נחום סטלמך

נחום סטלמך (19 ביולי 1936 - 27 במרץ 1999), כדורגלן ישראלי, קפטן נבחרת ישראל בעבר ואחד מגדולי כדורגלני הפועל פתח תקווה. זכה במדי הפועל פתח תקווה בשני גביעים ו־6 אליפויות (5 ברציפות). היה ידוע בכינוי "ראש זהב".

ציטוטים בולטים

"כבר נרמז לי אמנם כי עומדים להכליל אותי בהרכב הקבוצה הראשונה, במשחק גביע נגד הפועל בלפוריה, אך עדיין סירבתי להאמין. ליתר ביטחון, נסעתי באותו בוקר לשחק, בתל אביב נגד קבוצת גדנ"ע יהודה. כך, פשוט, כדי לא לצאת 'קרח מכאן ומכאן'. חזרתי הביתה, אכלתי בחופזה את ארוחת הצהריים ויצאתי למגרש. וארון עט עליי מיד עם בואי, ותוך גערה ממש שלחני לחדר ההלבשה: 'נחום, מה אתה חולם? לך קח את החולצה מספר 8, אתה משחק היום בקבוצה הראשונה'. הייתי מוכן באותו רגע לבלוע מטאטא, לנשק את הדשא ואת לחייהם של 21 השחקנים האחרים, כי רגע זה נחשב בעיניי הרבה יותר מהזכייה הגדולה ביותר בטוטו או במפעל הפיס. אני, אני – משחק כבר בקבוצה הראשונה, במדיה הרשמיים של האגודה (לא העלובים של קבוצת הנוער), במחיצת שמות שהיו בעיני ממש אלילים."
"זו הייתה גם העונה (1955) שהביאה עמה את הכינוי שהדביקו לי – 'ראש הזהב'. מתמיד ניחנתי בניתור גבוה ונמשכתי לנגיחות־ראש, אך משראיתי כי הדבר מוצא חן בעיני הצופים יותר משערים רגילים, הייתי מרבה עד כדי הפרזה לנגוח בראשי. ומה אין עושים למען הקהל והפרסומת? במיוחד בימי הנעורים?"
"לעולם לא אשכח את מסיבת האליפות הראשונה של הפועל פתח תקווה. העיר כולה חגגה עמנו, ואפילו יריבנו המושבעים ש'מעבר לכביש' ציינו, כי הם מרוצים מהעובדה כי ההגמוניה הבלתי מעורערת של תל אביב עברה לאם־המושבות."
"הכדורגלן הטוב הוא זה המסוגל להיות שקול עד לשנייה האחרונה, אף ברגע שהוא עומד לחרוץ את גורל המשחק החשוב ביותר."
"היריב המיועד לנו במשחק הראשון כונה בשם נבחרת סיאול, אך בסוקרי את השחקנים שעלו להתמודד עמנו, בעומדי בשולי המגרש כשרגלי נתונה בגבס, יכולתי לזהות 7 שחקנים שהופיעו בהרכב נבחרת קוריאה. איני ערב לכך שגם יתר הארבעה לא היו בהונג־קונג, אך לך תבדיל בין קוריאני לקוריאני, כי הרי לכולם אותן העיניים המלוכסנות."
"גם לקראת משחק זה ניסו המארגנים להוציא את ניו יורק מהכלים והסתייעו לשם כך בכוכבת הקולנוע הפופולרית, מרילין מונרו. על בעיטת הפתיחה בה נתכבדה, נאלצה הכוכבת היפהפיה לחזור 4 פעמים, לפי דרישת הצלמים, שבכל פעם דרשו ממנה להגביה את הרגל הבועטת יותר ויותר... מה אין עושים האמריקנים למען הפרסומת?"

ילדות ותחילת הקריירה

"כאשר הגעתי, בשעה טובה ומוצלחת, לכיתה לפני האחרונה של בית הספר העממי, נתקבלתי סוף־סוף לקבוצת הילדים של אגודת הפועל פתח תקווה. היה זה יום מאושר בחיי, שהשכיח ממני הרבה צרות שעברו עלי בגלל דו"חות המורים, החוזרים ונשנים, להורי: 'אילו שקד נחום שלכם יותר, ואילו השקיע יותר זמן בלימודים – היה יוצא ממנו משהו, משהו גדול'. גם אני רציתי ש'יצא ממני' משהו, משהו גדול, אבל לא תחת שרביטם של מלמדי התנ"ך והגיאוגרפיה, משום שמשכו אותי יותר אימוני הכדורגל. כוח המשיכה של המשחק האהוב פעל עליי בעוצמה רבה יותר, ככל שהתקרבתי אל הכדור העגול. הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, מאד לא אפלטונית, אלא הדדית ומעשית. למזלי, הייתי נתון תחת השגחה בלתי פוסקת של הורי, שהצליחו להשפיע עליי במידת מה כדי לא להפוך את הכדורגל לפולחן היחיד של חיי, אך גם מה שנותר הספיק כדי זה הכול. כבר בשעות הבוקר של יום האימון הקבוע, היה כל ראשי עסוק בתכנון כיצד להעלים את השתתפותי בו מהורי, ולשם כך יצרתי לעצמי לכסיקון שלם של תירוצים, כמטע מבלי שאחזור פעמיים על אותו תירוץ. לאחר מכן היו נתונים כל מעייני שלא להיכשל באימון, ויותר מזה – לבלוט, כדי שאוכל להתקדם הלאה, קדימה – כדי לשמוע את שאגות הקהל הקורא לעברי: 'קדימה, הפועל!', 'בראבו, סטלמך'..."
"באותם הימים הגיעה המלחמה שלי עם הורי לשיאה, כי הכדורגל כבש אצלי את המקום הראשון, ללא כל מתחרים – לפני הבית, הלימודים וכיוצא באלה. זכורני, למשל, כי לקראת משחק־הליגה הראשון שלי בקבוצת הפועל פתח תקווה, שנערך בחיפה נגד קבוצת מכבי המקומית, המצאתי בדיה כי עליי לצאת למחנה גדנ"ע, למסגרתו השתייכתי כתלמיד בית הספר התיכון בפתח תקווה. לשם כך הצטיידתי מבעוד בוקר בתרמיל עמוס כריכים ופירות הדר, ו'תקעתי אוהלי' מיד עם השכמה ב... מגרש הפועל פתח תקווה. חזיתי שם בהופעות הילדים, הנוער והנערים, עד אשר הגיע מועד היאספות הקבוצה הראשונה לנסיעה. הפעם כבר קיבלתי מושב של ממש במכונית (הגם שהייתי מוכן לנסוע בעמידה מגבול אל גבול על מנת לשחק) ובלעתי בצמא את להג שיחם של הגדולים, שהיו מסובים לצדי בהרחבה. הופעתי במשחק שהסתיים בתיקו (1 : 1) כקיצוני ימני, ושמח שהוערכתי כ'לא רע'. ברם, שמחתי הרבה לא נמשכה, כי בבואי הביתה ציפו לי הורי בפנים זועמות. 'במחנה גדנ"ע היית?' – שאג אבי, ששכנים טובים דאגו לספר לו, כי 'נחום שלך עושה חיל: הוא כבר שיחק היום בחיפה בקבוצה הראשונה'."

נבחרת ישראל

"אגב, היחיד שעל עקיצותיו באותו מסע לא כעסנו (סטלמך וג'רי חלדי), היה יהושע גלזר, שהערצתיו משכבר הימים ככדורגלן וכבדחן גם יחד. בשעה שהיה נשאל על ידי סקרנים למיניהם, מה עושים פה שני הילדים מפתח תקווה, היה משיב מבלי להניד עפעף: 'את אלה, הה, אותם שלח הנה משרד החינוך'..."

הפועל פתח תקווה

"תקופת משחקי 1955 הייתה גם שיא הצלחתה של המאמן הצעיר משה וארון, שבנה מחדש את הקבוצה על שלד של מספר ותיקים מצטיינים ומנוסים, כמו ויסוקר, [אורי] קרני, זליקוביץ ואחרים, ושילוב של צעירים מוכשרים ודינמיים כ[בועז] קופמן, [ג'רי] חלדי, [יהודה] רביוב ואנוכי. זהו המיזוג האידאלי של קבוצת כדורגל, ולדעתי, יש לשמור עליו גם בעת שמקימים נבחרת לאומית לטווח זמן ארוך."
"אכן, מעולם לא רציתי לנצח כשם שרציתי בכך הפעם, והאמנתי כי גם חברי רוצים בכך לא פחות ממני. אמר כבר מי שאמר, כי בכדורגל רוצות לנצח שתי קבוצות, אבל מצליחה בכך רק הקבוצה שהחליטה לנצח. אנו החלטנו לנצח, אם כי הדבר היה קשה הרבה יותר מכפי שסברנו. היפואים כבשו שער משווה ובמשך 60 השניות שחלפו עד לשער הניצחון שלנו, עברה עליי הדקה העצובה בחיי. באותן שניות ראיתי מנגד עיניי פנים עצובות ואבלות בנשף נישואי, דבר שחששתי ממנו יותר מכול. לאחר שקור רוחי חזר אליי, התמלאתי ביטחון רב וקיננה בי הרגשה, כי הגיעה העת שאעשה משהו לבדי. ואמנם, טרם הספיקו היפואים לעלוז התרוממתי גבוה מעל פקעת שחקנים והשוער היפואי גם יחד, ונגחתי את כדור הניצחון לרשת. היה זה השער האישי היקר ביותר שהבקעתי. בזכותו, זרם יין כמים מהגביע לפיות הקרואים בטקס נישואי."

קישורים חיצוניים

הראש, הכדור והרשת – חוברת מאת נחום סטלמך משנת 1961, מוזיאון הפועל פתח תקווה