"השמחה הכי גדולה שנשארה לי זאת השמחה לאיד. וזה לא מעט."
"שהה עוד איזה זמן על גבול היום המתאחה, בין כל המתרקם והנסוג, ריסיו סבוכים בשערה התלתלי המהביל, שפתיו כרוכות עוד בשפתיה, הנהר היוצא להשקות את הארץ זורם במורד פניו וצווארו."
"מה לנו ולכל זה, לכביסה, לקניות, לניקיון, לצרות שלה, לעבודה שלה, לכל החברים האלה שלה, מה לנו ולכל זה."
"לפתע נשמעה לו המילה מוזרה ביותר. אותיותיה הצטיירו לנגד עיניו וקיבלו חיוּת משלהן, התנתקו מן המשמעות שהיו אמורות להביע וקנו לעצמן איזו ממשות אחרת."
"לספק ולהבין מה היא רוצה ולהשהות ולהשתהות ולגוון במהירויות ובעוצמות, עם שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות."
"זו מיומנות של אהבה. הוא מתפקד להפליא כמאהב, כאוהב, כנכמר. גופו נשאב אליה, מתכדר בה, מתפתל עליה, עוטף וחובק, ממש כמו באהבה."
"כיום רק מעטות מהן באות מלונדון או מניו-יורק לחרוף לכמה שבועות. בלבנוניותן ובמבטן הרדוף, המלנכולי והמבולבל, ניכרת כיום יותר מכל התבוסה לשבטים חזקים יותר, גדולים יותר, מותאמים יותר לשמש ולהמולה המקומית, שעלו מדרום ודחקו את מידרך רגלן הענוג והמתלבט."
"עילם התעורר והתחיל לבכות, הו, אמר הזקן והמשיך למלמל את המסכת ארמית. דברי אגדה, רטן, עדיף בארמית. שמע עילם את הנעימה הארמית ונרגע מבכיו ונרדם."
"גווילים עתיקים זה דבר מסוכן מאוד. הם כתובים מעצמות, והעצמות יכולות יום אחד לקרום בשר כמו בחזון של יחזקאל, או סתם לקום בלי לקרום בשר, ולפשוט על הארץ."
"בין בית שאול לבית דוד נשפך הרבה דם, ובית דוד ניצח והשתלט על כל ההיסטוריה היהודית, אז אם האנשים האלה מתייחסים לבית שאול, אפשר להניח שהם לא ממש אוהבים את בית דוד ואת כל מה שהוא מייצג."
"המראה של חורשות הזיתים הצומחות מתוך הארץ הזאת כאילו הן צומחות אל תוכה פנימה – שותקות, רכות, קפוצות גזעים, כאילו מובנות מאליהן, כאילו הכרחיות."
"מצבי תודעה קודמים, מלפני עשר או עשרים שנה, נראו לו כמעט חידתיים, בלתי ניתנים להפרדה מעצם התחושה של השחיקה והיפרדות הרכיבים לאיי נפש תמהים, משקיפים, צופים מבלי לראות דבר, תוהים על כל שהיה מלוכד פעם, על כל שהיה מובן מאליו, אם היה כזה באמת."
"מבחוץ היה הבונקר מין גבעה פחוסה, צנועה למדי בגודלה, שבאחת מצלעותיה נפער פתח מדופן בטון, עשוי בקפידה."
"הבסיס תמיד השרה עליו דכדוך, הרבה יותר מהבונקר, אבל את הנוף הנשקף מן הגדר הוא דווקא חיבב."
"תמיד יהיה מישהו שכבר הגיע, שכבר נכנס, שכבר נרכן על המסך, או שכלל לא יצא, שלא הלך מעולם."
"היה משהו מפתה ומדיח בהכרת האנשים, פעילותם ושגרתם, ללא ידיעתם. אל שולחנו של תמיר הגיעו גם שיחות ארוכות, ממגוון כלי תקשורת, והישיבה מול השיחות האלה העמיקה עוד יותר את תחושת המציצנות."
