סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך הוא רומן מאת עמוס עוז המבוסס על סיפור חייו של הסופר. הספר יצא לאור ב־2002 ועובד לסרט קולנוע.

מתוך הספר[עריכה]

"ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר – שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי."
"אירופה הייתה להם ארץ מובטחת אסורה, מחוז־כיסופים של מגדלי פעמונים ושל כיכרות מרוצפות באריחי אבן עתיקים, של חשמליות רחוב ושל גשרים וצריחי כנסיות, כפרים נידחים, מעיינות מרפא, יערות, שלגים ואחו."
"לפעמים, כשעברנו ברחוב בן־יהודה או בשדרות בן־מיימון, לחש לי אבא: 'הנה עובר שם מלומד בעל שֵם־עולם.' לא ידעתי מה כוונתו."
"הדוד בצלאל קצר־הרואי אמר בזעם מנומס: 'אבל הלוא זהו עניין בולשוויקי ממדרגה ראשונה, ככה להרוס כל סוד ומסתורין?! ככה לבטל כל רגש?! ככה להפוך את כל חיינו לכוס מים פושרים?!'"
"תל אביב: ים. אור. תכלת, חולות, פיגומים, אוהל־שם, קיוסקים בשדרות, עיר עברית לבנה, פשוטת קַו, צומחת לה בין הפרדסים והדיונות. לא סתם מקום שאתה קונה לך כרטיס ונוסע אליו באוטובוס של אגד כי אם יבשת אחרת."
"טוב לשמוע אתכם. טוב לשמוע גם אתכם. אנחנו נשלח מכתב ונקבע לנו זמן לפעם הבאה. נדבר. כן. בהחלט נדבר. בקרוב. להתראות. ותשמרו על עצמכם. כל טוב. גם לכם."
"אין שום טעם במילים נבובות. לעולם אל תנסה לגנוב את ההצגה אם אין בידך להציע דבר של טעם."
"התחלתי לקרוא כמעט לבדי, כשהייתי כזה קטן. מה עוד היה לנו לעשות? הלילות היו אז הרבה יותר ארוכים, מפני שכדור הארץ הסתובב הרבה יותר לאט, מפני שהגרביטציה בירושלים היתה הרבה יותר חזקה מכפי שהיא כיום. עד היום מתקשרים אצלי ריח נרות עשנים וריח מנורת נפט מפויחת עם החשק לקרוא ספר."
"מתוך שיקולי תרבות הם קראו ספרים בעיקר בגרמנית ובאנגלית, את חלומותיהם בלילה ודאי חלמו ביידיש. אבל אותי לימדו אך ורק עברית."
"כמו שכל ילד אוהב את אמו ואת אביו, כך מתאהב כל אחד, כשהוא גדל קצת, במישהי ממשפחה אחרת. מישהי שהייתה זרה לגמרי אבל בבת אחת, כמו למצוא אוצרות זהב במערה בחורשת תל ארזה, בבת אחת משתנים חיי המאוהב."
"התפלות וההתחכמות ממיטות בושה. לפני כל דיבור בציבור מוטב לך שתתכונן. תמיד שקול היטב בדעתך אם לא עדיפה שתיקה: השותק לא יתבזה."
"היא היתה מציעה לי כוס מים, שלא נקראו בפיה סתם מים אלא דווקא מים חיים. הלחמנייה נהפכה אצלה למאפה. אדמת החצר הייתה לעפר. הרוח המערבית הקלה נקראה רוח ים, והמזרחית נקראה קדים. כאשר עברו הרוחות האלה בין מחטי האורן, הן לא רק הניעו את המחטים כי אם השתכשכו בהן."
"על שאלותי הייתה משיבה לי תשובות לא צפויות, מוזרות, לעתים נשמעו לי תשובותיה כמעט פרועות, מאיימות עד כדי חלחלה על יציבות אדני ההיגיון המוצקים של אבא. או להפך: יש שהייתה מפתיעה אותי דווקא בתשובה צפויה ופשוטה אך משביעה כמו לחם שחור. גם הצפוי ביותר יצא אצלה קצת לא צפוי."
"התורשה, הסביבה שחינכה אותך והמעמד החברתי, כל אלה הם כמו קלפים שמחלקים לך באופן עיוור לפני תחילת המשחק. בזה אין שום חופש, העולם נותן ואתה לוקח, בלי שום אפשרות לבחור. השאלה היא מה עושה כל אחד עם הקלפים שחילקו לו. הלא יש מי שמשחק בקלפים לא כל כך טובים באופן יוצא דופן, ויש מי שבדיוק להפך, מבזבז ומפסיד הכל אפילו בקלפים נפלאים. אבל החופש איך לשחק תלוי באופן אירוני במזל של כל אחד, בתבונה, באינטואיציה וכמובן בהעזה."
"ערב ערב ישבו אפוא כל תושבי ירושלים ומסוגרים כמונו בבתיהם וכתבו: הפרופסורים שברחביה והמלומדים שבתלפיות והחכמים מבית הכרם והחוקרים מקריית שמואל והמשוררים והסופרים והאידיאולוגים והרבנים והמהפכנים ומחשבי הקץ והוגי הדעות. אם לא כתבו ספרים כתבו מאמרים."
"אנדרסון פקח את עיני לכתוב על מה שסביבי. בזכותו תפסתי פתאום שהעולם הכתוב לא תלוי במילנו ולונדון, אלא הוא חג תמיד סביב היד הכותבת במקום שבו היא כותבת: כאן אתה - כאן מרכז היקום."

נאמר עליו[עריכה]

"ברבות השנים הכעס התחלף בסקרנות ואהדה והומור. ואלה, כנראה, שלושת הכוחות שמניעים את היד הכותבת שלי. אפילו חמלה (אם כי אני קצת מפחד מהמילה חמלה, כי היא קשורה למילה רחמים). ב'סיפור על אהבה וחושך' כתבתי על הורי כאילו הם הילדים שלי. בלי גרם אחד של כעס. לא תמצאי שם גרגר אחד של כעס. תמצאי סקרנות, אהדה והומור. וכתבתי אותו מתוך רצון להזמין את המתים הביתה, להכיר להם את אשתי וילדי, להושיב אותם ולומר להם 'מתים יקרים, שתו כוס קפה וסוף-סוף נדבר. כי כשהייתם לא דיברנו'. מה זאת אומרת לא דיברנו? דיברנו בלי סוף: על בן גוריון, סטלין, הספר הלבן ומעפילים. אבל לא דיברנו על הדברים החשובים: על רגשות. מאין באתם, למה קיוויתם ומה מצאתם." ~ עמוס עוז