חנה גולדברג
(הופנה מהדף דיבה)
חנה גולדברג (נולדה ב־23 בדצמבר 1954), פזמונאית וסופרת ישראלית. רבים משיריה היו ללהיטים. כלת פרס מפעל חיים של אקו"ם 2015.
מתוך שיריה
[עריכה]
אנטרקטיקה
[עריכה]- "אין סוסים שמדברים עברית, אין אנשים שלא מתים - חפש באנטרקטיקה."
- "אהבה היא אור הולך ובא, אם תבקש אותה לנצח - חפש באנטרקטיקה."
- "אתה אומר: חייב להיות יותר, זה בינוני, זה לא מספיק לי, אין פה רומנטיקה - חפש באנטרקטיקה."
נאחז באוויר
[עריכה]- "תחת שמים ריקים, נשען על מילים באוויר, ביד עוד אוחז את הריח של גופך, המקום שנגעת בי שורף - ואת אינך."
- "במקום בו עמדת נשאר רק אוויר, בלי חמצן, ואני עומד, נאחז באוויר, נאחז באוויר - ואת אינך."
אמסטרדם
[עריכה]- "אתה חולם על מקום אחר, יבשה מרוחקת, שם תמצא שקט."
- "אתה נוסע למצוא מקום בנקודה מדויקת, שם תמצא שקט. עד להודו הגעת כבר, והשקט איננו - בביתך מתחבא הוא."
אש
[עריכה]- "אש באה בשקט, שמעתי אותה צוחקת, אני רואה אותה, היא באה לבקר בתוכי."
- "אש באה לוחשת, אמרה שהיא כבר נוטשת, אמרה לי: תשרוף, שרוף את עצמך בשבילי."
מישהו גדול
[עריכה]- "מישהו גדול שם ישמור עלי שלא אפול."
- "יד רכה תבוא אלי שותקת שם ומרגיעה, אז ראשי יצנח עייף מפחד שוב בתוך חיקה."
איך לאהוב אותך?
[עריכה]- "התעוררתי לבד מול הקיר הלבן, רציתי אותה. התעוררתי לבד, לא מבין את עצמי, חלמתי אותה, והאם בכלל אדע איך לאהוב אותה?"
- "כי התרגלתי לעצמי, לא זוכר אחרת, כי התרגלתי כבר לחשוב שאין אף אחד קרוב."
חברים בכל מיני צבעים
[עריכה]- "איזה כיף שיש המון חברים, המון חברים בכל מיני צבעים - חומים, כתומים, שחורים ולבנים - איזה כיף שיש כאלה חברים."
אחרים
[עריכה]- "כשהרוח בנשמתך פורעת, כשבחושך אתה יושב לבד, כשהשמש לא מנסה לגעת, כשהפחד אוחז בך לאט - אז מתוכך פורץ מעיין, הוא מתגבר ומתגבר, ואז אתה חזק. יותר חזק." ~ מעיין
- "גבר שר אצלי באמבטיה, איך המים עוזבים לו את הגוף, והחתול שלי מתחיל לעוף." ~ גבר באמבטיה
- "הרווח בין הגבר לחולצה עושה לי דברים, ששום גבר-לובש-בגדים-הדוקים לא עשה מעולם, לי." ~ הרווח בין הגבר לחולצה
- "כמה ענוג הוא, כמה ענוג האור שלך." ~ ענוג
- "לא רוצה לזמביה, רק להיות איתה." ~ לא רוצה לזמביה
מתוך ספריהּ
[עריכה]
דמעות ורודות
[עריכה]ספר הילדים "דמעות ורודות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001
- "יום אחד כולם שיחקו עם כולם
רק עם מותק אף אחד לא שיחק.
מותק עמדה בצד והרגישה דמעות בגרון.
היא עצרה את הדמעות ולא נתנה להן לטפס לעיניים."
דיבה
[עריכה]הרומן "דיבה", הוצאת כתר, 2008
- "לפעמים מה שצריך כדי להיפטר מהרגלים קטנים ומגונים זו סטירה שמעיפה את הראש הצידה ומנערת קצת את האבק מהמוח."
- "מאז שאני על המדרכה אני מרגישה יפהפייה. בחיים לא הרגשתי יפה כל כך. מרוב שאני יפה, כל הרחוב מסתכל עלי. גברים לא יכולים להוריד ממני את העיניים, נשים מציצות לעברי בהיחבא, משלחות מבטים משתאים ביופי החדש שלי, מנסות ללמוד ממני איך להיות כל כך קורנת. ככה זה מאז שאני פה, בכניסה לסֶנטֶר.
ושלא תחשבו שיש לי הרבה ניסיון בלהיות מאושרת או יפה. אין לי. זו בסך הכול הפעם הראשונה בחיים שטוב לי. מוזר שזה קורה לי רק בגיל חמישים ומשהו, דווקא כשהיה אמור להיות לי הכי רע, כי אין לי כלום.
אני לא מבינה איך עד עכשיו לא ראיתי איזה דבר מקסים זה החיים. אולי מהזווית הזאת רואים טוב יותר. במיוחד בלילה.
בערב אני נשכבת על המזרן שלי, שפעם, כשעוד גרתי עם בעלי, היה מזרן-התעמלות-הבוקר-שלי. עכשיו, במקום לשבת עם בעלי על הספה ולראות חדשות בטלוויזיה, אני מסתכלת על הרגליים של האנשים שעוברים ומנסה לנחש אם טוב להם בחיים או לא." - "היה יום שישי אחר הצהריים. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. השמש גלשה במורד הקיר, מתאפקת לא לבכות אצבעותיה נאחזו בווילון הרומנטי שקניתי בשוק הפשפשים. לשתינו היה ברור שתכף היא הולכת ליפול נמוך. וכנראה שגם אני."
- "כשהתיישבתי ראיתי את הים מביט בשמש בעניים תכולות, מבטיח לה כל מיני דברים. בערב היה בולע אותה, בבוקר מתנצל."
- "אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שבסוף התאהבויות שבסוף משאירות לי חור ריק בנשמה, כנראה איבדתי את האומץ להתאהב."
- "ידעתי שגם הוא מנסה לסלק מפיו את טעמו של הייאוש. זיהתי את המועקה, את הכמיהה, את המאמץ להלחם בדמעות."
- "למחרת בבוקר החדר שלי הואר באור חדש, השמש פיזרה פייטים זהובים על השמיכה שלי, ליטפה אותי, התאפקה לא לצחוק."