דליה רביקוביץ

דליה רביקוביץ (17 בנובמבר 1936 - 21 באוגוסט 2005) משוררת, סופרת ומתרגמת ישראלית.

מתוך שיריה

"שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,

וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת

וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ."

"מַה לָּךְ בַּחוּץ, יַלְדָּה,

מָנוֹחַ לֹא מָצְאָה רַגְלֵךְ—-

צִפּוֹר פְּצוּעָה, חִזְרִי אֵלַי

וְשׁוּבִי לְבֵיתֵךְ."

"בְּעִיר מְרֻחֶקֶּת עַל אֶרֶץ רַבָּה

יוֹשֵׁב הָאִישׁ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת.

וְהָעִיר הַזֹּאת כֻּלָּהּ אֲהוּבָה

וְאָהַבְתִּי אֲנִי אֶת כָּל רְחוֹבָהּ."

"והרוח נושבת בחריגים

ריחות בשמים נפוגים

וחולפים מועדים וחגים, מועדים וחגים."

"בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת

ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,

ונפלתי אפיים ארצה ונישברתי לשברים

וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת."

"אבל הבגד! אמרה, הבגד בוער באש!

מה את אומרת? צעקתי, מה את אומרת

אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת."

"הבית שלי הוא מחצה ומחצה

מחציתו ממורקת קבועה במקומה

מחציתו השנייה שרופה לפחם.

חם לי וקר, קר לי וחם."

"הדברים היפים באמת אינם מתהלכים בחוץ. לפעמים הם קורים בחדר."
"הוא קם, הוא הולך, הוא עומד, אבא של מישהי אחרת."
"אישה מכונסת רכת הליכות. אנשים מוותרים לה גם היא מוותרת."
"שנים היא הסתתרה בחיק המשפחה ואת יופיה שמרה לא לי ולא לך."
"מה שנותר אחרי הכאב היא הסקרנות לראות כיצד יפול דבר."
"אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה. ומה גם אנשים."
"כל כך הרבה צומחים ואף אחד כמעט אינו פורח."
"אף אחד לא חייב להסכים איתי, אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות."
"לו אפשר להשיג אותך לכל השנים, איך אפשר להשיג אותך מכל השנים."
"אפשר לשאול אותי אם ראיתי פעם יופי, ואני אשיב שראיתי הרבה אבל לא במקומות הנכונים."
"מילה אחת אולי ישנה שלא ידעתי אז לאמור, הזמן חלף ולא יחזור, ואיך אקרא עכשיו לזו אשר אינה."
"הדרך כל כך רחוקה ויש סהר כבדיל מרוקע, ויש מעליו אור לבן מחלב ושוטף כישועה עמוקה."
"אם הוא יחזור באחד הזמנים, תראי איך פתאום אנשים משתנים. קשה להחיות רגשות ישנים."
"אדם שהגיע לגיל שלושים אינו דומה לתינוק. הוא חדל לצפות לנסים ואינו נפתה לרחשים. אין הוא יוצא מגדרו גם אחרי שקיעת השמש כשהים הנפלא מאפיל ומחביא את הכרישים."
"אַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב...אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי, אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם."
"רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי, וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר. הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים... תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר."
"אין אהבה במקום הזה זולת אהבה בשניים, ומי שקרע אותי מעליך לא היתה יראת אלוהים בלבו ולא תהיה."
"יש רכבת שסובבת ונוסעת, סביב לירושלים בלילות. הרים חגים לה מסביבה, רוחות הומים בה מחורבה, עופות צורחים מן השלווה, עיני ינשוף מתנוצצות."
"והרי כל הטוב שיצמח לך מזה, הטוב שבכל העולמות האפשריים, הוא קבר אחד שיכרו למענך, לאחר השתדלות בלשכת ראש העיר, בבית הקברות שברחוב טרומפלדור במרחק שישים מטר מקברו של ביאליק."

אמרותיה

"ברור שזה שחי בחלומות סופו להיות מוכה בסלע."
"יש למשל, שיר אחד על לוויה והוא מלא התרוממות־רוח מהתגלית המפתיעה — שכל זמן שאדם חי הוא חי."
"גם אני אשמח להיות פלורליסטית, כמו כל פלורליסט נאור, אבל בתרבות החילונית הישראלית לא מצאתי טקסט מקובל לשמח חתן וכלה, ולהבדיל, לנחם אבלים. אין נוסחה מקובלת לאיחולים ואין נוסחה מתונה להבעת רגשות שליליים. למעשה התרבות החילונית שלנו היא תרבות האין, ואפשר לקרוא את המילה הן בעברית והן באנגלית (IN). מי שאיננו רוצה כאן מדינת הלכה, צריך לבדוק מידי פעם את המותד הנעדר הזה: תרבות חילונית."

על עצמה

"עבודת פרך, יחס רע ואוכל איום, השפלה ולגלוג." ~ על חייה בקיבוץ בו גדלה
"אין אמנות שאינה חושפת, אבל להחשף ולהתערטל באמנות אין פירושו סטריפטיז, כי יש לידי סגנון ואני תמיד יכולה לטעון שהשיר הוא לא אני."
"הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר."
"אנחנו האנשים החלולים. אנחנו האנשים הממולאים בחומרים כימיים מפוקפקים. אנחנו האנשים שלא רוצים לחיות... השמש זורחת ושוקעת. הפרחים פורחים ונובלים. הפרי מבשיל ונושר, ורק אנחנו מצפים לאושר הגדול מכל אושר, האושר של ההיעדרות. אין לנו אהבה גדולה יותר מאשר אהבת העולם השרוי בלעדינו."
"מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר." ~ מתוך "קיצור תולדות מיכל" שנכתב על אמה
"חשבון נפש אינו התחשבנות עם מגרעותיו של מישהו אחר, כי אם חשיבה פתוחה, ובמידת האפשר כנה של אמונה מול ספק, של יתר מול חסר ושל אני מול אתה. גם אני אינני מקיימת מצוות, ואינני מאמינה בתחיית המתים ובביאת המשיח. גם אני אינני מכירה את הביטויים המסורתיים לשמחות ואבל - אבל אין לי אלטרנטיבה חילונית ברורה לכל אלה, ואז מגיעים החגים ואין לי מושג מה לעשות בהם, מלבד למלא את המקרר ולהשתעמם."

נאמר עליה

"הייתי רוצה שאנשים יזכרו אותה בזכות הכישרון שלה שהיה בלתי רגיל והייתי רוצה שאנשים יהפכו את השירים האלה לחלק מחייהם. אנשים קוראים את השירים וזה נותן להם מלים, ואיזשהו כלי להביע את עצמם ולהבין את עצמם." ~ עדו קליר (בנה של דליה רביקוביץ)
"דליה רביקוביץ היתה משוררת מיוחדת בכך שהיא פשוט ידעה עברית, שפה שעוד לפני שנטמעה בקרב מי שנולדו לתוכה התגלגלה אל הישראלית. החלום של הפיכת העברית הקלאסית לשפה המדוברת, חלום שנתבדה אפילו בשירה העברית, הוגשם בכתיבתה. בכך היא ייחודית במפת השירה העברית המורכבת בעיקר ממשוררים שהעברית אינה שפת אימם או כאלו ששפת המקורות אינה חלק אורגני מלשונם." ~ המשורר אורי וייס (מקור)
"עם כל הדיכאון שממנה סבלה, הדיכאון לא היה הדבר העיקרי בחייה, כי היא חיה וכתבה. צריך מפוח חזק של אנרגיה, חוויות, עושר אישיותי, חוש טבעי לקצב ולניגון, ידיעה טובה של המקורות, התנ"ך והמדרשים והשירה המודרנית כדי ליצור כך." ~ יצחק לבני
"לרביקוביץ לא היה מחשב ומעולם לא כתבה במכונת כתיבה. כל השנים היא כתבה בעט." ~ דליה קרפל

ראו גם

הספר השלישי