מתים להתפרסם

מתים להתפרסם, מאת בן אלטון

מתים להתפרסם הוא ספר בשפה האנגלית מאת בן אלטון^(וצ) שיצא לאור בשנת 2001. זהו ספר סאטירי מז'אנר מי-עשה-זאת שבו הרייטינג של תוכנית מציאות הדומה מאוד ל'האח הגדול', מרקיע שחקים לאחר שאחד המשתתפים נרצח. להבדיל מספרי מי-עשה-זאת אופיניים, זהות הקורבן אינה ידועה עד אמצע הספר.

הציטוטים המובאים כאן, הם לפי התרגום לעברית של אמנון כץ משנת 2004.

הקדשה

תודות:
בבריטניה: אנדרו, אנה, קרולין, קלייר, קרייג, דארן, מל, ניקולה, ניק, סאדה וטום
וכן ל: אמה, בריאן, דין, אליזבת, באבל, הלן, ג'וש, נארינדר, פני, פול וסטיוארט ;
ובאוסטרליה: אנדי, אניטה, בן, בלייר, קריסטינה, גורדון, ג'מה, ג'וני, ליסה, פיטר, רייצ'ל, סאם-מארי, שארנה וטוד^(*)
שבלעדיהם הספר הזה לא היה נכתב.

^{(*) משתתפי "האח הגדול בריטניה", עונה 1 ו-2, ומשתתפי "האח הגדול אוסטרליה", עונה ראשונה}

סלקציה

• גארי שרוע על הספה הירוקה. כפתור ה"פאוז" לחוץ, דמותו של גארי קפואה. אילו היתה הקלטת בפעולה, התמונה לא היתה משתנה בהרבה, שכן גארי היה בתנוחתו הרגילה - רגליים בפישוק רחב, שרירים רפויים, יד שמאל מלטפת בעצלתיים את אשכיו. (עמ' 13)
• לא רחוק משם, באזור המטבח, טילטלה ליילה, בלונדה היפית, דוגמנית-על בעיני-עצמה, את צמותיה החרוזות בייאוש. המפקח קולרידג' ידע שליילה מטלטלת את שיערה היפה בייאוש, משום שקטע הווידאו הערוך שבו צפה "חתך" אליה בפתאומיות. פיפינג טום בחיים לא היו מחמיצים את מפגן הלגלוג המעמד-בינוני-סנובי הקטנטן הזה. קולרידג' התקרב בצעדי-ענק להבנה שפיפינג טום גיבשה עמדה מערכתית אנטי-אינטלקטואלית מובהקת. (עמ' 16-17)
• אבל כולם היו מעצבנים. בעיני קולרידג' לפחות. כל אחד ואחת מהם, עם הבטנים המוצקות שלהם, הישבנים החשופים, קיבורות הזרועות ושרירי השכמות, הקעקועים והעגילים בפטמות, ההתעניינות הגורפת בהורוסקופים ומזלות, החיבורים והנגיעות האינסופיים שלהם ומעל הכל, היעדרה המוחלט של טיפת סקרנות אינטלקטואלית לגבי כל דבר מה עלי אדמות שאינו קשור ישירות אליהם.
  המפקח קולרידג' היה הורג את כולם בחפץ לב. (עמ' 20)
• קולרידג' ידע שהם לועגים לו. כולם. לועגים לו כי הם חושבים שהוא מיושן. מיושן מפני שהוא מתעניין בדברים שאינם אסטרולוגיה וסלבריטאות. יכול להיות שהוא האדם האחרון עלי אדמות המתעניין בדבר-מה שאינו אסטרולוגיה וסלבריטאות? בדברים כמו ספרים ורכבות? ריבונו של עולם, הוא רק בן חמישים-וארבע, אבל ככל שזה נוגע לשוטרים שלו הוא נחשב בן מאתיים. בעיניהם קולרידג' נתפס כתמהוני. הוא היה חבר באגודה למלחמה בפוליו, בעל רקע דתי, הוא מעולם לא פסח על ביקור באנדרטה לזכר חללי המלחמה ביום שביתת הנשק, והוא זרע פרחים במקום לקנות שתילים במשתלה.
  לחשוב שדווקא קולרידג' הוא זה שזכה לצפות בכל החומר המצולם של מעצר בית; לשבת ולצפות בחבורת בטלנים חסרי-תכלית, בני עשרים ומשהו, המתגוררים יחד בבית אחד ונתונים תחת מעקב מתמיד של מצלמות וידאו - זו בהחלט בדיחה אכזרית. אשר להמר בוודאות על כך שבנסיבות רגילות אין ולא היתה בכל תולדות הטלוויזיה תוכנית שקולרידג' היה מתעב יותר מאשר מעצר בית. (עמ' 20-21)
• קולרידג' ידע שהסמל שלו צודק. מי יאשים את הנוער של היום בהעדר אמביציה ופיכחון? בימים שבהם ילדים קטנים חלמו לגדול ולהיות נהגי קטרים, הם רצו להיות חזקים ולשלוט במכונה אדירה; חיה מופלאה, רועשת, גועשת, יורקת. מפלצת מתכת שכדי לשלוט בה נדרשו כישרון ותעוזה, וכדי לתחזקה - ידע וסבלנות. היום, כמובן, הטכנולוגיה כה מורכבת עד שאיש אין לו מושג כיצד דבר פועל, כמובן, מלבד ביל גייטס וסטיוון הוקינג. המין האנושי הקטין ראש, אם לשאול ביטוי של הוּפּר. לא פלא שכל מה שהצעירים רוצים זה להיות בטלוויזיה. מה עוד נותר להם? (עמ' 21)
• [קולרידג'] "מדוע האנשים האלה חשים צורך להגדיר את עצמם על-פי ההעדפות שלהם במיטה?"
  [טרישה] "אבל, אדוני, אם הם לא ידברו על זה, לא תדע, נכון?"
  "אבל למה אני צריך לדעת?"
  "מפני שאחרת אתה תחשוב שהם סטרייטים."
  "אם בכך כוונתך להטרוסקסואלים, הרי שלא אניח שום דבר כזה, שוטרת. למעשה לא אחשוב על זה בכלל."
  אבל טרישה ידעה שקולרידג' משקר לעצמו. טרישה היתה בטוחה בתשעים-ושישה אחוזים שקולרידג' מניח שהיא הטרוסקסואלית. פשוט לא יעלה בדעתו לחשוב אחרת. אח, כמה התחשק לה לזעזע אותו עד עמקי נשמתה ולהוכיח את צדקת טענתה בכך שתכריז כי היא עצמה לסבית, לגמרי, לחלוטין, לא פחות מהבחורה המקועקעת ההיא שעל המסך. האמת היא, אדוני, שאני שוכבת רק עם נשים והדבר שהכי מענג אותי זה כשהן מזיינות אותי עם דילדו.
  זה יכה אותו בתדהמה. הוא חושב שהיא בחורה כל כך מהוגנת.
  אבל טרישה לא אמרה כלום. היא נצרה את לשונה. משוך כך היא העריצה בסתר-ליבה נשים כמו סאלי, מעצבנות וחסרות חן ככל שיהיו. הן לא סתמו ת'פה. הן גרמו לאנשים כמו קולרידג' לחשוב. (עמ' 28-29)
• "זה משחק מורכב מאוד", המשיך הופר, "הם צריכים להציג פרצוף אחד לפני החברים שלהם למשחק ופרצוף אחר לפני הצופים. להיות מספיק לא-סוציומטים כדי שהאחרים לא יבחרו להדיח אותם, אבל באותו זמן להיות מספיק מעניינים כדי לא להיות מודחים אם נבחרו בהצבעה. לדעתי זאת הסיבה שבגללה אנשים כל כך מרותקים לתוכנית. זה מחקר פסיכולוגי אמיתי. כמו גן-חיות אנושי." (עמ' 31)
• ווגל עטה מה שלדעתו היה חיוך אירוני-זדוני, בעוד שבפועל, בגלל זקנו ומצב שיניו, הוא נראה כמו קומץ של מסטיקי אורביט שבורים קבורים בתור חור-אמבטיה מלא שערות". (עמ' 34)
• פוגרטי השתתק שוב לרגע בטרם חידש את קובלנתו. "לו רק היה לחבורה הזו בבית איזשהו מושג עד כמה הם היו בזויים בעינינו, האנשים שמעבר למראות, איזה כינויים גועליים נתנו להם... 'סמארקי', 'פקאצה', 'הפלצן'... אם רק היו שומעים את ההערות המרושעות שאמרנו עליהם בזמן שקצצנו את דבריהם כדי שיתאימו לצרכים שלנו, לו ידעו איזה זלזול מוחלט רחשנו לכל מניע שלהם... מה אני אגיד לך, יכול מאוד להיות שהם היו מעדיפים להירצח שם כולם". (עמ' 58)
• "אילו ווגל היה הנרצח היינו יכולים להרכיב כתב-אישום נסיבתי נגד כל אחד מהם," קבל קולרידג'. "לי עצמי כבר נמאס לראות אותו ואותי איש לא הכריח לחיות איתו." (עמ' 59)
• אזכור שמו של דייויד עורר גל של שריקות בוז, ומפיקי התוכנית הקרינו קטע שנלקח הישר מקישור האינטרנט הישיר מהבית: דיויד יושב ישיבה מזרחית על הרצפה, מנגן בגיטרה, ניכר עליו שהוא מעריץ את עצמו ואת יופיו. זה עורר פרץ נוסף של שריקות בוז וצחוקים.
  "פתטי או מה?" צווחה הדוגמגישה המעודכנת.
  כשקולרידג' צפה הזה, אגב לגימת בירה, שלושה וחצי שבועות אחרי צילום הראיון, הוא נדהם מהברוטליות המזעזעת שבו. לאיש על המסך לא היה מושג שהוא מושם ללעג ולקלס. זה היה כאילו הארץ כולה הפכה למגרש-משחקים עם הציבור בתפקיד הבריון השכונתי. (עמ' 83)
• קלי נראתה כאילו חטפה סטירת לחי. כעסה של סאלי גרה מהר כל-כך שאגרופיה נקפצו והיא נראתה כאילו היא הולכת להרביץ לה.
  בחדר הבקרה הם שיחקו עם הסטיקים כאחוזי אמוק כדי לסובב את מצלמת הרחף ולמקד אותה על הפרצופים הרלוונטיים. ג'רלדין פקדה על שני צלמי המסילות לדחוף מייד והשיא המהירות את מצלמותיהם הניידות אל תוך חדר השינה של הבנות. נדמה היה שהנה מתפתח לו האירוע הנדיר ביותר בז'אנר תוכניות המציאות: רגע של דרמה אמיתית, ספונטנית. (עמ' 94-95)
• ווגל היה כמו התנ"ך: כולם מצאו בדבריו הוכחה לצדקת טענותיהם. אנשים פשוט אהבו אותו. פתאום נוצר הרושם שווגל הוא כלב המחמד של האומה - מצחין ומלוכלך; פולשני, ואיכשהו בכל זאת אהוב. (עמ' 119)
• פוגרטי ניענע את ראשו בהשתאות. "לא יאמן. הבחורה הזאת, ליילה, די פיקחית, ובכל זאת היא האמינה בכל הבולשיט על זה שמעצר בית זה ניסוי אמיתי בהנדסה חברתית. אלוהים אדירים! איך היא לא הבינה שהמטרה האחת והיחידה של כל התרגיל המחורבן הזה היא למשוך מפרסמים?" (עמ' 127)
• אפילו ווגל מתחת לשמיכה היה המום. הוא הניח, כמו כל דיירי הבית (למעט דרוולה), שנוכחותו שם דווחה במינון שווה יחסית, ולמרות שבעיניו התנהגותו היתה מופתית הוא לא ציפה לזכות באהדה ציבורית. שנים של גיחוכים ובוז מצד כמעט כל אדם שפגש כלפי כמעט כל מה שאמר ועשה גרמו לווגל להניח שיחסם של הצופים אליו יהיה דומה לזה של ארבעת הפשיסטים שהפשיטו אותו בגינה ותקפו אותו ללא שום פרובוקציה מצידו.
  אבל יחסם של הצופים היה שונה לגמרי, הם אהבו את השדון הקטן שלהם, את הטרול בטראומה. הוא היה חיית המחמד שלה, ואף שלווגל לא היה שמץ של מושג לאילו גבהים מסחררים העפילה הפופולריות שלו, הוא התפלא והתרגש מאוד פשוט מעצם העובדה שלא הודח. (עמ' 131)
• הקהל יצא מגדרו. פשוטו כמשמעו. הם צרחו, הם צעקו, הם צווחו, הם נופפו בשלטים שהכינו בבית. שום פרובוקציה לא קדמה להשתוללות הזו מלבד נוכחותן של מצלמות הטלוויזיה והמוסכמה המושרשת שזה הקטע, שכך חבר'ה צעירים אמורים להתנהג בנוכחות מצלמת טלוויזיה. (עמ' 135)

פינוי

• בחדר הבקרה, התסכול החל נותן אותותיו בג'רלדין. כשהיא סיפקה להם גלידה זה נעשה מתוך תקווה שהם ילקקו אותה זה מעל גופה של זו, לא שיערכו סימפוזיון בנושא. (עמ' 219)
• קולרידג' הסתכל על מספרי התזמון שהופיעו בפינת המסך. הם עצרו את הקלטת ב-23:38. הוא ידע שכאשר יפעילו אותה שוב המספרים יתחלפו ל-23:39 וקלי סימפסון תגיח אל מחוץ לתא ההזעה על-מנת לבצע את מה שעתידה להיות ההליכה הקצרה הסופית של חייה. (עמ' 226)
• ואכן לג'רלדין היתה סיבה להיות מרוצה שעה שצפו באוהל הניילון האפור, החצי-שקוף פועם ממש, שכן לכול היה ברור שתוכניתה עובדת ושיש סקס אמיתי באוויר. הם שעו בתא רק חצי מארבע השעות שהוקצבו להם, וכבר התרחשה בעליל פעילות אירוטית ערה למדי, וההרגשה היתה שזו רק ההתחלה. (עמ' 229)
• קולרידג' מצא שעדיין קשה לו להסתכל, גם אחרי אינספור צפיות. הוא שמע שהקטע כולו נגיש לכל גולש אינטרנט ואף הורד עשרות אלפי פעמים. קולרידג' לא האמין שיוכל להבין, כל עוד הוא חי, כיצד יכול אותו גזע של יצורים לכלול הן את ישו הצלוב והן את סוג האנשים שיורידו למחשב שלהם סרט המתעד רצח של אישה צעירה. אומנם, הוא סבר שזו בעצם סיבת קיומו ותכליתו של המשיח, ובכל זאת היה לו קשה להסכין עם התופעה. (עמ' 233)
• הצופים בחדר הבקרה עדיין חשבו שמדובר במתיחה. לא היתה להם שום סיבה לחשוב אחרת. (עמ' 235)
• כולם צחקו, כפי שדייויד קיווה שיעשו. הוא היה מודע לחלוטין לכך שבעיני הציבור הוא בטח מצטייר כטיפוס יהיר. הוא תמיד נתפס כיהיר, והסיבה לכך היתה שהוא אכן היה יהיר. אלא שהמוזר ביהירות של דייויד היה שזו היתה הן תכונתו המעצבנת ביותר והן המקסימה ביותר. היה משהו כמעט מכמיר-לב, או לפחות קומי בעוצמת האהבה שדייויד רחש לעצמו, וככל שאנשים שהכירו אותו למדו לראות את הצד המבדח שבזה, דייויד קיווה שזה ישחק לטובתו בבית. זה היה דפוס קבוע בחייו, הוא תמיד התחיל כזה שאנשים פשוט שנאו, המשיך כזה שאנשים אהבו לשנוא, וגמר כזה שאנשים שנאו את עצמם בגלל שאהבו אותו. זו היתה משוואה מורכבת, אבל משוואה שתיארה באופן מדויק למדי את התנהלות יחסיו החברתיים ומעמדו הציבורי. הוא בנה על זה שההלצה הקטנה שלו על יחסי מין עם עצמו (אם תשודר) תעשה רבות לשיפור מעמדו בעיני ציבור המצביעים. דייויד ידע שלאהוב אותו זה לא משהו שבא בטבעיות, והאמין שמרגע שהאסימון יפול אצל אנשים והם יקלטו שהוא יודע כמה הוא יהיר, הם יתחילו לחבב אותו יותר. (עמ' 247)
• האנשים היותר פיקחים ומניפולטיביים בתא הבינו שהפריצות הפתאומית של דרוולה היא למעשה תכסיס מחוכם שנועד להשפיע על האופן שבו היא נתפסת בציבור. אין כמו הפתעות לעורר עניין ציבורי, בעיקר הפתעות מיניות. והלפיתה של דרוולה את איברו של ג'ז סיפקה בדיוק את הסחורה הזו. מון, דייויד, היימיש וגארי הבינו שדרוולה העלתה את סכום ההימורים ושגם עליהם להרים את רף תעוזתם בהתאם. (עמ' 257)
• "דרך המחסן!" נבחה ג'רלדין, ובן-רגע היא ועמיתיה מצאו עצמם ממצמצים בבוהק התאורה שהציפה את פנים הבית. אחר-כך הם ייזכרו כמה מוזרה היתה ההרגשה, אפילו ברגעי הפאניקה ההם, להיות בתוך הבית. איש מהם לא נכנס לשם מאז שהמתמודדים נכנסו לגור בו ועתה הם הרגישו כמו מדענים שלפתע מוצאים עצמם על גבי צלוחית פטרי בצוותא עם החיידקים שאותם חקרו (עמ' 264)
• "הכל היה מוזר כל-כך, כמו רצח בסרט מצויר או משהו," אמרה ג'רלדין. "אני נשבעת שעם הקת של הסכין יוצאת לה ככה מהראש היא נראתה כמו טלטאבי מזוינת. לרבע שניה עדיין שאלתי את עצמי אם זו לא מתיחה". (עמ' 265)
• וכך נודע לעולם כולו על אחד ממעשי הרצח המרשימים והמתמיהים ביותר שמישהו זכר או ראה כמוהו - באמצעות אלפי גולשי אינטנרט שהציפו את המוקדים הטלפוניים של שירותי החירום וגרמו לקריסתם, ומשלא נענו, טילפנו לעיתונות. (עמ' 266)
• אבל זה כמובן היה גם היה פריק שואו, והמופע רק מתחיל (עמ' 267)
• בשלב זה מישהו בחדר הבקרה תפס יוזמה והדליק את האורות בבית. שבעת האסירים נראו ממש כמו חיות שנתפסו בפנסי מכונית דוהרת. הם עמדו סביב תא ההזעה המיותם, ממצמצים, מפלבלים בעיניהם, עירומים, מחפשים סדינים, שמיכות, מגבות, כל דבר שיכסה את בושתם המיוזעת ואדומת העור, כשזכרונות מן השעתיים הפרועות האחרונות משלהבים עוד יותר את פרצופיהם הסמוקים. היה זה כאילו הם כולם ילדים בני ארבע-עשרה שנתפסו על ידי הוריהם באמצע אורגיה המונית. (עמ' 268)
• קולרידג' השפיל מבט אל הנערה המתה הכורעת ברך על הרצפה לפני האסלה. תנוחה מוזרה לגמור בה את החיים, כמו מוסלמי מתפלל. להוציא את העובדה שהיא היתה עירומה. ו- כמובן, עניין הסכין. (עמ' 273)

מנצח אחד

• מבחינתם לא היה צורך בשום התלבטות אמיתית אם להמשיך במשחק. כבר כאשר הוסעו מהבית בשבע ניידות משטרה נפרדות השכם בבוקר שלמחרת הרצח, יכלו לקבל מושג-מה על מידת העניין שהם עתידים לעורר מכאן ולהבא. הגוויה בקושי התקררה, וכבר נפוצה השמועה וחצי עולם משחר לפתחם. [...] ומרגע שפיפינג טום הודיעו כי שבעת המתמודדים הנותרים מתכוונים להמשיך במשחק, ההתרגשות שאחזה בתקשורת ובציבור לא ידעה גבולות. שכן שוב לא היו אלה סתם שבעה מתמודדים בשעשועון טלוויזיה רגיל, כפי שג'רלדין המשיכה לטעון בפומבי, הם היו שבעה חשודים ברצח. שבעת החשודים היחידים. (עמ' 292)
• כולם הכירו את הקודים, את הדברים שהיו אמורים לומר. את הלשון החדשה - שפת טוהר הכוונות הצדקנית. הכול שקרים, כמובן, וג'רלדין ידעה את זה. היא ידעה למה הם פנו לפיפינג טום, ואת זה כל הברברת הניו-אייג'ית שבעולם לא תצליח להסוות. הם עשו את זה כדי להתפרסם, ומשום כך ג'רלדין ידעה שכולם יחזרו אל הבית. (עמ' 294)
• פרסום, הוא חשב, הגביע הקדוש של העידן החילוני. האלוהות האכזרית והתובענית שהחליפה את אלוהים. הדבר היחיד שאין בלתו. בעיני קולרידג' זה היה הדבר היחיד שאנשים ייחסו לו חשיבות. האובססיה הגדולה, המוקד החובק-כל של תשומת-הלב הלאומית, שתופס תשעים אחוזים מכל עיתון ומאה אחוזים מכל שבועון. לא אמונה - פרסום. (עמ' 300)
• ג'רלדין זעה על מושבה. היא תיעבה את האופן שבו אינטלקטואלים-כביכול ניזונים כעלוקות מתרבות ההמונים בה-בעת שבפומבי הם אותה ביהירות. (עמ' 303)
• האמת הפשוטה היתה שאנשים רצו לצפות בתוכנית, והיה קשה מאוד לשלול מהם את האפשרות הזו. ולא רק בבריטניה. בתוך שש-עשרה שעות מהתרחשות הרצח הוא שודר בכל ארץ וארץ בתבל. אפילו רשות השידור הסינית, הפועלת תחת פיקוח נוקשה, לא היתה מסוגלת לעמוד בפיתוי שהציבה פיסת טלוויזיה עסיסית שכזו. (עמ' 307)
• הופר קם במטרה לעזוב, ואגב כך שאל שאלה נוספת. "אם קלי לא היתה נרצחת,", אמר, "אם התוכנית היתה מתנהלת כסדרה, אתה באמת מאמין שהסוג הזה של חשיפה שאתה או כל אחד מכם הייתם מקבלים היה מביא לך עבודה נורמאלית - זאת אומרת, כשחקן אמיתי או משהו כזה?"
  "לא באמת. לא," הודה דייויד. "אבל אתה צריך להבין, הייתי נואש. ברור שהשאיפה שלי היתה להיות שחקן מפורסם, אבל אם זה לא היה מתאפשר, בשמחה הייתי מסתפק בלהיות סתם מפורסם."
  "נו, לפחות השאיפה הזו התגשמה," אמר הופר. "אני מקווה שתיהנה ממנה." (עמ' 325)
• "התקשורת תמיד מגלה הכול," אמר קולרידג' נוגות כשטרישה סיפרה לו מה קרה. "הם הרבה יותר יעילים מאיתנו. אי-אפשר להסתיר מהם דבר. לא תמיד הם מפרסמים, אבל הם תמיד יודעים. הם מוכנים לשלם, את מבינה, ואם אתה מוכן לשלם עבור מידע, בסוף תמיד יהיה מי שימציא לך אותו." (עמ' 331)
• זו לא היתה הופעה משובחת, הטקסט שרץ על הטלפרומפטר של קלואה חובר בחופזה. אבל המסר היה ברור: כל ניסיון למנוע מפיפינג טום להפיק רווחים מסבלה של אשה צעירה הנתונה בסערת נפש קשה מהווה הפרה גסה של חירויות האזרח של הצופים. (עמ' 334)
• כבר כשהאחות המוסמכת של פיפינג טום רצה לאורך המסדרון שמתחת לתעלת המים על-מנת להגיש סיוע לסאלי, כבר אז תבעו שאר הדיירים לעזוב. זה כמובן היה מנחית מכה פיננסית אנושה על פיפינג טום, ועוד אחרי אירוע כה דרמתי ומענג קהל כמו נסיון ההתאבדות של סאלי. הם עלולים להפסיד עשרות, אם לא מאות, מליוני לירות שטרלינג. (עמ' 335)
• סודה הקטן של דרוולה התגלה לבסוף כאשר קולרידג' פצח בצפייה ב"סרטי חדר האמבטיה" של ג'רלדין, אוסף גנוז של צילומים חושפניים שאותו שמרה לקלטת חג-מולד למבוגרים בלבד. (עמ' 337)
• לקרלייל היתה מצלמה נוספת. האיש הגיח אל מחוץ ליריעה השחורה העבה, לאחר שהשעיר את המצלמה המקצועית שלו נעולה על הדולי כשהיא מכסה את הבחורה המתקלחת בצילום-רחב. הוא עבר להשתמש במצלמת וידאו דיגיטלית זעירה, שהיתה אחוזה בכף ידו, וללא ספק עסק בהכנת קלטת פירטית. (עמ' 343-344)
• כך קרה שפרשיית הצלם הסוטה הגיעה באופן לא-צפוי לידיעת הציבור, התפתחות שזיכתה את פיפינג טום ביום נוסף של דרמה מסעירה. קרלייל פוטר, כמובן, ואילו דרוולה, שמן הדין היה שתעוף גם היא מהתוכנית בגלל ששיתפה עימו פעולה בחשאי, הורשתה להישאר.
  "דרוולה לא ביקשה את המסרים הללו, ולא עודדה את שליחתם," אמרה ג'רלדין בצדקנות, מה שכמובן היה קשקוש מוחלט. אלא שלתקשורת זה לא היה איכפת כי אף אחד לא רצה לנפות את דרוולה מהתערובת, בייחוד לא עכשיו כשהיא נעשתה מעניינת כל-כך. ובפרט אחרי שג'רלדין שידרה לקט מאוסף הסרטים הפרטי של קרלייל על דרוולה במקלחת. (עמ' 375-376)
• מחשבותיו של קולרידג' נדדו אחורנית בזמן אל ההפקה הראשונה שהסעירה אותו כילד: מקבת' של גינס. איך נעתקה נשמתו כשרוחו של בנקו הופיעה במשתה, זיעזעה את המלך האשם עד שלמעשה הפליל את עצמו. הם עשו את זה בצורה מבריקה: קולרידג' היה המום כמו מקבת' כמעט. כיום, מן הסתם, הרוח תופיע על מסכי וידאו או תיוצג על ידי מכונת פקס. קולרידג' כבר שמע את גלין אומר שהרוחות שלו הולכות להיות וירטואליות, אבל בשנים עברו אנשים לא נרתעו מסצינה של תיאטרון אמיתי. הם אהבו לראות את הדם. (עמ' 381-382)
• ווגל ידע, שעה שארב בחשכת מנהרתו, שמטר או שניים מעליו שלושת הדיירים הנותרים, יהיו אשר יהיו, מתכוננים לקראת ההדחה הסופית והאחרונה. אין בעיה. הוא יסדר להם ולפיפינג טום ברכת דרך-צלחה שלא תישכח. (עמ' 383)

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: מתים להתפרסם