אלעזר שטרן

אלעזר שטרן (נולד ב־1956) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד". היה שר בממשלה, אלוף בצה"ל וכיהן כראש אגף משאבי אנוש.

"...אם רוצים לדאוג שהיחס 1:4 לא יגדל, אז צריך לומר בצורה ברורה שזה לא רק אתגר של הצבא, אלא קודם כל של המדינה והחברה." ~ בראיון לתקשורת על מחזור גיוס חדש לצה"ל. בדבריו הביע את דאגתו לנתוני הגיוס היורדים.

ראיון לתקשורת בנושא חלוקת השכול, זמן מועט לאחר מלחמת לבנון השנייה:

מראיין: "אתה שומע מהמשפחות השכולות תלונות על חלוקת הנטל?"

שטרן: "מהן לא, אבל אני מסתכל על זה. אני רואה לאיזה בתים אני הולך ועם כל הכאב ועם כל הגאווה, אני מסתכל גם לאיזה בתים אני לא הולך, והדברים האלו לא חד משמעיים – בבתים האלו אין שכול. כי אין שם שכול ולא יהיה שם שכול."

מראיין: "אתה מדבר על חלוקה גיאוגרפית או דמוגרפית?"

שטרן: "גם. אבל לפני שניכנס לבעייתיות שבעניין הזה, אולי נסתכל קצת על הגאווה שבחלוקה ועל המהירות שלנו לשפוט כל מיני דברים."

מראיין: "מה אמרת לי עכשיו? שאתה הולך להתנחלויות ולמקומות של חובשי כיפות?"

שטרן: "גם אתה נפלת. בוא אני אגיד לך – אני הולך הרבה יותר לקיבוצים."

מראיין: "אתה לא מגיע לתל אביב, זה מה שאתה אומר לי?"

שטרן: "נכון. כמעט ולא. לא לגמרי, אבל כמעט ולא. אבל אני אומר לך שלפני חודש כשהייתי אומר לך שהקיבוצניקים לא נס ליחם, והמוטיבציה שלהם להילחם גבוהה, אז היית אומר לי: 'אבל הקיבוצים התפרקו, הערכים התפרקו ורק הדתיים החליפו אותם'. אז כאילו היה נוח לי להגיד שהדתיים החליפו אותם כי הילדים שלי לומדים במוסדות של הדתיים דווקא. אבל אני שנים אומר לכם: חבר'ה אתם סתם משמיצים."

"בימי ההתלבטות שלי אם להאריך את שירות הקבע, נהגתי לומר כי הסיכוי שאחליט להאריך את השירות יהיה גבוה יותר לאחר ביקור ב'יד ושם' מאשר לאחר ביקור בכותל." ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 31.
"גם הישר בבני האדם, כמעט מצווה ללבוש מידה מסוימת של אכזריות וחימה בצאתו למלחמה. [...] אי אפשר לנצח במלחמה עם רגישות יותר. על החייל להיות בעל מידה של נוקשות או קשיחות שבאמצעותן יצליח לדבוק במטרה הצבאית הלגיטימית שלו." ~ מתוך איגרת שנשלחה בזמן האינתיפאדה השנייה.
"צריך לשבץ חרדים גם ביחידות שמהן מגיעים לבתי הקברות הצבאיים."
"אני מסתכל פה ואומר שאין פה אף אחת שנראה לי שלומדת עם הבת שלי באולפנה, ובכל זאת אתם יודעים והנהלת בית הספר יודעת שיש פה 10 אחוזים שהצהירו דת." ~ מתוך נאום בבית הספר לאמנויות "תלמה ילין"
"נהניתי לחזור לבסיס שבו ביליתי תקופות משמעותיות כל כך במהלך שירותי הצבאי, ויותר מכך נהניתי מהמפגש המחודש עם מפקדי הצנחנים הצעירים, הדרוכים כל כך לקראת קליטתו של מחזור לוחמים חדש. כרגיל, בשיחות אלה הגיע השלב שממנו אני הכי נהנה- שלב השאלות והתשובות. אחת השאלות, שרק צנחנים שואלים, הועלתה על ידי קצין צעיר העתיד להיות מפקד מחלקה: 'המפקד, מהי בעיניך התנדבות היום ואיך מחנכים להתנדבות?." ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 167.
"אתם חושבים שמה שנחשב כדאגה לפרט זה לוודא שהחייל שלכם ישן שש שעות בלילה? לא, זה בסך הכול קיום פקודות, משמעת. דאגה לפרט היא דבר שמעבר לפקודות, ואם תרצו, זה גם עוד קצת מנהיגות. ומעבר לכול, זה גם חינוך." ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 147.
"כשהנשיא שקדם לשמעון פרס, זה שפחות מזכירים את שמו עכשיו, ביקר בבקו"ם, הוא שאל אותי כיצד אני מסביר את המוטיבציה הגדולה של הנוער ללכת ליחידות קרביות, האם זה בזכות משרד החינוך? עניתי לו 'כן', לקחתי אוויר והמשכתי, 'משרד החינוך הפלסטיני...'" ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 108.
"מבחינתי אין מדובר בפשרות: היהדות שלי דמוקרטית והדמוקרטיה שלי יהודית." ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 130.
"כשהייתי מ"פ בצנחנים הואשמתי לא פעם בכך שהחיילים שלי ביקורתיים מדי, על גבול החוצפה. כדוגמה הם סיפרו איך חייל שלי שאל פעם בשיחת סיכום ששבועית את מפקדו, מדוע באותו שבוע קרה שפעם אחת נכנס הסגל לחדר האוכל לפני החיילים. אמרתי למבקרים שאני גאה על כך שחיילי ראו בזה דבר חריג, וגם אם השאלה הזו גובלת בחוצפה, יש לנו עדיין מספיק חודשים במסלול כדי להטוות להם את הגבולות. אבל בו בזמן ידעתי שהטמעתי בהם כמפקדים לעתיד את חובת הדאגה לפקודיהם. ידעתי שאותו חייל ששאל לא יאכל לעולם לפני פקודיו. " ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 95.
"חלפו שלושה חודשים, והנשיא בא לביקור. נכנסנו למשרדי, וכהרגלו הוא דילג על הגינונים ושאל בסגנונו הישיר, 'מה אתם עושים פה?' הצגתי לו את גרף האימונים, וכשראה את השבוע שבו היה כתוב 'זהות יהודית', קורס שאותו הכנסתי חודשים ספורים קודם לכן, קטע אותי הנשיא ואמר, 'למה אתה עושה את זה פה? זה לא התפקיד שלך.' ביקשתי את סליחתו והשבתי לו שיש כאן רק תפקיד אחד, והוא להכשיר קצינים שינצחו במלחמה. הוא ענה, 'בדיוק, אז למה אתה עושה את זה?' אמרתי לו, 'אדוני הנשיא, יש לנו פה גם קצינים בדווים וגם קצינים דרוזים שאנחנו חייבים בכבודם, וגם בהכרת מורשתם. אבל מעל כל זה אני מאמין שקצין יהודי שלא ירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי', ושידע להסביר את סיבת גאוותו לפקודיו במשך עשרים דקות לפחות, לא ינצח במלחמה. ולא איכפת לי איך הוא יסביר. האחד יאמר, 'אני מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל כשר, צם ביום כיפור'. האחר יאמר, אני לא מתפלל שלוש פעמים ביום, אוכל לא כשר, אבל צם ביום כיפור'. השלישי יאמר, 'אני לא מתפלל, לא אוכל כשר, לא צם ביום כיפור אבל אני מרגיש יהודי בכך שאני חי במדינת ישראל, או מפני שסבא שלי בא לכאן מהשואה'. לא איכפת לי מה ההסבר שלו, אבל שירצה להגיד 'אני גאה להיות יהודי'. לא ירצה להגיד את זה? לא ידע להסביר? לא ינצח במלחמה!'

'מצוין', חייך ויצמן, 'בוא נלך לפגוש את הצוערים'." ~ מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 75.

"אני לא ראיתי את עצמי מעולם כאיש צבא לאורך זמן. כשלעצמי, אינני אוהב את החיים האלה. כל איש צבא שממלא את תפקידו ברצינות לא יאהב את החיים האלה. לבוא הביתה פעם בשבועיים, לגמור בילוי בליל שבת בתוך הצלחת או על השטיח. להעיר את הילדה באמצע הלילה כדי לתת לה נשיקה, כשבבוקר היא שואלת אם אבא היה בבית. בפעילות בט"ש ליד הגדר העסק יותר פשוט. אבל האימונים, המסעות של עשרות ק"מ עם אחריות לבצע את המשימה בלי נפגעים, זה שוחק. כל פעם שנגמר עוד שבוע אני ניגש למראה ובודק אם צצה עוד שערה לבנה." ~ מתוך הכתבה "מי אתה אלעזר שטרן?" בעיתון "מעריב", 1 ביוני 2006
"צה"ל נכשל במבחן התוצאה. לא חילצנו את הלוחם מדחת יוסוף ז"ל בזמן, והשאלה האם יכולנו לעשות אחרת צריכה אכן להמשיך ולהדיר שינה מעיננו. יחד עם זאת נאמר ביושר מול אותה מראה, הניתוח והבדיקה העלו כי קבלת ההחלטות הפיקודיות בזמן אמת היו סבירות, בהתאם לתנאים ולזמן בהן התקבלו." ~ ממצאי ועדת הבדיקה שלו ושל אלוף, אז תא"ל, גרשון הכהן, בנושא אירועי קבר יוסף. מתוך הכתבה "מי אתה אלעזר שטרן?" בעיתון "מעריב", 1 ביוני 2006
"כל אחד ואחד נדרש להתגבר על הפחד. זהו מבחן אמיתי ללוחם. יש כאלה שיאמרו כי מדובר בסתם פחדן שעוטף את פחדנותו ומתרץ אותה בבניית מחילות שקירותיהם אידיאולוגיה של אי צדקת הדרך, או אידיאולוגיה של 'מלחמה דבילית'. מחילות עמוקות כל־כך שגם כשחבר נופל וחבר אחר קורא לעזרה – אתה במחילה שלך. מחילות שאולי בנו אותן שלושה אבות או ארבע אמהות ואתה רק העמקת אותן וטייחת, ואולי גם ניסית להרחיבן על מנת שלא תיכנס אליהן לבד. מחילות מספיק רחבות על מנת שתיכנס אליהן לא רק עם עוד מספר חברים מהתנועה, מהשכונה או מהמשק. אלא מחילות שתמשוך אליהן גם את חבריך ליחידה ואולי גם מפקדיך. אמא אדמה – גם אם היא לא שלו אלא לבנונית – משכה אותו יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה, ואפילו יותר מהבושה, והוא נשאר מחובר לאמא אדמה." ~ על ההיתקלות בה נהרג מפקד סיירת צנחנים איתן בלחסן ועמו עוד שני קצינים, שבה כאמור לא הסתער המקלען קדימה. מתוך הכתבה "מי אתה אלעזר שטרן?" בעיתון "מעריב", 1 ביוני 2006
"'שולפיה' של החרב, כדברי אלתרמן, מפקדי וחיילי צה"ל כיום, נדרשים לא רק למיומנות מקצועית גבוהה בכל הקשור להפעלת חרבם, הם נדרשים להיות גם 'שומריה' של אותה החרב ושל הרוח המפעילה אותה. שמירה זו תכליתה לדאוג לבל תישלף החרב שלא לצורך או למילוי צורך הנוגד את 'רוח צה"ל' שיכתים את פעילותו. כתם שידבק בצה"ל ובלוחמיו ואף בעם שאנו כולנו חלק ממנו." ~ מתוך אגרת שפרסם שטרן, כקצין חינוך ראשי, לחיילי צה"ל, 23 במאי 2002 (מקור)
"זה דיון שצריך להתקיים הרבה מעבר לצבא. יש ועדה במשרד הביטחון שעוסקת בענייני הנצחה, יש שם נציגות של אנשי 'יד לבנים' ואנשי רוח, הם צריכים להיות אלה שידונו בזה. זה לא בכדי שבתי קברות צבאיים הם לא באחריות הרמטכ"ל. הם שייכים לאומה. אלה דברים שהאומה עוטפת בהם את הצבא. דווקא בשביל לרומם את המעמד של הצבא, המדינה לוקחת על זה אחריות. אם הייתי מופיע בפני הוועדה הזאת, הייתי אומר שיגידו 'יזכור עם ישראל' ו'אל מלא רחמים'." ~ (ראיון).
"חשוב להדגיש שבטקסים אנחנו תמיד אומרים שתי תפילות. יזכור ו'אל מלא רחמים', ועל 'אל מלא רחמים' אף אחד עד היום לא קם להתלונן, אז ריבונו של עולם בטוח זוכר את הנופלים במערכות ישראל. האתגר שלנו הוא לדאוג שעם ישראל יזכור ובאין פרוטוקול דתי לנושא, ולרוב העם בישראל אין פרוטוקול דתי. הזיכרון שלנו הוא אתגר מאוד חשוב. אז זה בכלל לא מפריע לי שאומרים 'יזכור עם ישראל', במיוחד שזה נאמר לצד 'אל מלא רחמים' כי אני באמת חושב שאנחנו צריכים להתאמץ מאוד שהעם יזכור." ~ (ראיון).
"ואנונו כנראה צודק. כנראה שיש לנו פצצות אטום ופצצות ניוטרון והניצחון שלנו בכל מקרה מובטח. אחרת קשה להבין מדוע מתייחסים ככה לשכר משרתי הקבע." ~ (מקור).
"איננו כותבים צוואות, לא לפני צאתנו לשדות הקרב ובוודאי שלא לפני צאתנו לאימונים. אבל לו כתבנו צוואות, ברור לי מה היתה צוואתך וצוואת הנופלים כולם: להמשיך בחיים, לא רק ככורח, אלא גם חיים של תוכן ושמחה. השארת מורשת שאינה נופלת מזו שהותירו חברים אחרים שצעדו באותם שבילים שבהם הלכנו יחד בלילות שחורים משני צדיו של הגבול. באותם שבילים ובשכמותם צעדו רבים וטובים אל מותם. שנים לפניך ושנים אחריך. הם לא שבו משדות הקרב ואתה, עם אותה נכונות בדיוק, לא שבת משדות האימונים." ~ על פקודו שנהרג בתאונת אימונים אילן מנס (מקור).
"כך, במלים פשוטות כל כך, השארת לנו תפישת עולם מורכבת כל כך, שברבות השנים בנינו עליה עולם חינוכי מורכב מאוד אך שלם. יהודה ברנס, חברך לספסל הלימודים, בישיבה שבה למדנו, חוזר ומזכיר את אותו ליל שבת של שלהי הטירונות בצנחנים, מחזור נובמבר 1976 בגדוד 890. אתה חייל, ואני מפקד המחלקה שלך. חורף ירושלמי ואנחנו במשימת אבטחה בעיר העתיקה. אתה מבקש ומקבל אישור ללכת לבקר את חבריך בישיבת הכותל. הם לומדים בשיעור א', עוד טרם התגייסו, ומקנאים בך שאתה כבר לוחם. בניסיון לרכך קמעה את קנאתם, אתה רק מנסה לחלוק עמם את החוויה של הלילות הקפואים והרטובים באוהל הסיירים בתוך שק השינה אליו נכנסת רק לפני דקות מספר. כבר הרבה אחרי חצות ופתאום נזכרת ששכחת להתפלל ערבית. ואין רב שיעיר לך וגם אין חבר שיבין אותך. מחלקה רגילה בצנחנים, אתה קם ויוצא. נעמד ומתפלל. והרב יהודה ברנדס, כמו רבים מחבריך הרבים, במסלולי ההסדר הנפרדים והמשולבים, במחלקות הרגילות, שבהן שירתנו כולנו וגם בחיינו הפרטים נושאים סיפור זה כל אימת שקושי דומה צץ בדרכנו. עכשיו מורשתך כבר שלמה באמת." ~ על פקודו שנהרג בתאונת אימונים אילן מנס (מקור).
"שתי מטרות ניצבות לפנינו בהכשרתכם כלוחמים בצנחנים: המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת." ~ דברים שאמר לחייליו בפלוגת הצנחנים בגדוד 890 מחזור נובמבר 1978. מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 78.
"יצאתי עם עוד חמישה- שישה חיילים והתחלנו ללכת על פי ההכוונה של אותו מ"מ. הלחץ היה גדול מאוד, מה גם שלא בדיוק קיבלתי אישור לפעול. הלכנו, כשקובי המ"מ מכוון אותנו ואריק המג"ד צועק לנו, 'אתם הולכים לא נכון, יהרגו אתכם!' אריק מנקודת מבטו חשב שנכון יותר להתקדם לאט ובטוח יותר, ואילו אני חששתי שהמחבלים יברחו. ניסיתי להרגיע אותו שלא ידאג והוספתי, 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם...' כל אותו זמן זכרתי שההורים של דורית נמצאים במשרד ושומעים הכל בקשר. בשלב מסוים אמר לי קובי, שכיוון אותי, 'איבדתי אתכם.' הרמתי זיקוק למעלה והוא הורה לי להתחיל לשבור שמאלה על קו הרכס שעליו הייתי, והוסיף שלדעתו אני נמצא ממש על השלוחה של המחבלים. אריק הזהיר אותי שוב בקשר, ואילו קובי פרץ לרשת ואמר, 'לדעתי אתה נמצא עשרה מטר מהם!' הוא לא סיים את המשפט וחמישה מטרים לפני קם מחבל ג'ינג'י וכיוון את הקלצ'ניקוב שלו אלי. יריתי. אחד נפל. הם ירו. נשכבנו על הקרקע, היינו מעט מעליהם וזרקנו לעברם רימונים. חיימי ירה ררנ"ט, זרקתי עוד רימון, נתתי פקודת הסתערות והסתערנו." ~ על קרב שניהל כנגד חולית מחבלים בעת שהיה מפקד פלוגת הצנחנים בגדוד 890 מחזור נובמבר 1978. מתוך ספרו "משא כומתה" עמוד 52.

נאמר עליו

"כשמונה למפקד בסיס האימונים והטירונות של הצנחנים הוסיף את המילים 'בעזרת השם' על ההזמנות שנשלחו למשפחות החיילים לטקס השבעתם בכותל. כאשר אחד מקציני המילואים, איש קיבוץ, אמר לו: 'אצלנו בתנועה נהוג לכתוב "בשם אחוות העמים", אז למה שבראש העמוד של ההזמנה לא יהיה כתוב כך?' השיב שטרן ברצינות גמורה: 'אם אשתכנע שאחוות העמים עוזרת לנו כמו שם ה', אולי אכתוב גם את זה'." ~ ראובן פדהצור במאמרו "משא כיפה: חילונים ומתנחלים על פי אלעזר שטרן", עיתון "הארץ", 10 בפברואר 2010.
"בדרכו לחגוג את הסדר עבר קצין חינוך ראשי אלעזר שטרן בנתניה לבקר את פנינה, אמו של סגן מאיר (מוקי) קנישבך שנפל באוגוסט 80' בכפר תבנית במהלך מבצע 'מוביל'. שטרן היה מ"פ מקביל לו בגדוד 890. הוא שומר מאז על קשר הדוק עם המשפחה. ביקורים תכופים, לפחות שיחת טלפון בשבוע. כשהוענקו לו דרגות תא"ל בלשכת הרמטכ"ל הוא הזמין את פנינה קנישבך להיות לצידו. 'המבצע התקיים אחרי שכבר סיימתי את התפקיד, הייתי אז מ"פ בבה"ד 1, נשוי טרי, במקום ירח דבש נסענו אישתי ואני לשלושה ימי נופש בחורשת טל, שם ישבה מפקדת הגדוד שלנו. כשהגענו הם היו עסוקים בתרגול על מודל. 'שטרן, הלילה יהיו פה הרוגים', זה המשפט שאיתו הוא נפרד ממני. הוא לקח בחשבון שזה עלול להיות הוא. אני חוזר על המקרה של מוקי לאור הדעה שהפכה להיות רווחת בציבור שמשימה שעלולים להיות בה נפגעים אין טעם לצאת אליה. צורת החשיבה הזאת מקוממת אותי. היא גורמת לי תסכול בעיקר כשאני משווה את האמירה של מוקי לרוחות שמנשבות כעת בתקשורת. לחיים שלנו באזור הזה יש מחיר שחייבים להיות מוכנים לו, בזמנים ובמקומות אחרים כשלא הייתה לנו מדינה שילמנו מחיר כבד פי כמה'." ~ (ראיון).
"שנה אחרי מלחמת יום כיפור הוא התגייס לצנחנים. בטירונות הוא נחרד בתחילה כשבמיטה לידו כיכבו בשבתות גיבורי 'שירים ושערים'. 'היה לי ברור שזהו חלק מהמחיר הדתי שעלי לשלם'. כשהיה מ"פ היה שטרן מעורב בהיתקלות בין שובא לכפר חמאם, שבמהלכה נהרגו שלושה מחבלים. זה היה כששטרן ערך סיור בגזרה להוריה של דורית, הפקידה הפלוגתית שלימים תהיה אישתו. אחיה של דורית, אילן מנס, שהיה הקשר של שטרן, נהרג בתאונת אימונים במהלך תרגיל מסכם בקורס מ"כים. במכתב מרגש הביתה הוא תיאר להוריו מהי לגביו המשמעות של שירות בהר דב. לאחר מותו ביקשו ההורים לצפות בנופים שכה אהב וגם לראות היכן משרתת בתם, שביקשה ללכת בעקבות אחיה. אל תדאגו הרגיע אותם שטרן כשנסעו במעלה גדעון. ארבע דקות בלבד אחרי שהגיעו למוצב התקבלה בקשר ידיעה על גילוי חוליה. מפקד האוגדה הורה למ"פ 'אל תזוז'. המג"ד מצידו אמר לו 'סגור את המכשיר אבל לך'. בזמן ששטרן ניהל את המרדף, משפחת מנס האזינה להתרחשויות בשידור חי כשהיא בחמ"ל." ~ (ראיון).
"בהרצאה שנשא לקראת החג במדרשה בהר גילה מול צוערים שהחלו שבוע של סדרת חינוך ניכר עליו שזה הקהל שהוא נהנה מאוד להופיע בפניו. המאזינים התמוגגו ממש. 'אני יודע להעביר זמן טוב, אבל זה לא המדד. תמיד אני שואל את עצמי מה מזה הם ייקחו איתם מעבר למחר או למחרתיים'. לשטרן יש כשרון רטורי לא מבוטל. הוא שיבץ קצת יידישקייט הזכיר את נעמי שמר ואורי צבי גרינברג, וסיפר לחיילים על תאונת אופנוע של מפקד צוות מבה"ד 1 שהיה בחופשה. 'לכאורה תגידו', הוא פנה לנוכחים, 'מה איכפת לנו, זה היה באזרחות, לא בקרב, אני אבל מצפה שכמפקדים בעתיד כן תחושו אחריות גם לדברים האלה, שתחשבו מה יכולנו לעשות כדי למנוע'. כששאלו אותו איך הוא מתרגם את הנימוס וההליכות לפלוגות רובאיות, הוא השיב להם, שלשכנע רובאים להסתער זה קשה הרבה יותר. כשצוער חובש כיפה מאלקנה העיר שיש משתמטים במחנה החילוני, שטרן מיהר להפנות את תשומת לבו שבין שומרי תורה ומצוות המצב חמור פי כמה." ~ (ראיון).
"שטרן הציב בנוסף רף חדש להגדרת המונח 'מפקד טוב'. 'אנחנו מאמינים שמפקד שלא יודע לדבר לפני פקודיו על 'מהו יהודי', במשך עשרים דקות, לא ינצח בקרב. אם הוא לא יודע, אז אנחנו חושבים שנהיה בבעיה'. שטרן טען כי כמפקד בה"ד 1 לשעבר הוא הוציא את הקצינים הכי טובים בעולם. 'למה? כי נכנסו הצוערים הכי טובים בעולם', הסביר." ~ (מקור).