האדונית והרוכל

האדונית והרוכל הוא סיפור מאת שמואל יוסף עגנון שיצא לאור ב־1943.

"כפפה עצמה כלפי קופתו ופשפשה קצת כאן וקצת כאן. ראתה סכין של ציידים. נתנה לו דמיה וחזרה לביתה."
"ולא השגיח בעצמו שבגדיו נובעים מים ומנעליו כשני דליים. אמר בלבו, מה אכפת לי אם אני עומד בראש הגג או אם אני מהלך ביער, כאן גשמים וכאן גשמים."
"הביט הרוכל לחוץ והביט בפני בעלת הבית, מי מוכן לרחם עליו תחילה."
"נתאנח הרוכל על בעלה שנהרג ושאל, כיצד נהרג. אמרה לו, אם השוטרים אינם יודעים, אתה מבקש לדעת."
"בראשונה כשהיה רואה אותה מולקת ראש עוף היה מזדעזע, אחר כך היה אוכל ומוצץ אפילו את העצמות, כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון."
"נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי, נשיקותיך מתוקות מכל נשיקות שבעולם."
"יוסף בראשונה כשהראית את עצמך לפני רציתי לשסות בך את הכלבה, ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת, עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי, הוי פגרי המתוק שלי."
"כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול."
"עם שהיא מדברת נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה."
"עם שהיא הולכת החזירה פניה כנגדו ואמרה לו, שמור את הפיקה שבגרגרתך. אם האלוהים הרי היא מרטטת כאילו רואה היא את הסכין. אל תחושי חביבתי, עדיין איני נושכת בך."
"כמה היה שמח ביום שניתנה לו לינת לילה ברפת הישנה, עכשיו אפילו המטה המוצעת לו צווחת טול רגליך ברח לך."
"אבי שבשמים, צעק יוסף, כמה נתרחקתי."