אהבה בימי כולרה (ספר)

אהבה בימי כולרה (בספרדית: El amor en los tiempos de cólera) הוא רומן מאת גבריאל גארסיה מרקס שיצא לאור ב־1985. הרומן עוסק בצורותיה השונות של האהבה תוך תיאור סיפור אהבתם של שני גברים לאותה אישה. הסיפור מתרחש באמריקה הלטינית בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20.

"אבל לא את סימני ההחלדה הסופית ראתה בכל אלה, אלא שיבה משמחת אל הילדות. לכן לא ראתה בו זקן קשה אלא ילד סנילי, וברמייה הזאת הייתה ברכה לשניהם, כי הרחיקה אותם מן הרחמים."
"היה לו הדופק החלש והנשימה החולנית והזה החיוורת של הנוטה למות. בבדיקתו העלה שאין לו לא חום ולא כאבים, והרגשתו הממשית האחת היא הצורך הדוחק למות. די היה לו בחקירה הערמומית שחקר תחילה אותו ואחר כך את אמו בשביל להיווכח שוב שתסמונת האהבה דומה בכל לתסמונת הכולרה."
"פלורנטינו אריסה כתב כל דבר בלהט כה גדול, עד שאפילו מסמכים רשמיים נראו ככתבי אהבה. שטרי המטען שכתב יצאו מחורזים, ואחת היא כמה השתדל להימנע מזה, ומכתבי עסקים שגרתיים נתלוותה להם נעימה לירית, ונגרעה סמכותם."
"אין לך אנשים מעשיים ואין לך חוטבי עצים עקשנים ואין לך מנהלים צלולי דעת ומסוכנים יותר מהמשוררים."
"הדבר היחיד שיצער אותי במוות הוא שסיבתו לא תהיה האהבה."
"ברוב חוכמתה, חוכמת כלב זקן, הפכה וגלגלה אותו, ילדה אותו מחדש, ניפצה את סגולותיו התיאורטיות, ולימדה אותו את הדבר האחד שהיה לו ללמוד על האהבה – שאין אדם מלמד את החיים."
"כדרכם של לבבות עולל לו לבו אחד מאותם תעלולי זונות, וגילה לו שהוא והאיש הזה, שבו ראה אויב תמיד, אינם אלא טרף לגורל אחד ולתשוקה אחת, צמד בהמות בעול אחד. בפעם הראשונה בעשרים ושבע שנות המתנה שאין לה סוף לא יכול פלורנטינו אריסה לעמוד במדקרת כאבה של ההבנה שהבין, שהאיש הזה, הראוי להערצה, צריך למות כדי שימצא הוא עצמו את האושר."
"לא, הוא לא יגלה לאיש, גם לא ללאונה קאסיאני, ולא מפני שאין הוא רוצה לפתוח לה את התיבה שבה שמר אותו היטב מחצית חייו, אלא מפני שרק אז הבין שהמפתח לתיבה אבד לו."
"הייתה לה בלבה תמיד שלווה מספקת בשביל להבין שלא זיכרונות של אהבה או חרטה יש כאן, אלא השתקפות של צער שמניח סימני דמעות. והיא לא ידעה שמלכודת הרחמים, שנפלו בה חלליו הרבים של פלורנטינו אריסה, מסכנת גם אותה."
"בשני עולמות נפרדים חיו, אבל בזמן שהשתדל הוא בכל מאודו לצמצם את המרחק ביניהם, היו כל צעדיה שלה בכיוון ההפוך."
"פלורנטינו אריסה היה שוכח תמיד בזמן שלא היה צריך לשכוח, שהנשים נותנות את דעתן על הכוונה הסמויה של שאלה יותר מעל השאלה עצמה."
"הוא לא אבה לראות שהחיכוכים עם אשתו אפשר שיש לתלותם באווירה הדחוסה השוררת בבית, ונוח היה לו לתלותם בעצם טיבם של הנישואין – המצאה אבסורדית זו שאין לה קיום אלא בחסדיו של האל שאינם תמים לעולם. הלא הדבר הזה מנוגד לכל הגיון מדעי, ששני בני־אדם שכמעט אינם מכירים זה את זה, ואין כל קשרי דם ביניהם, והם בעלי אופיים שונים, והם שונים זה מה על פי חינוכם ותרבותם ואפילו על פי מינם, ששני בני־אדם שכאלה יימצאו מחויבים פתאום לגור יחד, לישון על מיטה אחת, להיות שותפים בשני יעודים שאולי הועידם הגורל ללכת בכיוונים הפוכים."
"הד"ר אורבינו תלה זאת בקשיחותן של נשים מטבען, שבזכותה כדור הארץ מוסיף להסתובב מסביב לשמש, כי בעת ההיא לא ידע שהיא מעמידה חיץ של כעס תמיד כדי להסתיר את פחדה."
"הוא לא עשה מה שקיוותה בדריכות ובמתיחות שיעשה – שיכחיש הכול מתוך עמידה נחושה, שיתקצף על העלילה, שיצעק שהוא מחרבן על החברה המחורבנת הזאת שאינה יודעת מעצורים והיא רומסת את כבודו של אדם, ולא יזוז מעמדתו, כיאה לגבר, אפילו לנוכח הוכחות חותכות לבגידתו."
"הוא השתוקק לדעת איך ראוי להן לנשים, לדעתה, להתאהב בקולנוע כדי שאהבתן תכאיב פחות מבמציאות."
"לא מן המוות דווקא פחד אלא בעיקר מן הגיל המשפיל שבו תוצרך אישה להוליכו בזרועו. הוא ידע שביום ההוא, וביום ההוא בלבד, יהיה אנוס לחדול מלייחל אל פרמינה דאסה."
"הוא עצמו לא היה מסוגל להיפטר ממושג הזקנה של ימיו, ולכן לא ייפלא שכשראה את פרמינה דאסה מועדת בקולנוע, הזדעזע בפגיעת ברק של אימה, שהנה המוות, בן הזונה הזה, ינצח אותו ניצחון שאין להשיבו במלחמת האהבה העקשנית שלו."
"לכן תיכנן הכול עד הפרט האחרון כמתכונן לקרב אחרון – להעיר ולעורר סקרנויות חדשות, נעלמים חדשים, תקוות חדשות בלבה של אישה שכבר מיצתה עד תום חיים מלאים. עליו להציע לה אשליה מטורפת שבכוחה להפיח בה את האומץ הנדרש כדי להשליך אחרי גווה את הדעות הקדומות של מעמד שלא היה מעמדה שלה מלכתחילה אבל נהיה מעמדה שלה יותר משל כל אחרת. עליו ללמד אותה לראות באהבה מצב של חסד עליון – לא אמצעי לדבר אלא ראשית ותכלית לעצמה."
"שלא מדעת התחיל דוחה את קשייו מתוך תקווה שהמוות יישב אותם."
"הגיעה שעתה שלה גם היא לשאול את עמה מתוך כבוד, מתוך גדולה, מתוך רצון שאין לכובשו לחיות, מה לעשות באהבה שנשארה בלי בעלים."
"לא ייאמן איך אדם יכול להיות מאושר כל כך שנים רבות כל כך מתוך מריבות רבות כל כך וסיבוכים רבים כל כך, לכל הרוחות, ולא לדעת בעצם אם אהבה היא או לא."
"כשאשה, לעומת זה, מחליטה לשכב עם גבר, אין גדר שלא תמוטט, אין שיקול מוסרי שלא תהיה מוכנה לצפצף עליו – אין אלוהים שיוכל לה."
"משל כאילו דילגו על נתיב הייסורים של חיי הנישואין וניגשו בלי עיכובים אל לב לבה של האהבה. בשקט בילו להם יחדיו כבעל ואשה זקנים, למודי ניסיון חיים, שהם כבר למעלה ממלכודות התשוקה, למעלה מן הלצון האכזרי של האשליה ומן ההתבדות של האכזבה – למעלה מן האהבה. כי כבר חיו יחד פרק זמן מספיק להבין שהאהבה אהבה היא תמיד, בכל עת ובכל מקום, אבל מרוכזת יותר ככל שמתקרבים אל המוות."
"הסתכל בפלורנטינו אריסה, בכוח השליטה הזה שבו אין לנצחו, באהבתו זו שאינה יודעת פחד, והוא נמלא יראה מפני החשש המאוחר שמא החיים הם, ולא המוות דווקא, שאין להם גבולות."