משחקי הרעב

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משחקי הרעב (באנגלית: The Hunger Games) הוא הספר הראשון טרילוגיית משחקי הרעב מאת סוזן קולינס.

  • "כשאני מתעוררת, החצי האחר של המיטה קר. אני מותחת אצבעות ומחפשת אחר חמימותה של פרים, אבל לא מוצאת דבר מלבד כיסוי הקנווס הגס של המזרן." ~ משפט הפתיחה של הספר
  • "אני בטוח שהם לא שמו לב לדבר מלבדך. את צריכה ללבוש להבות לעתים קרובות יותר." ~ פיטה לקטניס אחרי הופעתם "הלוהטת", עמוד 69
  • "אתה מוזמן ג'יגולו." ~ הנער ממחוז 2 לפיטה, שנשלח לבדוק אם הנערה ממחוז 8 מתה סופית, עמוד 148
  • "להתראות רו." ~ משפט הפרידה של קטניס מרו לאחר מותה, עמוד 215
  • "כן,זיגוג. אמצעי ההגנה האחרון של הגוסס." ~ פיטה לקטניס אחרי שהצילה אותו, עמוד 229
  • "'אז מי לא יודעת לשקר, פיטה?' אני אומרת, אף שהוא לא מסוגל לשמוע. לא חשוב. כל תושבי פאנם שומעים." ~ קטניס לאחר שסיממה את פיטה, עמוד 252
  • "תשכחי מזה מחוז שתים־עשרה. אנחנו הולכים להרוג אותך. בדיוק כמו שהרגנו את החברה הקטנה ומעוררת הרחמים שלך... איך קראו לה? זאת שקפצה בין העצים? רו? אז קודם רו ואחר כך את, ואני חושבת שניתן לטבע לעשות את שלו עם הג'יגולו שלך. איך זה נשמע לך?" ~ קלוב מנסה להרוג את קטניס ליד קרן השפע, עמוד 259
  • "לא, באמת. וברגע שהשיר שלך נגמר, אני ידעתי – ממש כמו אמא שלך – שזהו, אני גמור." ~ פיטה לקטניס במערה, עמוד 273
  • "אני אוחזת בידו, נאחזת בה חזק, מתכוננת לקראת המצלמות וחוששת מהרגע שאצטרך לבסוף להרפות." ~ משפט הסיום של הספר

שיחות[עריכה]

"זאת לא אשמתה" אני אומרת.
"לא, זאת לא אשמת אף אחד. ככה זה," אומר גייל.

משחקי הרעב-עורבני חקיין- |סוף הספר| קטע א׳: ״פיטה ואני מתקרבים שוב. הוא עדיין תופס לפעמים בגב הכיסא ונאחז בכוח עד שהפלאשבק עובר. אני מתעוררת בצרחות מסיוטים של טציות וילדים אבודים. אבל הזרועות שלו נמצאות שם כדי לנחם אותי. ובסופו של דבר גם השפתיים שלו. בלילה שבו אני מרגישה שוב ברעב שהציף אותי על החוף, אני יודעת שזה היה קורה בכל מקרה. שמה שאני צריכה לשרוד הוא לא האש של גייל, המלובה בזעם ובשנאה. יש לי מספיק אש משלי. מה שאני צריכה הוא שן הארי באביב. הצהוב העז שמשמעותו לידה מחדש ולא חורבן. ההבטחה שחיים יכולים להימשך, ולא חשוב כמה נוראות האבדות שלנו. שהם יכולים ליהיות טובים שוב. ורק פיטה יכול להעניק לי את זה. קטע ב׳: ״ אז אחר כך, כשהוא לוחש, ״את אוהבת אותי. אמיתי או דימיוני?״ אני אומרת לו, ״אמיתי.״