רודף העפיפונים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רודף העפיפונים (באנגלית: The Kite Runner) הוא רומן רב-מכר שראה אור בשנת 2003, ספרו הראשון של חאלד חוסייני(וצ), אמריקני ממוצא אפגני. כבן למשפחה מיוחסת באפגניסטן, אמיר נהנה מתקופת ילדות נוחה ובלא מעט פינוקים. שינויים מדיניים וצבאיים גרמו למשפחה להגר לארצות הברית ואחרי תקופה ארוכה איתו מהמולדת מושכת אותו להרפתקה שמשנה את חייו.

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת "מטר", 2003.

ילדות[עריכה]

  • "אני משתין על הזקנים של הקופים המתחסדים האלה... הם לא עושים כלום חוץ מלמשש את חרוזי התפילה שלהם ולדקלם מתוך ספר שנכתב בשפה שהם אפילו לא מבינים. שאלוהים יעזור לנו אם אפגניסטן תיפול פעם לידיים שלהם", (באבא משוחח עם בנו אמיר על מוריו בבית הספר, המוסלמים).
  • "כשאתה הורג בן אדם, אתה גונב חיים, כשאתה רוצח,אתה גונב את זכותה של אישה לבעל, גוזל מילדיו אב. כשאתה משקר, אתה גוזל את זכותו של אדם לאמת. כשאתה מרמה, אתה גונב ממנו את הזכות להגינות. הבנת?" (באבא מחנך את בנו, אמיר).
  • "אם יש אלוהים באיזשהוא מקום, אז אני מקווה שהוא עסוק בדברים חשובים יותר מזה שאני שותה ויסקי או אוכל בשר חזיר" (באבא פונה לבנו, אמיר).
  • "יום אחד אקנה לך טלוויזיה, אמרתי. פניו של חסן אורו. 'טלוויזיה? באמת?', בטח. וגם לא את הסוג בשחור-לבן. אנחנו בטח כבר נהיה גדולים, אבל אקנה לנו שתיים, אחת לך ואחת לי'".
  • "... עכשיו אני הולך לתפוס בשבילך את העפיפון הכחול, אמר. הוא שמט את הסליל ופתח במרוצה... 'חסן!', קראתי, 'תחזור איתו!'... הוא קיער את שתיו כפות ידיו סביב פיו. 'בשבילך, אלף פעם ויותר!'. אמר. ואז חייך את חיוך החסן שלו ונעלם מעבר לפינה. הפעם הבאה שראיתי אותו מחייך שוב חיוך משוחרר כזה, הייתה מקץ עשרים ושש שנים, בתצלום פולארויד דהוי".
  • "אתה יודע שחסן ואתה ינקתם מאותו שד? ידעת את זה, אמיר אגא? סאקינה, זה היה שמה. היא הייתה האזארית בהיר עור וכחולת עיניים מבאמיאן, והיא שרה לכם שירי חתונות ישנים. אומרים שיש אחווה בין אנשים שינקו מאותו שד. ידעת את זה?".
  • "'כואב להגיד את זה' אמר במשיכת כתפיים. 'אבל מוטב להיפגע מהאמת מאשר להתנחם בשקר'"

מעשה האונס[עריכה]

  • "ערבוביה של מיני פסולת ושברי אבנים הייתה שפוכה בסמטה. צמיגי אופניים בלויים, בקבוקים עם תוויות קלופות, שבועונים קרועים, עיתונים שהצהיבו, פזורים כולם בתוך ערימה של לבנים וגושי מלט. תנור חלוד מברזל יצוק, עם חור פעור בצדו, נעשן נטוי על הקיר. אבל בתוך כל זה היו שני דברים שלא יכולתי להסיר את עיני מהם: אחד היה העיפיפון הכחול שנח ליד הקיר, ליד תנור הברזל: והאחר היה מכניס הקורדרוי החומים של חסן, שהושלכו על תלולית של לבנים שחוקות".
  • "עאסף כרע מאחורי חסן, הניח את ידיו על אגף הירכיים של חסן והרים את עכוזו המעורטל. הוא החזיק יד אחת על גבו של חסן, ופתח את חגורת מכנסיו שלו בידו הפנויה. הוא פתח את רוכסן מכנסי הג'ינס. הוריד את התחתונים. הוא התמקם מאחורי חסן. חסן לא נאבק. אפילו לא יבב. הוא הניע קלות את ראשו, ואני הצלחתי לראות לרגע קט את פניו. ראיתי בהן את ההשלמה. זה היה מבט שכבר ראיתי קודם לכן. מבטו של השה".
  • "חשבתי על חלומו של חסן, החלום שבו שחינו באגם. אין שום מפלצת, אמר, רק מים. אלא שהוא טעה בעניין זה. היתה מפלצת באגם, היא תפסה את חסן בקרסוליים, משכה אותו אל הקרקעית האפלה. אני הייתה המפלצת הזאת. בלילה ההוא התחלתי לסבול מנדודי שינה".

עזיבתם של חסן ועלי[עריכה]

  • "למחרת בבוקר חיכיתי בחדרי לעלי שיפנה את שולחן ארוחת הבוקר במטבח. חכיתי שידיח את הכלים וינגב את הדלפקים... ואז לקחתי כמה ממעטפות הכסף מערימת המתנות ואת השעון שלי ויצאתי החוצה על בהונותי. נעצרתי לפני חדר העבודה של באבא והקשבתי. הוא היה שם כל הבוקר, טילפן לכל מיני מקומות... חציתי את החצר ונכנסתי לבקתה של עלי וחסן שליד עץ השסק. הרמתי את המזרן של חסן ושתלתי תחתיו את השעון החדש שלי וחופן שטרות אפגניים. חיכיתי עוד חצי שעה. אחר-כך נקשתי על דלת חדרו של באבא ואמרתי את מה שקיוויתי שיהיה האחרון בשורה ארוכה של שקרים מבישים".
  • "אלא שבאבא הדהים אותי ואמר 'אני סולח לך'. סולח? אבל גניבה היא חטא של יסולח... כלום באבא לא הושיב אותי על ברכיו ואמר לי את הדברים האלה? אם כך, איך הוא יכול לסלוח לחסן ככה סתם?".
  • "'אנחנו עוזבים, אגא סאהיב', אמר עלי. 'מה?' אמר באבא והצבע התנקז מפניו. 'אנחנו לא יכולים עוד לחיות כאן', אמר עלי. 'אבל אני סולח לו, עלי, לא שמעת?' אמר באבא. 'בלתי אפשרי בשבילנו לחיות כאן עכשיו, אגא סאהיב. אנחנו עוזבים'. עלי משך אליו את חסן, כרך את זרועו סביב כתפי בנו. זאת הייתה מחווה של הגנה... ידעתי מפני מי גונן עליו עלי. עלי העיף בי מבט, ובמבטו הקר והלא סולח ראיתי שחסן סיפר לו. הוא סיפר לו הכל, את מה שעאסף וחבריו עשו לו, על העפיפון, עלי. למה הפליאה שמחתי שמישהו מכיר אותי כפי שאני באמת; נלאיתי מלהעמיד פנים".
  • "'לא מעניין אותי הכסף או השעון', אמר באבא, זרעותיו פרושות וכפותיהן נטויות כלפי מעלה. 'אני לא מבין למה אתם עושים את זה... מה זאת אומרת בלתי אפשרי?'. 'אני מצטער אגא סאהיב, אבל החפצים שלנו ארוזים. הגענו להחלטה'...
  • "פיו רטט, ולרגע חשבתי שאני רואה אותו מעווה את פניו. זה היה הרגע שבו ירדתי לעומק הכאב שגרמתי, שהבנתי איזה יגון שחור המטתי על כולם, עד כדי כך שאפילו פניו המשותקות של עלי לא יכלו להסוות את כאבו. אילצתי את עצמי להסתכל בחסן, אבל ראשו היה מושפל, כתפיו שמוטות, ואצבעותיו מתלפפות סביב קצה חוט שהשתרבב מאימרת חולצתו".
  • "ואז ראיתי את באבא עושה משהו שלא ראיתי אותו עושה מעולם: הוא בכה. זה הפחיד אותי קצת, לראות אדם מבוגר בוכה. אבות לא היו אמורים לבכות. 'בבקשה ממך', אמר באבא, אבל עלי כבר פנה אל הדלת וחסן אחריו. לעולם לא אשכח איך באבא אמר זאת, את הכאב שבתחינתו, את הפחד".
  • "טיפות גשם חלקות זרמו על חלוני. ראיתי את באבא סוגר בטריקה את מכסה תא המטען. הוא כבר היה רטוב לגמרי כשניגש אל צד הנהג. הוא התכופף ואמר משהו לעלי, שישב במושב האחורי, אולי במאמץ נואש אחרון לשנות את דעתו... אבל כשהזדקף ראיתי בכתפיו השמוטות שהחיים שידעתי מיום היוולדי תמו. באבא החליק פנימה. הפנסים הקדמיים נדלקו וחצבו בגשם שני משפכים של אור... אני באמת הצטערתי, אבל לא צעקתי ולא רדפתי אחרי המכונית. התבוננתי במכונית של באבא מתחילה לזוז משפת המדרכה, ולוקחת איתה את האדם שהמילה הראשונה שאמר בחייו הייתה שמי. הספקתי להעיף עוד מבט מתושתש אחרון בחסן היושב ברפיון במושב האחורי, קודם שבאבא פנה שמאלה בקרן הרחוב, שבה שיחקנו בגולות פעמים רבות כל-כך. פסעתי אחורה, וכל שראיתי מבעד לשמשת החלון, שנראתה כמו כסף מתמוסס, היה גשם".

אמיר חוזר לאפגניסטן[עריכה]

  • "סלח לאביך, אם תוכל. סלח לי, אם תרצה. אבל חשוב מכל - סלח לעצמך". (מתוך המכתב של רחים חאן לאמיר).
  • "הוא(פאריד) הצביע על זקן בלוי לבוש סחבות שהתנהל לאיטו על דרך עפר,עם שק גדול מלא עשב קשור על גבו"זאת אפגניסטן האמיתית,אגא סאהיב זאת אפגניסטן שאני מכיר.אתה?תמיד היית תייר כאן,פשוט לא ידעת את זה"פאריד לאמיר
  • "פעם, כשהייתי ממש קטן, טיפסתי על עץ ואכלתי את התפוחים הירוקים והחמוצים שהיו עליו. ואחר כך הבטן התנפחה לי והייתה קשה כמו תוף, זה כאב נורא. אמא אמרה שאם הייתי מחכה שהתפוחים יבשילו, לא הייתי חולה. אז עכשיו, בכל פעם שאני באמת רוצה משהו, אני משתדל לזכור את מה שהיא אמרה על התפוחים". (סוהראב לאמיר)
  • "בשבילך. אלף פעם ויותר!" (אמיר לבנו של חסן)
  • "משום שכשבא האביב, הוא מפשיר את השלג, פתית אחר פתית, ואולי זה עתה ראיתי את הפתית הראשון מפשיר." (עמוד אחרון).

קישורים חיצוניים[עריכה]