יצחק רבין (1 במרץ 1922 - 4 בנובמבר 1995), פוליטיקאי ישראלי, כיהן כרמטכ"ל השביעי של צה"ל, שגריר ישראל בארצות הברית, שר וראש הממשלה החמישי של ישראל בשתי תקופות כהונה.
"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך הכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות, כפי שהיה הדבר ב־92, שם נתנו לנו את המנדט לעשות את מה שאנו עושים ולהמשיך בכך." ~ מתוך נאומו האחרון בעצרת השלום בה נרצח, 4 בנובמבר 1995, י"ב בחשוון תשנ"ו
"אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי אדיר."
"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים 'יהיה בסדר'. צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום."
"אני מבקש שכולנו, כל יושבי הבית הזה, יזכרו, העם לא משרת אותנו – אנחנו משרתים את העם." ~ מתוך נאום כינון הממשלה, 13 ביולי 1992
יצחק רבין עם חוסיין, מלך ירדן, 1994. "אני, ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר... היום: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום." ~ בנאום בפני הקונגרס של ארצות הברית, 26 ביולי 1994
"אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה."
"די לדם ולדמעות. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו כמוכם: אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין."
"אין לי נכסים, יש לי רק חלומות להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר – עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי."
"לאחר מלחמות ואירועי דמים לאין ספור, אנו שולטים על יותר מ־2 מיליוני פלשתינים באמצעות צה"ל ומנהלים את חייהם על־ידי מינהל אזרחי. אין זה פתרון של שלום. אנו יכולים להמשיך להילחם, אנחנו יכולים להמשיך להרוג ולהמשיך להיהרג, אבל אנחנו גם יכולים לנסות להפסיק את מעגל הדמים הבלתי־נגמר הזה; אנחנו יכולים לתת גם סיכוי לשלום." ~ בעת אישור הסכם אוסלו ב' בכנסת, 5 באוקטובר 1995[1]
"ואני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום, אני, ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לך, מלך ירדן, ואומר לכם ידידים אמריקנים: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום. ומחר, בדרך העולה לירושלים, אלפי פרחים יעטפו באהבה את חלקי המשוריינים החלודים, אלה שלא הגיעו אל העיר. מחר, אלפי פרחים יחייכו שלום אלינו משלדי המתכת." ~ נאום בפני הקונגרס של ארצות הברית, וושינגטון, 26 ביולי 1994, מתוך הספר "רודף שלום"
"הייתי איש צבא 27 שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול." ~ מתוך עצרת השלום, כיכר מלכי ישראל, 1995
"כל ההיסטוריה של העם היהודי נמצאת בין חריצו של הכותל הקדוש הזה." ~ מתוך הפרק הראשון בספרו פנקס שירות
"ירושלים שלי היא מוקד געגועיו ומחוז חלומותיו של העם היהודי. היא החלום – להגיע. אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל: יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אך בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה, ואין שלום בלי ירושלים. ירושלים, שנחרבה שמונה פעמים, הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד." ~ נאום בכנסת, 1992
"ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי." ~ במהלך ישיבת הכנסת, 21 בספטמבר 1993[2]
"אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום." ~ מתוך נאום בפני תלמידי תיכון, 1995
"ממשלה זו, כמו כל קודמותיה, מאמינה כי אין חילוקי דעות בבית הזה בדבר נצחיותה של ירושלים כבירת ישראל. ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח." ~ נאום בכנסת, 15 במאי 1995
"עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה-אדומים וגם את גבעת-זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... משא־ומתן בין הצדדים להסכם בדבר מעמד הקבע יחל מוקדם ככל האפשר אך לא מאוחר מ־4 במאי 1996. כזכור, הוא יסתיים ב־4 במאי 1999. מובן כי משא־ומתן זה יכסה נושאים נותרים, לרבות ירושלים, הסדרי ביטחון וגבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף." ~ מתוך נאומו האחרון בכנסת, אחרי הסכם אוסלו השני, 5 באוקטובר 1995[1]
"מטרת צה"ל להרתיע, או אם ההרתעה נכשלת – להכריע." ~ כרמטכ"ל, טרם מלחמת ששת הימים
"בתוך כוחות החי"ר של צה"ל בולטת חטיבת הצנחנים הסדירה משכמה ומעלה. הצנחנות בצה"ל אינה רק מקצוע צבאי. צנחנות היא אופי. היא מגלמת את התגשמות חלומה של הציונות לאו דווקא בהקשר הבטחוני־צבאי: אנשים יפים שמפעמת בהם אהבת האדם והארץ, בעלי רמה אישית גבוהה, נחישות עד תום, נכונות להקרבה. זוהי הרוח המייחדת את כל המתנדבים והנחשונים מאז ימי ראשית היישוב ועד עצם היום הזה. זוהי הרוח שהוליכה את ישראל, בוודאי את צה"ל, לשעותיהם היפות ביותר."[3]
"מי שהולך להתעמת עם צה"ל באבנים ובקבוקי תבערה, שידע שהוא מסתכן בנפשו."[4]
"עברתי הרבה מאז, אבל יש זיכרונות ומראות שלא נמחקו, ויישארו קשים לתמיד. השורות העצובות בספר שלך מתארות איך שמעתם ברדיו, בחדר האוכל בקרית ענבים לפני יציאה לפעולה, את בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה וחייל אחד מתחנן 'חבר'ה, תסגרו את זה, אני מת לישון, נשמע את ההכרזות מחר'." ~ על המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות[5]
"זה היה עצוב. ובעיקר קשה. אם קראת, את יודעת: להראל היו 220 הרוגים ו־617 פצועים בקרבות האלה. כמה מהם, ילדים ממש, נהרגו מולי. לעיני. כמה מהם קברתי במו ידי. אני מניח שגם אם הייתי בן 30 או 40 זה היה קשה. אבל הייתי בן 26, והדרך לירושלים וחיי האנשים שהופקדו להחזיק אותה פתוחה היו עליי, באחריותי. אם היה לנו זמן הייתי מבקש מיחזקאל (שרעבי, נהגו) לעבור בבית הקברות בקרית ענבים. מבחינתי, החלק הקשה במלחמת העצמאות נשאר שם, ויישאר שם לתמיד."[5]
"מודיעים לי כי הוחלט להפגיז את האונייה [אלטלנה] בתותח. פגז ראשון לא הרחק מן האונייה, הפגז השני או השלישי פגע באונייה. תותח מיושן, ללא כוונות, עם סיכויים אפסיים לפגוע באונייה שבים – ואיזו פגיעה מדויקת. אפילו הארטילריה המודרנית של צה"ל לא הייתה מתביישת היום [1979] בהישג כזה ... זו הייתה הפגזה כדי לפגוע ולא להטיל פחד בלבבות אנשי האונייה, כפי שניסו להסביר שנים רבות לאחר מעשה. ללא חיסול האונייה, לא הייתה פרשה זו מסתיימת." ~ "פנקס שירות", עמ' 568
"אני חושב, כי מלחמה זו הוכיחה, כי חל גיבוש חדש בתפיסה הכוללת של צה"ל, תוך כדי התאמת דרכי הפעולה הצבאית, הכלים, האמצעים והאימונים בצורה המתאימה והתוצאות הוכיחו את עצמן. אני חושב, שצה"ל לא היה ערוך מעולם טוב יותר למלחמה מכפי שהוא נערך לפני מלחמת ששת הימים." ~ בראיון על מלחמת ששת הימים[6]
"אודה, כי כשבועיים עד חודש אחרי מלחמת ששת הימים האמנתי, כי הייתה זו האחרונה במלחמותינו. קשה היה לי להאמין, שאחרי ניצחון ישראלי מוחץ כזה ותבוסה ערבית כל־כך קשה, לא יתפכחו מדינות ערב ולא יגיעו למסקנה, שתפארתן לא תהיה עוד על דרך המלחמה. אחרי כחודש, הגעתי למסקנה כי הייתי כחולם. המציאות הייתה שונה בתכלית. ראיתי, כי ככל שהמכה הייתה חזקה יותר, היא הולידה בקרב מנהיגי מדינות ערב רגשות נקם חריפים יותר, והיערכות מחודשת לקראת מלחמות נוספות." ~ בראיון על מלחמת ששת הימים[6]
"אי־אפשר לשחוק את כושר־הלחימה ורצון־הלחימה של עם בן עשרות מיליונים, המאמין בלהט בקדושת מטרתו." ~ לעיתונאי ג'ו אלסופ, על מלחמת וייטנאם, 1968[7]
"כשהחרדה לגורל העם היהודי הופכת לפאניקה, כשהיא המנוע והדלק של מלחמה ומדיניות – היא מחלישה ולא מחזקת. לא אכנס לפסיכולוגיה, גם בזה אני לא מבין גדול. אבל אני יכול להגיד שמחרדה לא בונים מדינה. ובחרדה לא בונים צבא ותורת ביטחון, והיא לא החומר הנכון לבנות בו מדיניות למיצוי הישגי מלחמה... חרדה היא עניין מסוכן לאנשי צבא ולמדינאים, ופאניקה היא אסון."[5]
"ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם." ~ דבריו בישיבה הראשונה של הכנסת ה־13 והשבעת ממשלתו ב־13 ביולי 1992[8]
"לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." ~ בעצרת לציון 25 שנה לחידוש ההתיישבות היהודית ברמת הגולן, יוני 1992
"אני לא רוצה לראות פה את ג'בליה." ~ בביקור בכפר שלם, משווה את השכונה המוזנחת למחנה הפליטים הפלסטיני, 1993[9]
"אני לוקח עליי את האחריות, אני אחראי שלא הצלחנו להביא את נחשון הביתה." ~ במסיבת עיתונאים לאחר היוודע תוצאות מבצע החילוץ הכושל של נחשון וקסמן[10]
"כאן בארץ־ישראל חזרנו ובנינו עם. כאן בארץ־ישראל הקמנו מדינה. ארצם של הנביאים, זו שהנחילה לעולם את ערכי המוסר, המשפט והצדק והושבה אחרי אלפיים שנות גלות לבעליה החוקיים, בני העם היהודי ועל אדמתה בנינו בית לאומי ומדינה לתפארת. אולם לא חזרנו אל ארץ ריקה. היו כאן פלשתינים שנאבקו נגדנו במשך 100 שנות פרעות ודמים. אלפים רבים משני הצדדים נהרגו בקרב על אותה פיסת אדמה, על אותה כברת ארץ. אליהם הצטרפו גם צבאות מדינות ערב." ~ בעת אישור הסכם אוסלו ב' בכנסת[1]
"לא יהיה נורא אם ניסע לגוש עציון באשרת תייר." ~ לאחר ביקור בגוש עציון במהלך מערכת הבחירות 1977, בהתייחסו לאפשרות של קיום הישובים היהודיים שם תחת שלטון ירדן.
"לפני 25 שנים נפגשו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל. לינדון ג'ונסון שאל אז את לוי אשכול: 'אדוני ראש הממשלה, איזו מדינת ישראל אתה רוצה?' היום, 46 שנים אחרי הקמת המדינה, 26 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אולי הגיע הזמן להשיב על השאלה הזו: איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים?" ~ אוגוסט 1993
"הדרך היחידה להדביר טרור היא להילחם בו." ~ בעקבות חטיפת טיסה 648 של איג'יפטאייר, 1985
"נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור."
"אל מול שימוש בכוח, אם ברצוננו להתקיים כמדינה, עלינו לעשות החלטות קשות." ~ בשיא האינתיפאדה הראשונה כיוצא ממשפט אחר שאמר: "תשברו להם את העצמות."
"רצח פלסטינים על ידי יהודים לא יעצור את השלום." ~ לעיתון מעריב, לאחר פיגועי התופת במרכז הארץ, 11 בספטמבר 1995
"איני מודאג מהתנגדותם של האיגודים המקצועיים בישראל לתהליך ההפרטה כשם שאיני מודאג מקבוצות טרור איסלאמיות המבקשות לפגוע בתהליך השלום" ~ הארץ, 21 בנובמבר 1993
"האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם."
"אנו כמוכם – אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין. אנו נותנים היום סיכוי לשלום, ואומרים לכם בקול צלול: 'עד כאן'." ~ בנאום בכנסת, 21 בספטמבר 1993
"מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל." ~ 1974
"מדינה פלסטינית בין ישראל לירדן תהיה סרטן בלב המזרח התיכון." ~ בראיון ל"ניוזוויק", 1975
"אני לא חושב שאפשר להתקיים לאורך ימים, אם לא רוצים להגיע לאפרטהייד, במיליון וחצי ערבים בתוך מדינה יהודית, שהריבוי שלהם תמיד יהיה גדול יותר." ~ על רקע אפשרות פינוי ההתנחלויות, 1976[11]
"אני רוצה לתת לאש"ף את האשראי המגיע לו ולומר שאין הם מסתירים את כוונתם האמיתית לחסל את ישראל." ~ ידיעות אחרונות, 27 ביוני 1980
"ערפאת עדיין הוא מהווה את גורם הטרור המרכזי גם אם הוא מתכחש." ~ בראיון בערב חדש, 1985
"אינני רוצה מיליון שבע מאות פלסטינאים שיהיו אזרחי ישראל... אני תומך [באוטונומיה לפלסטינאים]... אני בעד להתחיל בזה." ~ בעימות הטלוויזיוני עם יצחק שמיר, לפני בחירות 1992
"האגודה לזכויות החמאס." ~ על האגודה לזכויות האזרח שעתרה לבג"ץ נגד גירוש 400 מחבלים ללבנון
"למגורשים הייתה זכות ערעור. לניסים טולדנו לא הייתה." ~ כאשר הגיב לעתירת ארגון זכויות האדם נגד גירוש מחבלי חמאס, 1992
"ייתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה אילו הייתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון." ~ בהרצאה בפני חברי מכון וושינגטון, 2 בספטמבר 1992[12]
"לא נוכל לעבור לסדר היום בעקבות סדרת מעשי הרצח שביצע החמאס." ~ בעת החלטתו לגרש ללבנון מחבלי חמאס בעקבות רציחת שוטר מג"ב
"מדינה פלסטינית בכל סוג שלה, זה אומר שמדינת ישראל תחיה יום יום עומדת על משמרה." ~ בראיון לשלום ירושלמי, מעריב, 1993
"נבלע כדור נגד בחילה ונלך." ~ כשנשאל כיצד יוכל ללחוץ את ידו של יאסר ערפאת, 1993
"יואל, לא יהיה הסכם קבע! על ירושלים אי אפשר להשיג הסכם! נמשיך להתנהל עם הסדרי הביניים, ובינתיים אף ישוב יהודי לא יזוז ממקומו." ~ על פי יואל בן נון במאמרו "רבין שלא הכרתם", 11 בנובמבר 2005
"אם ניתן לערפאת מדינה משלו, הוא ייקח גם את המדינה שלנו איתו." ~ בראיון לנחום ברנע, ידיעות אחרונות, 1994
"גבולות מדינת ישראל במסגרת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים."
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינאית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום." ~ על איום הטילים, 1994
"המשטרה הפלסטינאית תילחם בחמאס... בלי 'בצלם', בלי בג"צ ובלי 'אמהות נגד שתיקה'." ~ לעיתונאים ובנסיבות שונות, מרץ 1994, ובעקבות אמירתו על חוסני מובארכ, שסיפר לו על מדיניות הריסת בתים במצרים: "להם אין בג"צ ואין 'בצלם'"
"בלי שיובטח ביטחון הישראלים ותינתן תקווה חדשה לפלסטינים, לא תושג מטרת ההסכם. הרבה מאד תלוי בפלסטינים. אנו הולכים אל הדרך החדשה בתקווה גדולה, ברצון עז, ויודעים כי יש בה סיכויים נפלאים – אך גם חששות כבדים. אנו משוכנעים כי שני העמים יכולים לחיות על אותה פיסת אדמה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו." ~ נאום בהסכם קהיר, 1994
"אני פונה אל בני העם הפלסטיני ואומר: שכנינו הפלסטינים, מאה שנות דמים נטעו בנו איבה זה לזה. מאה שנים ארבנו לחייכם – ואתם ארבתם לחיינו. הרגנו בכם ואתם הרגתם בנו. אלפי קברים שלכם, אלפי קברים שלנו, מכסים את ההרים והוודאיות, והם ציוני דרך כואבים בהיסטוריה שלכם ובהיסטוריה שלנו. היום אתם ואנו מושיטים יד לשלום. היום אנו מתחילים ספירה אחרת. העם בישראל מצפה שלא תאכזבו אותו. תנו לתקווה החדשה לפרוח. לא קל לשכוח את העבר. אבל ננסה לגבור על משקעים ומכשולים, כדי להאיר אופק חדש." ~ נאום בהסכם קהיר, 1994
"כאן נולדנו, כאן יצרנו עם, כאן יצקנו מקלט לנרדפים וכאן בנינו מדינת מופת דמוקרטית. ואולם, אין אנו לבדנו על האדמה הזו. לכן, אנו חולקים את האדמה הטובה הזו היום עם בני העם הפלסטיני, כדי לבחור בחיים." ~ 1995
"לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." ~ מתוך נאומו בכנסת במועד אישרורו של הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים, 5 באוקטובר 1995. מתוך דברי הכנסת, ישיבה שע"ו, 5 באוקטובר 1995, חוברת מ"ה.[1]
"אט אט פורשים חברינו מארץ החיים, ואנו נפרדים מהם בכאב. הולך וכלה מן הארץ דור אשר בהיסטוריה המפוארת של המדינה ייחקק על לוחותיו התואר 'בוני מדינת ישראל וכוח המגן שלה'. זו הייתה – ועודנה – זכות גדולה להיות בחבורה הלא־גדולה הזאת, שעליהם ועל שכמותם כתב נתן אלתרמן: הם נשאו את עמם עלי שכם." ~ סופד בדיון בכנסת לחיים בר-לב ואהרן יריב(וצ) שהלכו לעולמם[13]
"המתיישבים יכולים להסתובב כמו פרופלור." ~ על התנגדות מתיישבי רמת הגולן לכוונתו לדון במסירת רמת הגולן לידיים סוריות
"אט אט הם אינם כבר בינינו. אט אט הולכים הם ונעלמים." ~ על ניצולי השואה, בנאום האחרון שנשא לערב יום השואה, 1995
"אני חושב שזה בכלל הקצנה כל כך מגוחכת שפשוט השלמתי עם זה שיש מטורפים ושאינם מבינים ודאי את המילה 'בוגד', שמישהו תוקע להם את זה בפה והם חוזרים על זה. מה זה 'בוגד'? אני בגדתי במשהו?"[11]
על המתנחלים
"חברים, העסק מסובך מאוד. תאונות דרכים, באיזה בתי משפט ישפטו? מהירות מופרזת, גניבת רכב. יש דברים שבמציאות כזאת אין להם פתרונות חלקים, כי כל רעיון האוטונומיה, הסדר הביניים, הוא רעיון מורכב. הוא הומצא כשכמעט לא הייתה התיישבות יהודית בשטחים, כשאז כל העניין היה הרבה יותר פשוט. ההתיישבות היהודית, בעיקר באזורים הצפופים, סיבכה את החיים – זו הייתה המטרה הפוליטית שלה. זו הייתה התיישבות פוליטית ולא ביטחונית, בלי שום תרומה ביטחונית. הם באים הנה להפגין, אבל צה"ל וחיילי מילואים שומרים על היישובים שלהם, לא הם." ~ ישיבת הממשלה, 30 באוגוסט 1993, בעת דיון על אישור הסכם אוסלו א'
"בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר – סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית." ~ על אי הציות לחוק של תנועת המתנחלים, מתוך ספרו "פנקס שירות", 1979
"בפרספקטיבה היסטורית, יחשוב אדם במה מדינת ישראל עסקה ב־1976, באיזה מקום מחורבן שאין לו שום משמעות, בוויכוח מיסטי שמיקדו סביבו את בעיית הקיום של מדינת ישראל. לא יאומן." ~ על ההתנחלות בקדום[11]
"אני רואה בגוש אמונים את אחת הסכנות הכי חמורות במדינת ישראל, כתופעה. וברגע שהם לא ידעו להבחין בין כל ויכוח לגיטימי על מדיניות ההתנחלות ועל כל נושא שהוא, האנשים האלה ממיטים אסון על ישראל... גוש אמונים איננו תנועה התיישבותית שהיא בבחינת סרטן לרקמה החברתית־דמוקרטית של מדינת ישראל. אני מדבר על התופעה של גוף שלוקח את החוק לידיו. ותופעה כזו, אסור לה שתהיה קיימת."[11]
"[אחראי] קודם כול לביטחונם של 98 אחוזים מאזרחי ישראל."[דרוש מקור]
"אני אמרתי לו ללכת למכור להם ביצים?" ~ בתגובה לרצח של יהודי שהיה בעסקי מסחר עם ערבים[דרוש מקור]
"יש לרסן את הקיצונים משני הצדדים." ~ אחרי פיגוע[דרוש מקור]
"אנו נאלצים לשלוח את חיילינו לשמור על המתנחלים ומשלמים על זה מחיר יקר." ~ בתגובה לפיגוע בו נרצחו 3 חיילים[דרוש מקור]
"אם הם חושבים שאני בוגד ורוצח או אלה שחושבים ביניהם, לי אין בסיס להידברות איתם... מי שחושב כך, יש לי את הזכות להתעלם ממנו. לא מאחריות לביטחונו. לא מאחריות לרווחת חייו. כי אני ראש ממשלה של כולם. אבל בסיס לאהבה עם אלה? בסיס להבנה עם אלה? איזו זכות יש להם אפילו להעלות על הדעת שהם יכולים לצפות לכך ממני, אם בתפיסתם אני כפי שהם מכנים אותי."[11]
על שמעון פרס
"לא חשבתי ששמעון פרס מתאים לתפקיד שר הביטחון, משום שהוא מעולם לא שירת בצה"ל. קיבלתי אותו לתפקיד בלב כבד. זו הייתה טעות. ידעתי שאצטער עליה ואשלם את מלוא המחיר."
"היה ברור לי, כי מנוי וגמור עם שמעון פרס, כי הוא וראשות הממשלה בישראל ראויים זה לזה ואין להפריד. הנחת היסוד ה'מוצקה' שעליה ביסס 'חתרן בלתי נלאה' זה את אשליותיו הייתה, שבינו לבין ראשות הממשלה אין מחסום אלא יצחק רבין."[14]
"להיטותו לכבוש את ראשות הממשלה לא ידעה גבול, לא הכירה מגבלות וכמעט הכול מותר: הדלפות, חתירה מתמדת תחת מעמד ראש הממשלה וערעור מעמד הממשלה כולה. וכל זאת על פי המשנה הבולשביסטית הנודעת, שככל שיהיה רע יותר – כך יהיה טוב יותר לאנשי פרס ולמנהיגם. חתרנות זו הייתה מבוססת על שקרים גמורים או על חצאי אמיתות."
"זו הפעם הראשונה שבה רב אלוף מצדיע בטלפון לסמל." ~ לדב גולדשטיין, אחרי שזה טבע את הביטוי "חתרן בלתי נלאה" על שמעון פרס
"במסכנות לא בונים מנהיגות." ~ על שמעון פרס, בנאום הניצחון בבחירות 1992
"שמעון ירדוף אותי עד יומי האחרון." ~ לבנימין בן-אליעזר, על שמעון פרס
"יש בין שמעון פרס וביני שותפות מלאה לדרך. היו משקעים לא מבוטלים בעבר, כולכם מכירים אותם, והיכולת של שנינו ביחד להתגבר על משקעי העבר למען מטרה משותפת ששנינו מאמינים בה, אני חושב שזו תופעה נדירה בחיים הפוליטיים." ~ בתקופת הקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה[11]
"זה לא היה החלום שלי. רציתי להיות מהנדס מים. למדתי בבית ספר חקלאי. חשבתי שמהנדס מים הוא מקצוע חשוב במזרח התיכון הצחיח."
"בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות, בגיל בו חוקרים התלמידים את מסתורי התנ"ך ונפלאות המתמטיקה, בגיל 16 שמו בידי נשק בכוונה להגן על עצמי ולצערי גם כדי להרוג."
"לא תמיד נמצאים אנשים שיש להם את העוז, את המחשבה, את היכולת, לשנות דברים, לשנות מוסכמות, ליצור מציאות חדשה." ~ בטקס בתחנת הכוח חדרה (הנקראת כיום על שמו, "אורות רבין"), 1 בנובמבר 1995, שלושה ימים טרם הירצחו
"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך." ~ איתן הבר(וצ) מודיע על מותו של רבין, 4 בנובמבר 1995, שעה 23:15
"שלום, חבר." ~ נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לאחר רצח רבין (המקור בעברית)
"רצח רבין הוא קו שבר בחברה הישראלית כיוון שהסולידריות הבסיסית הזאת, בין אדם לאדם, נקטעה בשלוש יריות. יהודי רצח יהודי על רקע פוליטי, כי הוא לא הסכים עם דרכו. לא עוד 'אצלנו זה לא יקרה', לא עוד עם סגולה, לא עוד ההבנה שבקרב עמנו אנחנו מוגנים. 20 שנים עברו. אפשר היה, בעצם צריך היה לחשוב שאם הייתה כזאת סולידריות, אפשר יהיה למצוא דרכים לגשר על השבר, אבל המציאות מוכיחה את ההפך. השבר רק העמיק. אחת הסיבות המרכזיות היא ההתעלמות הבוטה מהסיבה לרצח – פוליטיקה. אף אחד לא מעז לדבר על פוליטיקה בהקשר של רצח רבין. השמאל מטשטש את הפוליטיקה כדי להפוך את רבין ל'של כולם' או לחילופין לקדוש, והימין בגלל החמאה על הראש, האחריות על אווירת ההסתה שהייתה בין הגורמים לרצח, אבל בעיקר – כי רבין רצה לפגוע במפעל ההתנחלות ובחלום ארץ ישראל השלמה." ~ איתי ורד[15]
"הילדים שנולדו לאחר רצח רבין, כבר ייצאו בקרוב לחייהם האזרחיים העצמאיים. קשה לתפוס את זה, אבל כבר שני עשורים חלפו מאז האירוע שהיה טראומה עבור אומה שלמה; ובשביל דור שלם, 'מורשת רבין' הוא כנראה מונח עמום משיעור אזרחות זניח." ~ מתוך פרויקט מיוחד לציון 20 שנה לרצח רבין (עמוד הפייסבוק "ליברל")
"תגיד, יוסי, אולי אתה זוכר על מה ולמה נרצחתי, כי אני כבר לגמרי מבולבל. שם לא רואים טלוויזיה, רק בגיהינום מרשים. רק ביום הזיכרון שלי מאפשרים לי להאזין לנאומים, אני מקשיב למה שאומרים, ולא מכיר את עצמי. לפעמים נדמה לי שרצחו אותי פורעים ערבים כשלמדתי ב'כדורי', או רוויזיוניסטים חמומי מוח כשסיכלתי את מזימת 'אלטלנה', או כרמטכ"ל ששת הימים כשהחזרתי את הכותל מהארכאולוגיה להיסטוריה. ולא רצחו אותי כראש ממשלת ישראל שרדף שלום, ועל כך רדפו אותו עד שהשיגו אותו. תסביר לי, למה אי אפשר לייצב גרסה לאחר 19 שנה, ולמה כל מחרחר מדון ומלחמה מתחזה לממשיך דרכי ומשתמש בשמי?! אומר לך את האמת, יצחק. אין לי תשובה טובה בשבילך, גם אני נבוך כמוך. הרי הרצח שלך מעולם לא נחקר. הארץ כיסתה דמיך מהרגע הראשון. פוליטיקאים ורבנים שהתירו את דמך יצאו פטורים בלא כלום, כי הממשלה והשב"כ לא באמת היו מעוניינים להתחקות על העקבות, מי יודע לאן יובילו. זקני העיר רחצו ידיהם – 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' – ויד רחצה יד. הרשיעו את היורה, וזיכו את כל אלה שסימנו לו את המטרה. ומערכת בחירות התנהלה כסדרה, כאילו לא נודע מי היכה אותך וכאילו הקורבן נירצָה." ~ יוסי שריד בטור בעיתון בו הוא מנסה להביא את קולו של רבין ששואל על מה ולמה נרצח, וגם את תשובתו שלו ליצחק רבין.[16]
"יצחק יהיה רמטכ"ל כאשר הבטחתי לו... יצחק הוא בחור ישר ונבון, ויש לסמוך עליו, אם כי הוא זהיר קצת יתר על המידה." ~ דוד בן-גוריון, היומן האישי, 25 בנובמבר 1963
"רבות דיברו ביצחק רבין הלוחם, מצביא השלום. פחות מדי דיברנו עליו כמשנה סדרי העדיפויות במדינה. אומנם הסיסמה של "שינוי סדרי העדיפויות" נטבעה במהלך מערכת הבחירות לכנסת ב־1992. אבל לדידו של רבין זו לא הייתה סיסמה. מהיום הראשון לכהונתו היא לא נשארה כסיסמה. לא היה ראש ממשלה שהיה מעורב כל־כך כיצחק רבין בכל הנושאים החברתיים והכלכליים. הממשלה שבהנהגתו ביצעה בשלוש שנים מהפכות בתחומי החינוך, המחקר, התשתיות, הבריאות והפנסיה. אלה היו שנים של שגשוג כלכלי, של גידול מתמיד בצמיחה, של העמקת קליטת העלייה וגם של עלייה חסרת תקדים ברמת החיים של הפרט. בשלוש השנים של ממשלת רבין עלתה הצריכה הפרטית לנפש ביותר מ־20 אחוז! זו הייתה ממשלה בהנהגתו של מי שפעל ועשה למען הפרט ולמען החברה יותר מכל ראש ממשלה אחר. רבים מבין קודמיו דיברו הרבה על ענייני חברה ופרט, אבל נדמה לי, שכל ראשי הממשלה עשו פחות ממנו, מי שהצטייר לעיתים כחסר רגישות לבעיות בתחומים הללו. אלא שהרושם הזה היה הפוך לחלוטין מכפי שהוא היה, מנוגד לחלוטין לתוצאות עשייתו." ~ חיים רמון, לשעבר יו"ר ההסתדרות ושר בממשלת רבין השנייה, בדברי הספד בבית נבחרי ההסתדרות, 12 בנובמבר, 1995
"רצח רבין, זמן קצר לאחר שקיבל פרס נובל לשלום על חלקו בהסכם אוסלו, קיבע את דימויו בעיני רבים כנסיך השלום. איתמר רבינוביץ אינו מגדיר את יחסו של רבין אל הערבים בכלל, אך מנסה לפענח את עמדתו כלפי הסכסוך הישראלי־הערבי. בתוך כך הוא מנתח את השינויים שחלו מזמן לזמן ביחסו של רבין אל המרכיבים השונים של הסכסוך: מצרים, ירדן, סוריה, לבנון והפלסטינים. זו גישה אפשרית לשאלה העיקרית: האם האמין רבין בשלום? ייתכן מאוד שבדומה לבן-גוריון לא האמין שיש פתרון לסכסוך ועל כן ניתן רק לנהל אותו. כך או כך, הניסיון למצוא נוסחה אחת שתבטא את גישתו של רבין לנושא משכנע פחות." ~ על מורשתו של יצחק רבין[17]
"כמו כל ראש ממשלה ישראלי, וכל נשיא אמריקאי, הוא מצא את עצמו מול 'תוכניות שלום', ומדי פעם אמר משהו שהתפרש כנכונות לוויתורים מסוימים. כשגריר בוושינגטון שיכלל את היכולת הזאת לדרגת אמנות כמעט; האמריקאים קראו לו 'האיש המעשן'. רבינוביץ מיטיב לתאר את העימות בין הנרי קיסינג'ר הייקה מהרווארד לבין רבין הצבר מכדורי, משחק שכולו נוכלות הדדית של שועלים. שר החוץ האמריקאי מגלה בתוך כך משיכה גדולה לתככי הפוליטיקה הישראלית ומזימותיה, והשגריר רבין לא התקשה לספק את תאוותו. פעם סיפר לו שמשה דיין פועל להכשלת נסיעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר לארצות הברית, כדי לקדם את סיכוייו לרשת אותה. מאיר ייחסה לרבין את תסמונת השגרירים – שביטויה הזדהות־יתר עם המדינה המארחת. בדומה לבנימין נתניהו ולברק (וגם לבן-גוריון), התלהב רבין מהאמריקניזציה של העולם; אביו חי בארצות הברית קודם שהתיישב בארץ ישראל."[17]
"נטייתו של איתמר רבינוביץ לשבח את רבין כמנהיג וכמדינאי מחייבת אותו שוב ושוב להתמודד עם סיפורה של השנאה האובססיבית שרשפה בינו לבין שמעון פרס. הרושם הוא שהתיעוב לפרס פעל לעתים קרובות כשיקול דומיננטי, לפעמים יחיד, בתהליך קבלת ההחלטות של רבין. שורשי האיבה נטועים אולי בכך שפרס קידם את הפרויקט הגרעיני של ישראל, בעוד שרבין התנגד לכך; לימים שינה רבין את דעתו ואפשר שלא סלח לפרס על שהקדים אותו. ואולי היה זה המתח בין 'הצבר התכליתי' ודל הדמיון לבין 'הילד הגולה הרומנטי', שבעיניו רק השמים היו גבול. ואולי, מי יודע, היה זה משהו אחר. רבינוביץ לא פיענח את מהות הפרשה הזו. חשוב לו לטעון שבסופו של דבר רבין ופרס הכירו בכך שאין להם ברירה אלא לחיות יחד,'תאומים סיאמיים', וששיתוף הפעולה ביניהם היה מועיל. זה פתרון דחוק: ייתכן שהפרק הזה בחיי שני האישים מחייב מחזאי גדול, לא היסטוריון. כך או כך, מבחינה ספרותית זה היה סכסוך ללא שאר־רוח: מהו 'חתרן בלתי נלאה' אשר שימש את רבין כדי לגדף את פרס לעומת 'נצר נתעב' ו'פגר מובס' ששלף בן-גוריון מספר ישעיהו כדי לגדף את חיים ויצמן. רבין של איתמר רבינוביץ אינו רק איש חלש, שטועה שוב ושוב, אלא גם ביש מזל ואף נגוע בשחיתות אישית. וכך יצא שדווקא במשמרת שלו איבדה מפא"י את השלטון בישראל אחרי כמעט 30 שנה; ודווקא מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים. הוא (רבין) ניסה להעמיד פנים שכישלונו בפוליטיקה לא נוגע לו, אבל איתמר רבינוביץ יודע לצטט מכתב לגולדה מאיר שבו קבל רבין על שהפקירה אותו למשמיציו: 'את מעולם לא קמת להגן עלי', התבכיין. על רקע זה גם ההכרזה 'אני אנווט' (1992) נשמעת יותר כקריאת עידוד־עצמי מאשר כהכרזת מנהיג ומדינאי. הוא (רבין) לא מנע את שיחות אוסלו, אך נרצח לפני שנדרש להמשיך בתהליך. איתמר רבינוביץ מיטיב לתאר את אווירת ההסתה שקדמה לרצח. זה מבחן אמינות לא קל לביוגרף אוהד, אך הוא אינו מסתיר את חלקו של רבין עצמו באחריות לרצח. בתוך כך הוא מזכיר עיתונאים אשר כתבו בפירוש שחייו בסכנה; גם ראש השב"כ הזהירו, אם כי רק הציע לו ללבוש אפוד מגן ולא הכריח אותו לעשות זאת. רבין סירב ללבוש אפוד, העדיף שלא להשתמש במכונית המשוריינת שנרכשה בשבילו, ועמד על כך שימשיך להופיע בציבור. גם זה היה אולי שריד לנטייה לבוז לכללי זהירות שאפיינה את הפלמ"ח." ~ על חולשתו של יצחק רבין[17]
"כשנבחרתי לרב הראשי לישראל התחיל הסיפור של אוסלו והדיונים על אוסלו ב', יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה, שר הביטחון ושר הדתות, נתן לי ביום שנבחרתי את המספר שלו על פתק ואמר: 'זה מספר הטלפון האישי שלי. דעתך חשובה לי, אם יש לך ביקורת, הערה או עצה טובה, תטלפן למספר הזה'. ניצלתי זאת פעם אחת ויחידה באותו שבוע." ~ הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו על פן יוצא דופן באישיותו של יצחק רבין[18]
"יצחק רבין ז"ל ב־1994 הייתה דמות שהיום נערצת על כולם. בג"צ אז פסק שאפשר לייבא נבילות וטריפות לארץ. אני הייתי אז ברבנות הראשית. ביקשתי מרבין, גם אריה דרעי פנה אליו, פניתי אליו, ואז, לא התביישו לומר, לחוקק 'חוק עוקף בג"צ', היה צריך רוב מוחלט כי הפסיקה הייתה על בסיס חוק יסוד. הוא טילפן מאחד לשני והצליח להשיג את הרוב הנדרש. לאחר מכן התברר שצריך להשיג שוב את כל ההסכמה כי התברר שהצביעו על בשר קפוא והחברה שעתרה לבג"צ אמרה שתביא בשר מצונן. רבין טרח שוב והשיג את הרוב הנדרש שהצביעו בעד החוק. התקשרתי אליו להודות לו והוא אמר לי 'צריך לזכור, אנחנו מדינה יהודית'." ~ הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו על פן יוצא דופן באישיותו של יצחק רבין[19]
"אלה שנולדו אחריו, אין להם למה להתגעגע. דמותו של יצחק היא לא דמות חיה בעיניהם. מתגעגע מי שהכיר." ~ רחל יעקב רבין על אחיה[20]
"שואלים אותי: למה אתה מתגעגע ביצחק רבין? והתשובה היא כמובן ליצחק רבין עצמו. אני מתגעגע לאיש שירד לחיי במובן הטוב של המילה. אני מתגעגע לאיש שגנב איתי את כל השוקולדים מהבונבוניירה וביקש שלא אספר לאף אחד, גם לא ללאה. לעשן הסיגריות שאפף אותו, למאפרות המתמלאות ללא הרף. לטירוף שלו לדיוק. לעמידה בלוחות הזמנים. לחתונות שהגענו אליהן בשבע וחצי בערב כי כך היה כתוב בהזמנה, ולא מצאנו לא חתן ולא כלה ולא חתונה. לדממה שהשתררה בחדר העבודה שלו אחרי שהחליט על פעולה צבאית מסוכנת ואחרי ששרי הממשלה והקצינים הלכו לדרכם והותירו אותו לבד עם המחשבות וההרהורים. אני מתגעגע להיסוס שלו, למעצור, לשניות הקשות כאשר עמד לפני דלתות של בני משפחות שכולות, כמו מסרב להיכנס פנימה. אני מתגעגע גם לנזיפות שלו ולחסרונותיו: לירידה שלו לפרטים הקטנים והלא תמיד נחוצים וחשובים, לבוטות שלו, לעלבונות שלא היו במקומם, למלים המיותרות, למבטים שלא תמיד היו סימפטיים ואמרו הכול. לעצבנות שלו, לקוצר הרוח. אני מתגעגע להיסוסים שלו ולשיקול הדעת. לניסיון העצום שצבר במסלול חייו, ללילות בלי שינה, לסדר היום המטורף, לקור שנדף ממנו, לחום שהוא ידע להעניק לסביבתו, לדאגה העצומה שלו לחיי כל חייל, לבכי שלו בלי דמעות עם כל הודעה על פיגוע. לחריקת השיניים. אני מתגעגע גם ואולי עוד יותר לתנופת העשייה האדירה בימיו של יצחק רבין: למחלפים שנבנו בכל הארץ, לכבישים שהורחבו, לשעות החינוך שהוכפלו ושולשו, לצמיחה שזינקה לגבהים, למלחמה המוצלחת באבטלה שירדה לתחתיות, לתיירות שהגיעה לשיאים, לעשרות המפעלים החדשים, לבנייה העצומה ביקנעם ובאור עקיבא, בבאר שבע ובירושלים. אני מתגעגע ליחסים שפרחו עם טוניס ומרוקו, קטאר ועומאן, עם בחריין ודובאי וירדן. ללחיצות הידיים עם עשרות מנהיגים מקצווי עולם. כן, אני מתגעגע." ~ איתן הבר(וצ) (ראש לשכתו של יצחק רבין) בטור במלאות 20 שנה לרצח רבין
"רבין לא היה אוסלו, ולא היה ששת הימים, ולא באמת אהב ערבים, ולא ממש שנא מתנחלים. הוא היה קצת מכל אלה והרבה דברים נוספים. רבין היה ישראלי, ציוני, פטריוט. הוא היה הבן של רוזה ונחמיה. הוא היה מפקד חטיבת הראל, הוא היה רמטכ"ל, הוא היה שר ביטחון. היה לו פתיל קצר, כי הוא היה ג'ינג'י. הוא אהב ויסקי (אבל לא השתכר) וכדורגל. הוא עישן בשרשרת, חשב מהר ודיבר לאט. הייתה לו כהונת בוסר אחת קצרה, וכהונה נוספת, ארוכה יותר, שהסתיימה באסון. הוא היה ביטחוניסט, ביצועיסט, שהבין את הבעיה הדמוגרפית ורצה מאוד להיפרד מהערבים. הוא ניסה, אבל לא הצליח. אין לי מושג מה היה קורה אלמלא נרצח. אי אפשר לנבא תהליכים כאלה. אני לא מאמין שהוא היה נותן למצב להתדרדר יותר, ואני מתקשה לראות אותו מבטל הכול וחוזר לנקודת ההתחלה. יצחק רבין היה ישראלי שלחם למען המקום הזה ואהב אותו אהבת נפש, ויותר מכל דבר אחר, הוא היה מנהיג שדיבר אמת. ולזה, לפחות אני מתגעגע." ~ בן כספית(וצ) במלאת 20 שנה לרצח רבין[21]
"בכל שנה ביום העצמאות מזמינים את מפקדי ששת הימים לבית הנשיא. בשבילי זה מפגש די עצוב – שר הביטחון היה משה דיין והיום הוא איננו, הרמטכ"ל היה יצחק רבין – איננו, אלוף פיקוד צפון דדו – איננו, אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס – איננו. אני מרגיש שנשארתי בין הבודדים, עצוב." ~ אלוף (במיל') ישעיהו גביש על דור ההנהגה של מלחמת ששת הימים[22]
"מורשת רבין היא עבורי גם מורשת של מנהיגות, מנהיגות מעצבת ועמידה באומץ מול החלטות הקשות. הוא היה מנהיג ללא תירוצים, כלוחם. והוא היה מנהיג ללא תירוצים, כחבר כנסת, שר, וראש ממשלה. מי שידע לשאת באחריות, כראש ממשלה, לפעולה המוצלחת באנטבה, ידע גם לשאת באחריות, כראש ממשלה, לכישלון מבצע השחרור של נחשון וקסמן הי"ד. אצל רבין, גם הניצחונות וגם הכישלונות לא היו יתומים. עבורי רבין, כן, דווקא הוא, הוא אבי הקריאה שעלתה מהכיכרות לפני שלוש שנים לשינוי סדרי העדיפויות במדינת ישראל, להפניית הזרקור פנימה. לצד השלום והביטחון, ואפילו לפניהם, הוא התעקש לעסוק, בחינוך, בבריאות וברווחה, ובמכלול השינויים, שהוא הנהיג בממשלתו השנייה, תחת הכותרת, 'שינוי סדרי עדיפויות'." ~ נשיא המדינה ראובן ריבלין סופד לרבין ביום הזיכרון ה־19 להירצחו[23]
"יצחק רבין, הנץ האידאולוגי, הבין ששמירת התשוקה לבית לאומי מחייבת היפרדות מהישגי המלחמה המפוארת ביותר שהוביל כמצביא. זו לא הייתה הבנה חטופה, קלת דעת או גסת לב. ההבנה העמוקה, המורכבת, החמוצה־מתוקה, הבשילה אצלו בשנות שירות ארוכות, במדים ובעניבות, בשדה הקרב ובאולמות הפוליטיקה, ובאופן אירוני כאמור, חייבה דווקא אותו להוביל את עמו להיפרדות מנכסים שהוא עצמו קידש, שהוא עצמו חתר להשיג, כדי לשמור על הדבר הגדול והחשוב יותר: הציוויליזציה היהודית המודרנית." ~ נועה רוטמן, נכדתו[24]
"יצחק רבין בין דור המייסדים, דור שהחברה הייתה בראש מעייניו. דור מגויס, מחויב, מאמין בצדקת הדרך, קשוב למצוקות ולצרכים. דור שגם עשה שגיאות, ודאי, אבל בתום לב וללא כוונות זדון. בטחון ישראל, שלום ישראל, עתיד ילדינו, אלה היו לנגד עיניו, כשבחר ללכת בדרך השירות הציבורי, להניח את האגו ואת התפנוקים בצד. כזה היה הדור, כזה היה יצחק רבין. מנהיג שהאמין במטרה, שהאמין באנשים, אהב את העשייה. בשבילנו, פקודיו בצה"ל, הוא היה מפקד, אח גדול, מורה הדרך. ראינו אותו בחפ"קים, ראינו אותו בתרגילים, בדיונים ובתהליך וקבלת החלטות קשות וכבדות. קל היה לראות ביצחק רבין את אשר על לבו. את ההנאה בקשר עם האנשים חיילים ומפקדים, במגע עם הדור הצעיר, ואת כאב־המחיר הכבד שגבו המלחמות ומה שביניהן. יצחק רבין היטיב לנהל מלחמות ומערכות, ללא חדוות־הקרב ושמץ של התלהמות. באחריות, בבקיאות מעוררת הערצה בפרטים, וביכולת קליטה וניתוח שעשו בית־ספר לכולנו. ידענו שאפשר לסמוך עליו, ידענו שנקבל גיבוי, אבל ידענו גם שהוא מצפה מאיתנו למיטב ולמירב, ושאפנו שלא לאכזב אותו לעולם. יצחק רבין היה איש של אמת, גם שהיא לא הייתה נוחה לו או לסביבה. גם היא יוצרת קושי בהתקדמות בדרך שחשב לנכונה. מנהיג שפיו ולבו שווים. הוא שילם על כך בחייו. משסירב לייפות את המציאות, להתאימה לאוזנו וטעמו של השומע, משבחר ללכת בדרך שראה הולמת את טובת העם והחברה, חתם את גורלו. ואנחנו לא היינו שם, כולנו, כדי לשמור עליו." ~ הרמטכ"ל ה־15, רב אלוף (במיל') אמנון ליפקין-שחק, באזכרה לציון 3 שנים לרצח רבין[25]
"חמישה היו יסודות מנהיגותו של יצחק רבין – ראשית, תום הלב הביישני של הנער המחונן מכדורי, ואותות האמת והפשטות שקרנו מכל מעשיו לכל אורך דרכו; שנית, הפיכחון האכזרי ונטול האשליות של שיפוטו והערכותיו; שלישית, האבחנה החדה והפסקנית בין עיקר לטפל; רביעית, הבנתו את סוד רתימתם של אנשים מסביבו לשיתוף פעולה יוצר; ואחרון, אולי חשוב מכול, היותו קברניט הנושא עמו מצפן ולא שבשבת, בוחן תמיד לאן נכון להוביל – ולא לאן נושבת הרוח." ~ אהוד ברק סופד לרבין[26]
"יצחק רבין (כרמטכ"ל) שלח אותנו (סיירת מטכ"ל) אל מבחן אש ראשון בפעולות גמול, באמצע שנות השישים. בפקודתו יצאנו פעם אחר פעם הרחק מעבר לקווי האויב, כאשר הוא מעניק לנו את שרביט הרמטכ"ל שבשטח, אך נותר כל הלילה במוצב פיקוד קדמי, דואג, מעשן בשרשרת, דרוך, כמעט כוסס ציפורניים – לפרוס לנו רשת ביטחון של גיבוי וניסיון." ~ אהוד ברק סופד לרבין[26]
"יצחק רבין (כשר ביטחון) היה גם הראשון בקצה קו הטלפון השחור או האדום, לקבל מאיתנו כמהלומות פטיש כבדות את הבשורות הקשות על הנפגעים בצידנו. יחד הלכנו, תמיד, אל מקום האירוע, אל הלוחמים בני השמונה־עשרה או העשרים, לאחר ליל קרב, שבו אבדו להם טובי חבריהם ומפקדיהם – ויצחק מתחקר ומברר כל פרט! לא מוותר ולא מעגל שום פינה! תובע ומדרבן מפקדים, תומך ומגבה את הלוחמים הצעירים!" ~ אהוד ברק סופד לרבין[26]
.jpg)
_-_PM_Yitzhak_Rabin_and_King_Hussein_of_Jordan.jpg)
