים המיסטיים נחשבים לעמוקים; האמת היא, שאין הם אפילו שטחיים."
• "ההחלטה הנוצרית להשקיף על העולם כרע ומכוער, גרמה לו להיות מכוער ורע."
• "יש בכוחו של האמן לעורר את כוחות הפעולה הרדומים בנפשו של הזולת."
• "רעד וחיל אוחזים בנו שוב; מיהו זה אשר ישתוקק לקדש מחדש כאלוהית מפלצת זו של עולם לא נודע, כפי שנהגו חכמי העולם העתיק?"
• "איך עשינו זאת? איך הצלחנו לשתות את הים עד תומו? מה המעשה אשר עשינו כאשר התרנו את הארץ הזאת משמשה? האין אנו צונחים מטה מטה ואחורה והצידה ולפנים – לכל עבר? היש עדיין למעלה ולמטה? האם לא נהיה קר יותר? האין יורד הלילה כל הזמן – עוד ועוד לילה? האין צורך להדליק פנסים לפני הצהרים? האם עדיין איננו שומעים כלל את שאון הקברנים הקוברים את אלוהים? האם עדיין איננו מריחים כלל את הריקבון האלוהי? – גם אלים נרקבים! אלוהים מת! אלוהים יישאר מת! ואנחנו הרגנו אותו!"
• "מטרתו הסופית של המדע אמורה לגרום לו, לאדם, הנאה רבה ככל האפשר וצער מעט ככל האפשר. אולם מה הדין אם ההנאה והצער כה מקושרים הם זה בזה בחבל אחד, שכל מי שרוצה ליהנות הרבה ככל האפשר מן האחד, נאלץ ליטול הרבה ככל האפשר מן האחר? [...] הסטואיקאים לפחות סבורים היו שאכן כן הוא, והיו עקביים בכך, בשאפם להנאה מעטה ככל האפשר ובלבד שצערם מן החיים יהא מועט ככל האפשר. [...] למעשה ניתן בעזרת המדע לקדם את המטרה האחת וגם האחרת! ייתכן שכיום הוא נודע יותר מצד כוחו להוריד את האדם מנכסי שמחותיו ולעשותו קר, אנדרטי וסטואי יותר. אך עדיין הוא יכול להתגלות גם כמחולל הסבל הגדול – או אז ייתכן שיתגלה מצד הכוח המנוגד אשר בו, מצד יכולתו האדירה לחשוף שמיים חדשים של שמחה."
• "חיים אלה, אשר אתה חי כעת ואשר חיית עד כה, תהיה נאלץ לחיותם שוב ושוב ופעמים אין ספור; ושום דבר לא יתחדש בהם, כי אם כל מה שהיה, כל כאב וכל עונג, כל מחשבה וכל אנחה, וכל דבר קטון לאין שיעור וגדול לאין מידה, בעל כורחך ישוב ויתרחש עמך והכול בדיוק באותו הקשר ובאותו סדר."
• "האהבה סולחת לו לאהוב אף את תאוותיו."
• "ובכן היא אוהבת אותו, ומאז היא בוהה נכחה באמון שקט כל כך כמו פרה: אך אבוי! הרי מה שהקסימו היא דווקא זה, שהיא נראתה כניתנת בהחלט לשינויים וכבלתי נתפסת! מזג אוויר ממוזג מדי הלא יש לו למכביר משלו! וכי לא תיטיב זו לעשות אם תתראה בתכונתה הקודמת? אם תתראה כחסרת־לב? ובכן, אל תמליצו בפניה על — האהבה! תחי הקומדיה!"
• "לצחוק, משמע, לשמוח לאיד, אך מתוך מצפון נקי."
• "אל תשאף לעלות על אביך בחריצות — זה יפילך למשכב."
• "כשאני מהרהר בתאווה לעשות משהו, שהיא המגרה ומדרבנת בלי הרף מיליוני בני נוער אירופאיים, שאינם יכולים עוד לשאת את עצמם ואת כל השעמום כי־רב־הוא — אני תופס שוודאי שוכנת בהם התאווה לסבול מעט, על מנת שהסבל ההוא ישמש להם בסיס אפשרי לעשייה, למעשה. יש צורך בצרה! ועל כן זעקתם של הפוליטיקאים, ועל כן כל ההכרזות המזוייפות, הדמיוניות, המגזימות, על "שעת צרה היא" למעמדות ממעמדות שונים, ועל כן זו הנכונות העיוורת להאמין בכל אלה. עולם צעיר זה תובע, שהאסון — לא חלילה האושר — יבוא או יתגלה מן החוץ ; ומראש כוח הדימיון שלהם שוקד על כך, לעצב אותו בדמות מפלצת, על מנת שיוכל לאחר מכן להילחם במפלצת. אילו כל מבקשי־הצרות ההם חשו בתוכם את הכוח, לגרום נחת־רוח לעצמם מתוכם פנימה, לעשות מעשה לגבי עצמם, הלא היו יודעים כיצד לחולל מתוך עצמם צרה משלהם, כל כולה משל עצמם. או אז הן יכלו המצאותיהם להיות דקות יותר, וצליל סיפוקם הן היה כצלילה של מוזיקה טובה: בעוד אשר כעת הם ממלאים את חלל העולם בזעקת צרתם, ומכאן גם לעיתים קרובות מדי אף ברגש צרתם! אין הם יודעים מה יעשו עם עצמם — ועל כן הם מציירים על גבי הקירות את אסון האחרים. תמיד הם זקוקים לאחרים! ומדי פעם אחרים! — סליחה, ידידי, העזתי לצייר על הקיר את אושרי."
• "הדרך הצבועה ביותר להגן על איזה עניין היא ההגנה עליו בטיעונים מוטעים מתוך כוונה תחילה." ~ עמ' 295
• "כורח הוא לנו להוליד תמיד את רעיונותינו מתוך כאבינו ולציידם מרחם בכל מה שיש עמנו מן הדם והלב והאש והעונג והתשוקה והייסורים והמצפון והגורל והגזירה... רק הכאב הגדול הוא גואלה האחרון של הרוח." ~ עמ' 155
• "לחיות – משמע: להיותך מרחיק מעליך בלי הרף משהו המבקש למות; לחיות – משמע: להיותך אכזרי וללא־חוס לגבי כל מה שנחלש ומתיישן בנו, ולא בנו בלבד." ~ עמ' 202
• "כיצד משתנה הטעם הכללי? על ידי כך, שיחידים, אדירים, בעלי השפעה, מטיחים ללא בושה את דברם: 'דבר פלוני מגוחך, דבר אלמוני הוא הבל', כלומר, מטיחים את משפט טעמם ומיאוסם ומשליטים אותו על דרך האלימות, – על ידי כך הם מטילים על רבים כפייה שנעשית בהדרגה להרגלם של רבים נוספים, ולבסוף נעשית צורך לכולם." ~ עמ' 209
• "כיום הכאב שנוא הרבה יותר ממה ששנאוהו בני האדם הקודמים, ומדברים בגנותו כפי שלא דובר מעולם, יתר־על־כן, עצם מציאותו של הכאב הוא בגדר רעיון שאין לשאתו, באים בגללו בטרוניה אל הקיום בכללותו ומטילים על מצפונו את האחריות לכאב." ~ עמ' 215
• "הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף: 'אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!' – ומכיוון שאותה שעה הזדמנו שם בני אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין באלוהים, עורר האיש צחוק רם. 'האמנם אבד?' שאל האחד. 'שמא נתעה בריצתו כמו ילד?' אמר השני. 'ואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפנינו. או ירד בספינה? היגר?' – כך קראו וכך צחקו זה אל זה." ~ עמ' 274
• "המצאת אלים, גיבורים, אנשים עליונים מכל סוג, וכן המצאת אנשים נספחים, אנשים תתאים, גמדים, פיות, קינטאורים, סאטירים, דימונים ושדים, המצאתם של כל אלה לא הייתה אלא התאמנות אין־ערוך־לה לצידוק אנוכיותו ועריצותו של הפרט: החרות שזיכו בה את האל ביחסו לאלים אחרים, בסופו של דבר זיכו בה המזכים את עצמם, ביחסם לחוקים ולמקובלות ולשכנים." ~ עמ' 283
• "כשמטרה גדולה לך, אתה חזק אף ממידת הצדק ולא רק ממעשיך ושופטיך." ~ עמ' 307
• "לא לכלות מעוצמת המועקה הפנימית וחוסר הבטחון בעקבות הסבל הגדול שאתה גורמו, ולשמע זעקתו של הסבל הזה – רק זה בחזקת גדול, רק זה שייך לגדלות." ~ עמ' 338
• "הוגה דעות אינו זקוק לתשואות ולמחיאות כפיים, בתנאי שמובטחות לו מחיאות כפיו שלו עצמו, דבר שאין הוא יכול בלעדיו." ~ עמ' 342
• "הנתיב לגן־עדנו של אדם, מוליך תמיד דרך עדני התאווה של גיהנום שלו." ~ עמ' 350
• "אבות ובנים חסים זה על זה הרבה יותר מאשר אימהות ובנות זו על זו." ~ עמ' 300
• "יוצר בלי הפוגות, מטבעו הוא 'אם', במשמעות הרחבה של המילה, איש שאינו יודע ואינו שומע דבר מעבר להריונותיו ולידותיו של רוחו, ואשר אין לו זמן לתת את דעתו על עצמו ועל יצירתו ולהשוותם." ~ עמ' 398
• "אתם האנשים המפוכחים, אתם, המרגישים עצמכם מחוסנים בפני תשוקות ובפני הזיות, ואשר כה הייתם רוצים להפוך את ריקנותכם לגאווה לכם ולעדי־עדיים, אתם מכנים את עצמכם ריאליסטים ורוצים לומר בכך, שהעולם ממש כזה הוא, כפי שהוא נראה לכם : בפניכם בלבד ניצבת המציאות המעורטלת — ואתם עצמכם, כה אולי תדמו, מן העידית שבה — הה! אתם, תמונות אהובות מסאיס! וגם במצבכם המעורטל ביותר, בהשוואה לדגים, האם אינכם עוד יצורים תשוקתיים ואפלים ביותר, ועדיין דומים מידי לאמן לאמן מאוהב? — ולגבי האמן המאוהב, "מציאות" מהי! עדיין אתם נושאים עמכם בכל אשר תלכו, את קני־המידה ההם, שמוצאם בתשוקות ובהתאהבויות של המאות הקודמות! עדיין שיכרון טמיר ושריר נסוך בתוך תוכו של פיכחונכם! טלו, למשל, את זו אהבתם ל"מציאות" — הה, מה ישנה היא, "אהבה" ישנה נושנה! בכל הרגשה, בכל קליטה חושית, ניכר חלקה של אהבה ישנה זו : וכן כבר עשו בה וכבר טוו בה אצבעותיהן של הזייה כלשהי, ושל איזו דעה־קדומה וחוסר־דעה וידיעה־חסרה, ושל פחד ובוקה ומבוקה מכל סוג! זה ההר, למשל, וזו העננה! וכי איזו עוד "מציאות" נותרה בהם? אנא, אתם המפוכחים, הסירו מכל זה את המדומיין לתוכו ואת כל המוסף האנושי! אכן, אילו היה בכוחכם לעשות כן! אילו היה ביכולתכם לשכוח את מוצאכם, עברכם, הכשרתכם — את אנושיותכם וחייתכם כל כולן! אין לגבינו "מציאות" מכל וכל — וגם לא לגביכם, המפוכחים — מסתבר שאין אנו כלל כה זרים אלו לאלו, כפי שסבורים אתם, וייתכן שהרצון הטוב בנו, לחרוג מן השיכרון, חשוב לא פחות מאמונתכם, שאין בכם כלל היכולת לשיכרון."
• "מה הדבר שאותו מקבלים היום על עצמם העמים הפראים מידי האירופאים בראש וראשונה? אלכוהול ונצרות, שני המשקאות הנרקוטיים של אירופה. ובעזרת מה הם ממהרים לכלות? בעזרתם של המשקאות הנרקוטיים ההם."
• "אין אדם שומע אלא את השאלות שיש בכוחו לתת להן תשובות." ~ עמ' 296
• " האמנים, ובמיוחד אמני התיאטרון, הם שקבעו בו באדם, עיניים ואוזניים, על מנת שיהיו רואים ושומעים מתוך מידה־מה של הנאה, את מה שכל אחד מהווה מצד עצמו, ומתנסה בו בעצמו, ורוצה בו בעצמו."
• "מי שקול חזק מאוד לו בגרונו, כמעט שנמנע ממנו להגות עניינים דקים."
• "מה חותמה של חירות שהושגה? לא ליבוש בפני עצמו."

ראו גם

• ניטשה והאסתטי

קישורים חיצוניים

• הרצאת פרופ' ירמיהו יובל על "המדע העליז"