לדלג לתוכן

אביחי בקר

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.

אביחי בקר (נולד ב־1951), עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי.

  • "בצעירותי הייתי אלוף הנוער בריצת 800 מ'. במלחמת יום כיפור להבדיל, בהיותי מ"פ בחטיבת גולני, נפצעתי במהלך שלב ההבקעה אל המובלעת הסורית ונדרשתי לפרק שיקום ארוך ביותר." ~ "הולך בברלין, אביחי בקר מסעות", אודות אביחי בקר באתר הדרכת הטיולים שלו לברלין (מקור).
  • "משך שני עשורים 2004-1985 כתבתי ב'העיר', 'חדשות', 'מעריב' ו'הארץ' ובשנת 1998 הוענק לי פרס פרלמן ליצירה העיתונאית בנושא צבא ובטחון. בין לבין יצאו לאור שני ספרים שלי כשהידוע מביניהם 'אינדיאנים על גבעה 16' המתמקד בפרשת קרב החרמון שימש בסיס לסרט תיעודי ששודר בטלויזיה הישראלית. אני אוהב פריס וגאוותי על שאני חתום על המהדורה הראשונה של 'עכבר העיר – ברצלונה'. כמטייל אתגרי אני מתמחה במסעות אתגריים בשבילי טירול אוסטריה, האלפים בשוויץ ואנגליה הכפרית. מאז קיץ 2006 אני מוביל ומדריך סיורים ברחבי ברלין." ~ "הולך בברלין, אביחי בקר מסעות", אודות אביחי בקר באתר הדרכת הטיולים שלו לברלין (מקור).
  • "שערותיו של כל משגיח כשרות מטעם התקינות- הפוליטית יסמרו בצדק אם יקרא שירי אהבה לכלי-משחית, בעל קוטר 7.62 מ"מ, היורה 1,200 כדור בדקה. אבל מול מבטו רווי הבוז של המבקר הנורמלי, הפוסט־ציוני, שהצליח לצאת מתוך הביצה הנוסטלגית הישראלית, ניצבת הכנות. וכאן, אין מה לעשות חברים. המקלע הבלגי (אוי לאוזניים) הוא הוא נעורינו." ~ מתוך מאמרו שלום לידיד, הארץ, ‏ 05.09.1997, כפי שהועלה באתר פרש.
  • "רצינו מאוד שאת הימים הרחוקים של סתיו 73', למשל, נזכור על פי תווית יין הבוז'ולה שמזגנו על מרפסת כלשהי הצופה לים התיכון, אבל לא יצא לנו. יצא לנו להעריץ מאגיסטים מפורסמים בהיסטוריה מתוך הכרה שזאת המציאות היחידה האפשרית. לא היה לנו ערוץ 2, וידענו שאנחנו צודקים. ידידים ותיקים, בני מחזור יקרים (נמצא כאן מישהו מנובמבר 69'?), באנו היום להיפרד מהמאג. הטקס יהיה קצר, ובוגר. מן הסתם יש מישהו שנוטש עכשיו את הדף בגועל. אל תיבוש חבר. תעשה מה שבא לך. אנחנו ממשיכים בטקס. מותר לעשן, מותר להוריד כובעים. ובכן, בימים אלה מוציא צה"ל את הכלי שלנו לפנסיה. המאג, רבותי, אגדה בחיינו, סיים השנה, למעשה, את שירותו המסור בחטיבות החי"ר הסדירות. שחקן הציר, סוס העבודה, שמשך בעול כמעט 30 שנה, יילך וייעלם אט אט מהנוף. הצנחנים וגבעתי, גולני והנח"ל כבר החליפו אותו במקלע החדש, 'נגב'. תמה תקופה." ~ מתוך מאמרו שלום לידיד, הארץ, ‏ 05.09.1997, כפי שהועלה באתר פרש.
  • מאג היה הרבה יותר מאשר נשק אישי. מעבר לביצועיו שזיכו אותו בתואר מלך הקרב, הוא היה מושג: אין סוף מעללים נקשרו בו, אין כלי לחימה שהביא להזדהות רגשית כה עמוקה. 'מאג זה מאג', אמרו תמיד רובאים ותיקים ותימצתו את כל התורה על רגל אחת. 'איזו עוצמה, איזה קצב אש'. בשורה התחתונה, הגב הוא זה שחרץ את גורלו לפח. המאג, שמשקלו 10.85 ק"ג." ~ מתוך מאמרו שלום לידיד, הארץ, ‏ 05.09.1997, כפי שהועלה באתר פרש.

נאמר עליו

[עריכה]
  • "גם ספרו של אביחי בקר עוסק בנושא מלחמה מיתולוגי – הקרב על החרמון, אבל הוא עושה זאת במלים ארציות ביותר. בקר, מ"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני במלחמה, בחר להתמקד בעלילותיה של פלוגה אחת בחטיבה – פלוגה ג' של גדוד 51 שחייליה, בפיקודו של סגן יגאל פסו, כבשו את גבעה 16 בקרב על החרמון ושילמו על כך מחיר דמים יקר. זהו ספר דק – 83 עמודים כתובים בסך הכול. אין בו מפות, אין בו צילומים, אין בו דיונים אסטרטגיים ואין בו מלחמות גנרלים. אבל יש בו מה שאין בהרבה ספרים אחרים – תיאור אותנטי של חוויית המלחמה מנקודת ראותו של רובאי בגולני, זה שבעתות שגרה נכנס ויוצא מבית הסוהר ובעת מלחמה מתברר כגבר שבגברים. בקר מכיר אותו היטב וספרו הוא מן התיאורים המדויקים ביותר של אירועי קרב במלחמה." ~ מתוך מאמרו של פרופסור אורי בר יוסף, "החשבון האישי של מלחמת הברירה הלאומית", "הארץ", ‏ 24 בנובמבר 2003, ביקורת על ספרו של בקר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" (מקור).
  • "כיאות לאיש גולני, בקר אינו עושה חשבון לאיש. בספריהם של אור ואשכנזי יש התייחסות רופפת לחיילים שלא תיפקדו היטב במלחמה, אבל זהותם אינה מוסגרת. בקר, לעומת זאת, מציין בפתיחת הספר, תוך כדי תיאור מסדר היציאה לקרב של פלוגה ג', את שמותיהם של אותם חיילים שהשתמטו ולא הצטרפו לחבריהם - מי בגלוי, מי בהיחבא ומי על ידי ירי בכף היד. זו אמת קשה ומביכה. מעטים מבין כותבי המלחמה מעיזים לגעת בה. בקר גם אינו נרתע מלתאר את רובאי גולני בוזזים גופות של חיילי קומנדו סוריים או מחסלים שבוי בתום הקרב, או את ותיקי הפלוגה שולחים קדימה את הצעירים שיילחמו בשבילם ביעד מבוצר שהתגלה כפחות מאיים מכפי שהעריכו תחילה. בקר גם אינו חוסך את שבט ביקורתו מן הפיקוד הבכיר של החטיבה וממתכנני הקרב על החרמון: את החיילים טענו בהרבה מוטיווציה אבל ההכנות לקרב עצמו היו 'דקדקניות פחות מתרגיל מחלקה בחושניה'." ~ מתוך מאמרו של פרופסור אורי בר יוסף, "החשבון האישי של מלחמת הברירה הלאומית", "הארץ", ‏ 24 בנובמבר 2003, ביקורת על ספרו של בקר "אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון" (מקור).
  • "אני ממש לא מפעיל שיפוטיות. אני גם לא דן אותך על כך שבמלחמת יום הכיפורים כשטנקים סורים עלו על הגדרות של נאפח, באותה צומת גורלית שבה היינו שנינו לחוצים עם הגב אל עמק החולה, אתה החלטת להעדיף את הצלת הפלוגה ולכן נסוגת מנאפח. אני לעומתך בחרתי להישאר שם על מנת להציל את רמת הגולן. עשיתי את זה כי חשבתי שיש ערכים נעלים שראוי לו לאדם שחייו יימסרו על קיומם. בשבילי זאת היתה סיטואציה של ייהרג ובל יעבור, יילחם ובל יסוג מחפירות חייו. זה סיפור הצל"ש שלי והשאלה היא בכלל לא כמה מאסות השמדנו. מה שחשוב זה שברגע שנפגשו שאריות הרצון שלנו ושל הסורים לנו היתה עוד דקה של אוויר ועוד מילימטר של אומץ, שלהם כבר אזלו. העובדה היא שבנאפח נשברה המתקפה על מרכז רמת הגולן. זה לא היה קורה אם כולם היו עושים כמוך." ~ אפי איתם על אביחי בקר, מפקד הפלוגה שלו בגדוד 12 מתוך הכתבה מאת אביחי בקר, "אלוף (בעזרת השם)", "הארץ", 06.11.1998 (מקור).

קישורים חיצוניים

[עריכה]