חנן פורת
חנן פורת (12 בדצמבר 1943 - 4 באוקטובר 2011) חבר הכנסת לשעבר, ממנהיגי ההתיישבות ביש"ע ותנועת "גוש אמונים" ומחנך ישראלי.
כללי
[עריכה]- "השפעה על ציבור אינה רק במגע ישיר פנים אל פנים, יש גם לפעמים 'מופת מחנך'. מלבד המעבר החשוב מבית לבית, צריך מעשה גדול וחזק בשטח." ~ מתוך ראיון ב"עולם קטן", תמוז תשס"ה, בהקשר לטענה שההתנחלויות גרמו להזנחה של ההסברה הימנית
- "ישנה חולשה גדולה של ההנהגה, ישנם בלבולים קשים מאד, פוליטיים ותודעתיים, שאני כל כך מצר עליהם, ולצערנו הגדול הדברים משפיעים גם על העם" ~ על השלטון בארץ
- "אסור לנו לפגוע אבל מותר לנו להיפגע." ~ בתקופה שלפני פינוי ימית
- "הוא טוב בדיבורים, יש בו חולשה רבה, אבל אולי יסודותיו באיזשהו מקום יסודות שאפשר להגיד עליהם כמה מילים טובות" ~ על בנימין נתניהו
- ״אנחנו שמחים מפני שפורים היום. ובפורים צריכים להיות שמחים גם אם יש משברים״ ~ אחרי הטבח במערת המכפלה
- "הכל היה שקר וכזב מההתחלה ועד הסוף. לא ראיתי בברוך גולדשטיין מגן ומושיע אלא להיפך, ראיתי בו רוצח. באתי, ולפי תומי לפני הכל אמרתי להם פורים שמח, כי תמיד אומרים פורים שמח"
- "רינה מצליח... ראיינה אותי, אמרה: חנן פורת, אתה שמח על גולדשטיין? אמרתי: חס וחלילה! באתי להגיד 'פורים שמח' כדי להגיד לאנשים שיתחזקו, אבל מעשיו של גולדשטיין נוראים בעיני... אותה רינה מצליח, אם בעצמה או אם בעצת העורך, קטעה את הקטע הזה, השאירה רק את ה'פורים שמח' ואחר כך מה'פורים שמח' עשו 'טררם' שלם " ~ הסבר מדוע נתפס בציבור שאמר 'פורים שמח' על מעשיו של ברוך גולדשטיין
- "העוצמה הפנימית שיש לי לא נתנה לכך שרצח האופי שניסו לעשות לי יצלח" ~ על העיתונאית רינה מצליח שלא פרסמה את הסברו לאמירת 'פורים שמח' לאחר הרצח שביצע ברוך גולדשטיין
- "אדם צריך לשקול ולחשוב, ולב יודע מרת נפשו, במה טעה במה לא טעה, היכן נכשל היכן לא נכשל, היכן ישוב בתשובה ועל מה ישוב בתשובה, תשובת אמת".
התיישבות ובניית הארץ
[עריכה]- "בהיותי בתל השומר, לאחר הניתוחים, לאחר השעות שבהן פירפרתי, אמרתי: להקים את גוש אמונים!" ~ על תקופת אישפוזו לאחר פציעתו במלחמת יום היכפורים
- "גוש אמונים איננו רוצה להעלות יישובים כגנב."
- "אין לנו ענין אל להשפיל את יוקרתה של הממשלה ולא למוטט אותה, יש לנו ענין שישבו כאן יהודים, שיהיה ברור שזה הבית" ~ בזמן הקמת ההתנחלות הראשונה של גוש אמונים בסבסטיה
המאבק על גוש קטיף
[עריכה]- "גוש קטיף הוא עדות לשבר גדול, שבעיקרו גם הוא לא נובע בהכרח מהכרעה של רוב העם, אלא מרשעות של מנהיג ששבר את ליבם של ההמונים, שנהג כדיקטטור, ואני אומר את זה גם היום בשעה שהוא מפרפר באיזשהו מקום אחר" ~ על תכנית ההתנתקות
- "לא הייתי משתמש במילה שונא, אבל אני רואה את מעשיו כמעשים נוראים ואיומים שלא יסולחו לו" ~ בתשובה לשאלה האם הוא שונא את אריאל שרון
- "כאן מתפתחת המהפכה הציונית השניה" ~ על ההתיישבות, לאחר פינוי גוש קטיף
- "חמש שנים לאחר חורבן גוש קטיף, זה בשבילי עדיין פצע שותת דם, ואני לובש את האצעדה הזאת יום-יום ללא הפסק ביום ובלילה, ומצפה גם שיבוא יום שנשוב הביתה" ~ בהסבר מדוע הוא עונד צמיד כתום חמש שנים לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות
- "בגירוש יהודים מאדמתם ירקו בפרצוף של רחל אמנו, ואמרו לה: 'אמא תמשיכי לבכות'. אני רוצה שהדברים הללו יהיו ברורים. זה נורא- אבל זאת אמת!" ~ בזמן פינוי ישובי גוש קטיף
בזמן מחלתו
[עריכה]- תסתכל בשמים, אומרים לבן אדם שנמצא במצב ירוד, תסתכל גבוה מעל גבוה, ואז ממילא מתוך כך, גם תדע לתפוס פרופורציות"
- ינון מגל: אתה מפחד מהמוות?
איזו שאלה פרונטאלית. אתה רוצה תשובה? כהוא זה לא מפחד, אין לי שום שמץ של פחד! אני אומר את זה לא כדי להתיימר ולא כדי להתפאר, אלא מפני שזאת האמת. אני לא מאמין בכך שעם המוות כביכול מסתיימים החיים. הם עוברים שינוי, הם עוברים הארה גדולה, אני מאמין בכך באמונה שלמה ולכן מתוך כך אני אומר: 'ה' אלוהי גדלת מאד, הוד והדר לבשת עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה'. אני מתבונן בתכלת השמים, תראו את תכלת השמיים, אני אומר 'יש אור שהוא אור גבוה מעל החיים כאן עלי אדמות. כשאני מאמין ואני רואה לנגד עיני את תחיית המתים הלאומית שלנו, את האור הלאומי, הכל נראה אחרת. אני נאסף על עמי, עם כל מה שנתתי בימי חיי, עם כל השותפות וההתכללות שלי בעם ישראל שהולך וצומח ונגאל עם ראשית צמיחת גאולתנו, אני שם!
- ינון מגל: איך היית רוצה שיזכרו את חנן פורת?
[...] "לא זאת השאלה שאני צריך לשאול, איך יזכרו את חנן פורת, אלא מה חנן פורת צריך לעשות כדי שהוא יעשה את האמת, לא כדי שיזכרו אותו"
- "אז על זה אני יכול לומר בלב שלם: רציתי להיות טוב!" ~ בתשובה לשאלה איך היה רוצה שזיכרו אותו, כפראפראזה לסיפור חסידי
מתוך ראיון לינון מגל בערוץ הראשון: האור לא התעמעם.
מסופר עליו
[עריכה]- "בגלל ענוותנותו של ידידי ורעי, הרב חנן, בגלל תלבושתו הפשוטה, בגלל התנהגותו חסרת הגינונים, רבים לא ידעו שעומד לפניהם תלמיד חכם אמיתי [...]" ~ הרב שלמה אבינר, מובא בספר רציתי להיות טוב- לקט סיפורים על חנן פורת, עמוד 349
- אלחנן אתאלי היה תלמידו וידידו של חנן פורת מגיל 14 ועד הרצחו בתענית אסתר תשנ"א.
"בתום הלוויה שנערכה בי"ד באדר, חנן פורת אמר להורים: "פורים שמח! אין אבלות בפורים. מחר בשושן פורים נעשה סעודת פורים ב'בית אלחנן', במקום שבו הסתירו את אלחנן לאחר הרצח". פורת הגיע למקום, פרץ אותו בעזרת מוט ברזל ודאג לערוך סעודת פורים שבה השתתפו הוריו של אלחנן, יוסף ולאה.
באותו פורים עם ישראל חש שמחה גדולה בעקבות סיום המלחמה, ומאידך התאבל על רצח אלחנן הי"ד. לאחר פורים משפחת אתאלי ישבה שבעה בביתה. הגיעו לנחם יו"ר הכנסת, הרבנים הראשיים ונכבדים נוספים.
לאחר השבעה יוסף ולאה שקעו בדכדוך עמוק ומיאנו להתנחם. כל דיבורי הרבנים, החברים ובני המשפחה לא נכנסו לליבם. הם איבדו עניין בעולם וממש ושקעו במרה שחורה. קרוביהם ושכניהם לא ידעו איך להתקרב אליהם [...], מאומה לא עזר.
יום אחד הגיע לבקרם חנן פורת שהיה אז חבר כנסת. כאשר הבין את מצבם הקשה אמר שהוא רוצה להעביר אצלם שיעור שבועי לעילוי נשמת אלחנן, ומאז התקיים שיעור בחדר אירוחם הרחב שהתמלא במשתתפים. אנשים נותרו בחוץ והושם עבורם רמקול. פורת נתן סידרת שיעורים מאלפים שנמשכה שנתיים על מאמרו של הרב קוק 'חזיון המוות' מהספר 'אורות הקודש', ובהם לימד שהמוות הוא הבלוף הכי גדול בעולם.
פורת אמר להורים: "למה אתם עצובים?! אלחנן חי! הוא נמצא פה מאחורי הפרגוד וחי חיים רוחניים נפלאים. היו לו חזיונות גדולים בקשר לעיר דוד. במקום שהוא נמצא כעת ביכולתו לקדם את הפרויקטים האלה בצורה הרבה יותר טובה ממה שהיה יכול לעשות פה" [...]."
עודד מזרחי, חנן ואלחנן בשבע גיליון 506, 16 באוגוסט 2012.
- מדברי ההספד של ביתו, תרצה פורת:
מאז פורים תש"ע, בו התגלתה מחלתך, דיברנו לא פעם על המוות. ואתה תמיד אמרת שאינך מפחד כלל. "הדברים לא מסתיימים פה", היית אומר וחוזר שוב ושוב על הפסוק "למען יזמרך כבוד ולא ידום", "למען יזמרך כבוד" – בעולם הזה, "ולא ידום" - לעולם הבא. ומסביר: אם החיים שלך מזמרים כבוד לקב"ה, גם אם אתה לא אומר את זה כל היום, אבל אתה חי בצורה שמזמרת כבוד לקב"ה, אז זה לא יידום, הדברים נמשכים.
"הסיפור הוא להגדיל את שמו של הקב"ה”, כך היית אומר. "אם הקב"ה רוצה שאגדיל את שמו בעולם הזה - אז אגדיל את שמו פה, ואם הוא רוצה שאגדיל את שמו בעולם הבא - אז אגדיל את שמו שם. "מה לי הכא, מה לי התם"?
ואני הייתי מקשה ושואלת: "אם מה לי פה, מה לי שם, אז למה להילחם? למה לעבור הקרנות יומיומיות וכימותרפיה? למה לבלוע עשרות סוגים שונים של כדורים? למה לנסות להילחם במחלה הזאת בכל דרך?" ואתה היית עונה כרגיל בפסוק "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר, היגיד אמיתך?” ומסביר: למה “מה בצע בדמי ברדתי אל שחת”? בגלל ש:"היודך עפר? היגיד אמיתך!" בגלל היכולת להודות. בעולם הזה קיימת יכולת ההודאה, ועל זה שווה להילחם, על היכולת להודות לקב"ה, להלל ולשבח. ואכן היית מקפיד להודות. בכל יום ויום היית חוזר ואומר: "אני מודה על כל נשימה ונשימה".
[...]
בימי מחלתך, היו שעות רבות של היום מוקדשות לתפילה. וגם כשכבר בקושי יכולת לעמוד, ולא יכולת בעצמך להתעטף בטלית ולהניח תפילין. ואנו - ילדיך ואמא, היינו עוטפים אותך בטלית ומניחים את התפילין על ידיך ובין עיניך, גם אז הייתה הנהרה על פניך.
וכשהיית אומר את "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה" לפני ההתעטפות בטלית, והיית מגיע למילים "הריני מתעטף בציצית, כן תתעטף נשמתי ורמ"ח אברי ושס"ה גידי באור הציצית..." היית עוצר ושואל: "איך אפשר להתעטף באור?? אפשר אולי לראות אור, אבל להתעטף באור!? ועוד לעטוף את הגוף באור? את האיברים באור? איך ייתכן?”, “ שנים לא ידעתי", כך אמרת, "אך עכשיו אני יודע, אני מתעטף באור! עכשיו אני מתעטף באור!"
[...]
ואנו - ראינו אמנם את גופך כאן איתנו, אך הבנו שאתה חי במקום גבוה בהרבה, במקום מואר, במקום שהוא מעבר לגוף הרצוץ והשבור. ואף אתה במילותיך חזרת והסברת, לכל שואל: "הגוף שבור ומרוסק, אך הנשמה מאירה". [...] באחד הלילות בהם ישנו, יחיעם ואני, על יד מיטתך בבית החולים, היית במצוקה נשימתית. ותוך כדי המאבק על הנשימה, חזרת ואמרת שוב ושוב: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'", "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". הקול סדוק, בקושי מובן, אך מתעקש וחוזר: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". וכשקצת הוקל לך, ביקשת: "שירת העשבים", ואני שרתי לך את השיר המופלא. ואתה, על אף מצבך הקשה, שרת איתי בקול סדוק: "וכשהלב מן השירה מתמלא, ומשתוקק אל ארץ ישראל, אור גדול אזי נמשך והולך מקדושתה של הארץ עליו, ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב".
ומתוך הניגון התמידי של לבך, חזרת ונעורת שוב באותו הלילה ואמרת:"ה' אלוקיכם אמת", "ה' אלוקיכם אמת".
וכך גם בלילות אחרים בבית החולים, מצבך היה קשה ביותר, אך אתה המשכת להתעורר ו"להגיד... אמונתך בלילות".
לילה אחד חזרת ואמרת שוב ושוב: "ה' אחד ושמו אחד", "ה' אחד ושמו אחד". ולאחר מכן: "מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם".
המצב היה קשה ואתה בקושי דיברת, אך המשפטים הספורים שכן אמרת, היו תמיד של תורה או שירה, חושפים בפנינו מה נותר בעומק האדם, גם כשנראה שהכול כבר מתפורר, חושפים בפנינו את גדולת הנשמה.
כשהרגשנו שהטיפול בבית החולים כבר לא נכון לך, עברנו איתך להוספיס בירושלים ,כתחנה בדרך הביתה. וכל הבוקר בבית החולים בתל-אביב אמרתי לך "אבא, עוד מעט עולים לירושלים". עיניך היו רוב הזמן עצומות, ולא ידענו האם אתה מבין, אך הנהגנו את עצמינו לדבר אליך, בהנחה שגם אם אינך מגיב, אתה אולי שומע.
וכשהגענו להוספיס שבהר הצופים, שרתי לך את "מעל פסגת הר הצופים" ואת "ירושלים של זהב", אך באמצע השירה נאלצתי להפסיק כדי לענות על שאלותיהן של האחיות בהוספיס בקשר למצבך הרפואי. ואתה - על אף שהיית נראה שאתה כבר לא לגמרי איתנו, שרת מהמיטה בקול סדוק: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה", כי איך אפשר להפסיק את השיר לפני שמספרים על החזרה לירושלים?!
והאחיות בהוספיס קראו בהפתעה מוחלטת: "הוא שר, הוא שר", כי במצבך הפיזי, זה היה נראה כפלא ממש. והן עמדו סביב מיטתך והצטרפו לשירה.
ועל פסגת הר הצופים גם אתה שרת, עד תום השיר, בקול שבקושי נשמע: "ירושלים של זהב".
[...]
תרצה פורת, הגוף שבור ומרוסק אך הנשמה מאירה, אתר 'כיפה'.
