דוד רזיאל: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ יעקב
מ הגהה
 
שורה 1: שורה 1:
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - David Raziel.jpg|150px|שמאל]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - David Raziel.jpg|150px|ממוזער|200px|דוד רזיאל, 1941]]
'''[[W:דוד רזיאל|דוד רזיאל]]''' (1910–1941) היה מפקד [[W:האצ"ל|האצ"ל]] בשנים 1938–1941.
'''[[W:דוד רזיאל|דוד רזיאל]]''' (1910–1941) היה מפקד [[W:האצ"ל|האצ"ל]] בשנים 1938–1941.


* הטירור הערבי ושותפו הטוב והנאמן – ההבלגה היהודית – יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות, מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות [...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בנצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב – ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו – ברור שאי־אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים, מפני שהברירה בידו: לא לתקוף לגמרי ולא לסכן בזה את כוחותיו. וגם אם יתחיל לתקוף יוכל לסגת לרצונו ולהתחמק מהכרעה... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירת הקיים ואינה מתכוונת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית... סופה, כמבואר, מפלה וחורבן... מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף... הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו. לפני שזה יספיק לתקוף אותו הוא צריך לשלול מאויבו את האפשרות לתקוף [...] בעמדתו האומללה של הישוב אשם הדפיטיזם של אנשי השמאל... אותה הרוח התבוסתנית של אנשי השמאל שלנו בארץ היא שהוליכה את הציונות מויתור לויתור, מהסכמה לקריעת עבר־הירדן עד הסכמה לחלוקת הארץ באופן מחפיר והיא שכפתה על הישוב את חרפת ההבלגה ואת כל האסונות הפוליטיים שבאו בעקבותיה". ~ בעת היותו מפקד מחוז ירושלים של האצ"ל, נובמבר 1937.{{הערה|אביבה חלמיש, '''מבית לאומי למדינה בדרך''', האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, עמ' 245–247 (מתוך '''בחרב''', נובמבר 1937, מופיע אצל יעקב שביט, '''הבלגה או תגובה''', עמ' 99–100).}}
* "ה[[טרור]] הערבי ושותפו הטוב והנאמן – ההבלגה היהודית – יצרו ב[[ארץ ישראל|ארץ]] מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות, מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות [...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב – ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו – ברור שאי־אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים, מפני שהברירה בידו: לא לתקוף לגמרי ולא לסכן בזה את כוחותיו. וגם אם יתחיל לתקוף יוכל לסגת לרצונו ולהתחמק מהכרעה... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירת הקיים ואינה מתכוונת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית... סופה, כמבואר, מפלה וחורבן... מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף... הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו. לפני שזה יספיק לתקוף אותו הוא צריך לשלול מאויבו את האפשרות לתקוף [...] בעמדתו האומללה של הישוב אשם הדפיטיזם של אנשי השמאל... אותה הרוח התבוסתנית של אנשי השמאל שלנו בארץ היא שהוליכה את הציונות מוויתור לוויתור, מהסכמה לקריעת עבר־הירדן עד הסכמה לחלוקת הארץ באופן מחפיר והיא שכפתה על הישוב את חרפת ההבלגה ואת כל האסונות הפוליטיים שבאו בעקבותיה." ~ בעת היותו מפקד מחוז ירושלים של האצ"ל, נובמבר 1937{{הערה|אביבה חלמיש, '''מבית לאומי למדינה בדרך''', האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 245–247 (מתוך '''בחרב''', נובמבר 1937, מופיע אצל יעקב שביט, '''הבלגה או תגובה''', עמ' 99–100)}}


==הערות שוליים==
==הערות שוליים==

גרסה אחרונה מ־19:43, 14 ביוני 2021

דוד רזיאל, 1941

דוד רזיאל (1910–1941) היה מפקד האצ"ל בשנים 1938–1941.

  • טרור הערבי ושותפו הטוב והנאמן – ההבלגה היהודית – יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות, מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות [...] פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב – ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו – ברור שאי־אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים, מפני שהברירה בידו: לא לתקוף לגמרי ולא לסכן בזה את כוחותיו. וגם אם יתחיל לתקוף יוכל לסגת לרצונו ולהתחמק מהכרעה... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירת הקיים ואינה מתכוונת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית... סופה, כמבואר, מפלה וחורבן... מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף... הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו. לפני שזה יספיק לתקוף אותו הוא צריך לשלול מאויבו את האפשרות לתקוף [...] בעמדתו האומללה של הישוב אשם הדפיטיזם של אנשי השמאל... אותה הרוח התבוסתנית של אנשי השמאל שלנו בארץ היא שהוליכה את הציונות מוויתור לוויתור, מהסכמה לקריעת עבר־הירדן עד הסכמה לחלוקת הארץ באופן מחפיר והיא שכפתה על הישוב את חרפת ההבלגה ואת כל האסונות הפוליטיים שבאו בעקבותיה." ~ בעת היותו מפקד מחוז ירושלים של האצ"ל, נובמבר 1937[1]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 245–247 (מתוך בחרב, נובמבר 1937, מופיע אצל יעקב שביט, הבלגה או תגובה, עמ' 99–100)