ג'ון מקסוול קוטזי
ג'ון מקסוול קוטזי (באנגלית: John Maxwell Coetzee; נולד ב־9 בפברואר 1940), סופר דרום־אפריקאי, זוכה פרס נובל לספרות.
מתוך ספריו
[עריכה]מחכים לברברים (1980)
[עריכה]- "לו אך הסגרתי שני אסירים מגוחכים אלה לידי הקולונל, אני מהרהר – 'הנה, קולונל, אתה המומחה. נראה מה תוכל להפיק מהם!' – לו יצאתי למסע ציד לכמה ימים, כדרך שהיה בדעתי לעשות, אולי לביקור במעלה הנהר, ובשובי, בלא לקרוא את הדוח, או לאחר רפרוף בעין לא־סקרנית, נותן עליו את חותמי, ללא שאלות בדבר משמעה של המילה 'חקירות' ומה שחבוי מתחתיה כמו שד המוות מתחת לאבן – אילו עשיתי את המעשה הנבון, אפשר שהייתי יכול עתה לשוב אל הציד ואל תענוגות־הבשרים השלווים, בעודי מחכה עד שיחדלו התגרויות ותשכך העצבנות לאורך הגבול. אבוי, לא רכבתי משם: לשעה אטמתי את אזני לקולות העולים מן הצריף שליד האסם, שנשמרים בו הכלים, ואחר־כך, בלילה, לקחתי פנס והלכתי לראות במו עיני."
- "מיומו השני פה העיקה עליי נוכחותו יותר מדי ולא יכולתי אלא לנהוג בו יחס הוגן. אני משער לי שכתלין משוטט הוא מורגל בהתרחקותם של הבריות. (ושמא רק בערי השדה עדיין נחשבים תליינים ומענים ללא־נקיים?) אני מביט בו ותוהה כיצד חש בפעם הראשונה: שעה שהוזמן, כשוליה, להדק את המצבטים או לסובב את הבורג או כל מה שהם עושים האם נרעד ולו במעט למחשבה, כי באותו רגע הוא נכנס אל תחום האסור? ואני גם מוצא את עצמי תוהה אם יש לו איזה טקס היטהרות פרטי, שהוא עורך בדלתיים סגורות, כדי שיוכל לחזור ולסעוד את לבו בחברת אנשים אחרים. אולי הוא נוטל את ידיו בקפידה יתירה, או מחליף את בגדיו, ושמא יצרה הלשכה אנשים חדשים היכולים לעבור בלב שקט מן הלא־נקי אל הנקי?"
- "מעשיהם אינם מפתיעים אותי. היטב ידוע לי המשקל שאפשר לתת ברמזים של דופי ובחצאי דברים וכיצד אפשר להציג שאלה בדרך שתקבע את תשובתה. הם ישתמשו נגדי בחוק כל־עוד ישרתם הדבר ואחר־כך יפנו אל שיטות אחרות. זו דרכה של הלשכה. לאנשים שאינם פועלים תחת מרותו של החוק ההליך המשפטי אינו אלא אחד מרבים."
- "כיצד נוכל לנצח במלחמה שכזאת? מה הטעם במבצעים צבאיים על־פי הלכות המלחמה, בפעולות טיהור ובפשיטות ענשין ללב שטחו של האויב כאשר אפשר להקיז את דמנו למוות בביתנו?"
- "הברברים יוצאים בלילה. לפני רדת החשיכה יש להכניס את אחרוני הצאן, לנעול את השערים, להעמיד זקיף בכל עמדת תצפית להכריז על השעות. כל לילה, כך אומרים, הברברים משוטטים כאן, משחרים לרצח ולשוד. ילדים רואים בחלומם את התריסים נפתחים ופרצופי פרא של ברברים מגחכים אליהם ברשעות. 'הברברים כאן!' צווחים התינוקות ואין להרגיעם. כבסים נעלמו מן החבלים, מזון נעלם מן המזווים, ויהיו נעולים ככל שיהיו. הברברים כרו מנהרה מתחת לחומות, אומרים האנשים; הם באים ויוצאים כחפצם, לוקחים מכל הבא לידם; אין איש בטוח עוד. האיכרים עודם חורשים את השדות, אך הם יוצאים חבורות־חבורות, לעולם לא ביחידות. הם עובדים בלי חמדה; הברברים אך מחכים עד שיבשילו היבולים, כך הם אומרים, ואז יציפו שוב את השדות."
- "סלח לי אם השאלה נשמעת מחוצפת, אבל רצוי לשאול: איך אתה יכול לאכול אחרי־כן, לאחר שעסקת... בטיפול באנשים? זו השאלה ששאלתי את עצמי תמיד לגבי תליינים והדומים להם. חכה! שמע לי עוד רגע. אני מדבר בכנות. לא קל היה לי להעז ולבטא זאת, שהרי אני חרד מפניך, איני צריך לומר לך, אני בטוח שהדבר ידוע לך. האם לא קשה לך לאכול אחרי־כן? דימיתי לי שרוצים לרחוץ אז את הידיים. אבל שום רחצה רגילה לא תספיק. יהיה צורך בעזרת כוהנים, בטקס טהרה, לא כן? איזה טיהור לנשמה גם כן – כך דימיתי לי. שאם לא כן איך אפשר לחזור אל חיי יום יום – לשבת אל שולחן, למשל, ולסעוד עם בני המשפחה או עם חברים?"
- "מהו שמנע מאתנו לחיות בזמן כדג במים, כציפור באוויר, כילדים? זו אשמת הממלכה! הממלכה יצרה את זמן ההיסטוריה. הממלכה קבעה את קיומה לא בזמן המחליק ונטווה וחוזר ונשנה בחליפי העונות, אלא בזמן המשונן של קימה ונפילה, של תחילה וקץ, של פורענות. הממלכה גוזרת על עצמה לחיות בהיסטוריה ולקשור נגד ההיסטוריה. רק מחשבה אחת מעסיקה את דעתה המבולעת של הממלכה: כיצד לא להסתיים, כיצד לא למות, כיצד להאריך את ימיה. בימים היא מרדפת את אויביה. היא ערמומית ואינה יודעת רחם, היא משלחת את כלבי־הציד שלה לכל מקום. בלילות היא ניזונה מחזיונות של אסון: בזיזת ערים, אינוס אוכלוסיות, הררים של עצמות, דונמים של חורבן – חיזיון מטרוף, אך ממאיר."
