אבי נשר

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבי נשר

אבי נשר (נולד ב־13 בדצמבר 1953), במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע ישראלי.


  • "הדרך הקולנועית שלי מסמנת חיפוש מתמיד אחר שילוב קולות."
  • "אני מוצא עצמי יוצר שוב ושוב סרטים שבפשט שלהם הם סרטי התבגרות ובדרש שלהם הם ניסיון חוזר ונשנה שלי להבין מאיפה אני בא ולאן אני הולך."
  • "אנחנו נהנתנים חובבי מסורת, רודפי שלום הממהרים למילואים, אינדיבידואליסטים קיצוניים שוחרי משפחה, אנשי מוסר המעגלים פינות, מכורים לטכנולוגיה ולשביל ישראל, חומרניים עד כדי גועל ורוחניים עד כדי נלעגות, ציניים ונסערים, אדישים ונלהבים." ~ ראיון, 2015
  • "הגעתי מפוחד, כשעל הפחד מחפה שפת גוף מרוחקת, אדישה, אולי זחוחה. הייתי הבן אדם הצעיר ביותר באתר הצילומים, אבל גם הבן אדם שאמור להקרין סמכות, ולהורות על ה'אקשן' ועל ה'קאט'. פעם ראשונה שאמרתי 'אקשן', המילה בקושי יצאה את גרוני. הצלם העיף בי מבט ואמר 'מה אמרת?' ניסיתי להורות 'אקשן' פעם נוספת, אבל גם הפעם קולי בקושי נשמע. בפעם השלישית כבר נבחתי בזעם כשהזעם בעיקר נובע מכעס שלי על עצמי ועל עכבותי. כשהסרט זכה במפתיע להצלחה מאוד גדולה, התגובה שלי, למרבה הפלא, לא הייתה בשמחה אלא בחרדה עמוקה. הייתי אז במאי צעיר מאוד, בשנות ה־20 המוקדמות, ומבחינתי הסרט נכתב, עוצב ונוצר כדי לחתור תחת הצייתנות הבלתי מעורערת לנוהל הצבאי, לערער על המתח העדתי הנורמטיבי אז בקולנוע הישראלי ולפרוש באורח ניסיוני כמעט מבנה תסריטאי שאיננו סיפורי." ~ על תחילת דרכו כבמאי בסרט "הלהקה(וצ)" (רותי זוארץ, מהלהקה ועד דיזנגוף 99: אבי נשר מדבר על הכל, באתר מעריב השבוע, 17 באוקטובר 2014)
  • "בייאוש רב אמרתי לעצמי: הסרט הבא שלי יהיה כה פרובוקטיבי, כה בועט, כה קורא תיגר על הסדר הטוב, שמן הסתם יגרום לניכור ולכעס אצל קהל אוהבי 'הלהקה', ובכך אגאל את עצמי מחרדת הבינוניות. לכן קראתי לסרטי החדש 'נזק' ובכך הצהרתי חד־משמעית על הכוונה. לימים הוחלף השם ל'דיזנגוף 99', ועל פי מיטב העקרונות האנרכיסטיים האופנתיים הסרט היה אמור להסב נזק סביבתי, תרבותי וחברתי ובמיוחד נזק למוניטין שלי כבמאי מצליח." ~ על הרקע להפקת הסרט "דיזנגוף 99" (רותי זוארץ, מהלהקה ועד דיזנגוף 99: אבי נשר מדבר על הכל, באתר מעריב השבוע, 17 באוקטובר 2014)
  • "הבנתי עוד דבר מאוד חשוב. ברגע שהסרט יצא את ידיך, הוא לא שייך לך יותר. הוא שייך לחברה, לתרבות, לזיכרון הקולקטיבי. כשמבקרים החלו לכנות כמה מסרטי 'נכסי צאן ברזל', הבנתי שלא רק שגם הצאן וגם הברזל אינם שלי, הרי שהם גם אינם נתונים לשינוי או לפקפוק או לערעור." ~ על יחסו לסרטים שהוא מפיק (רותי זוארץ, מהלהקה ועד דיזנגוף 99: אבי נשר מדבר על הכל, באתר מעריב השבוע, 17 באוקטובר 2014)
  • "ייתכן שהיום הייתי פורש את עלילת 'דיזנגוף 99' אחרת, שם דגשים על מהלכים אחרים, ייתכן שהייתי מעז יותר או פחות, פולש למרחבים פוליטיים של התקופה, מעצב את הדמויות אחרת. עם זאת, אין כל ערובה שגרסתי שתיעשה היום תהיה טובה יותר מהגרסה המקורית. צילום מחדש של 'דיזנגוף 99' עשוי להיות ניסיון שאעשה ביום מהימים – חובב התיאוריה הקולנועית שבי לא יעמוד בפיתוי, אבל כאמור, אני כלל לא בטוח שזהו ניסיון קולנועי נחוץ או ראוי." ~ עונה לשאלה מה היה משנה בסרט "דיזנגוף 99" לו היה מצלם אותו כיום – בשנת 2014 (רותי זוארץ, מהלהקה ועד דיזנגוף 99: אבי נשר מדבר על הכל, באתר מעריב השבוע, 17 באוקטובר 2014)
  • "אני בן אדם שהתחיל את הקריירה עם גידי גוב וזה גם היה הימור. אני זוכר שמפיק הסרט איציק קול התנגד לליהוק של גידי ולי לא היה ספק בכלל לגבי היכולות שלו. בשבילי ללהק זה כמו להתאהב. אני לא ראיתי את זה כהימור. אני לא אדם שמהמר, מעולם לא התקרבתי לקזינו. גם מיה דגן הייתה ליהוק קיצוני וידעתי שזה יהיה טוב. שניהם חרוצים עם מוסר גבוה וידעתי שזה יעבוד." ~ על דרך הליהוק של שחקנים לסרטיו (ערן סויסה, ערב אדיר: ראיון עם אבי נשר, באתר nrg‏, 21 בספטמבר 2010)
  • "הכישלון הרעיש אותי. זה היה כמו לחטוף סטירה מאבא שלך בפעם הראשונה בחיים. הייתי בן 30 ולא ידעתי איך לאכול את זה, חוויה מאוד קשה. הכישלון היה רק שלי. הייתי אובד עצות. איבדתי את האמונה ביכולת שלי לייצר דיאלוג. שקלתי להפסיק לעשות קולנוע. הרגשתי אבוד, לא מוצא הצדקה להתחיל משהו חדש. סרט אמור לנהל דיאלוג עם הקהל, עם התרבות. זה לא עניין של כסף, מקולנוע ישראלי לא מתפרנסים. יש לי סלידה מפרויקטים אליטיסטיים. אני רוצה יצירה שתהיה נגישה לכל אדם. 'זעם ותהילה' לא היה נגיש וזה הכישלון שלי. הרגשתי שמעלתי באמונו של הסרט. כל המשאבים שלי היו מופנים לסיים אותו. שלוש שנים מהחיים שלך, כנגד כל הסיכויים, גורר כמות של אנשים להרפתקה גדולה." ~ על כישלון הסרט "זעם ותהילה" בקופות שכמעט גרם לו לנטוש את תעשיית הקולנוע (אלון הדר, פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר, באתר nrg‏, 17 ביולי 2010)
  • "סרט אמור לנהל דיאלוג עם הקהל, עם התרבות. זה לא עניין של כסף, מקולנוע ישראלי לא מתפרנסים. יש לי סלידה מפרויקטים אליטיסטיים. אני רוצה יצירה שתהיה נגישה לכל אדם. 'זעם ותהילה' לא היה נגיש וזה הכישלון שלי. הרגשתי שמעלתי באמונו של הסרט. כל המשאבים שלי היו מופנים לסיים אותו. שלוש שנים מהחיים שלך, כנגד כל הסיכויים, גורר כמות של אנשים להרפתקה גדולה." ~ על מהותו של סרט (אלון הדר, פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר, באתר nrg‏, 17 ביולי 2010)
  • "בישראל זה לעשות סרטים למשפחה שלך. אתה בן משפחה שמדבר על נושאים רלוונטיים. חשוב לך שיבינו אותך, שפצעים ייפתחו ואולי ייסגרו. רגליך דורכות על האדמה הזו. אתה פועל מתוך תת ההכרה הלאומית, מהזיכרון הקולקטיבי, מהחור השחור של אבא שלך. אם אתה לא עוסק בחברתי, אין לזה ערך. בכל סרט רציתי לעסוק באחת מהמיתולוגיות הישראליות – הגירה, שואה, דת." ~ על הנושאים בהם הוא בוחר לעסוק בסרטיו (אלון הדר, פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר, באתר nrg‏, 17 ביולי 2010)
  • "הייתי מבקר סרטים במוסף 'הארץ'. כותב כל שבוע כפולת עמודים על קולנוע. הייתי המבקר הכי צעיר, הטקסטים שלי היו קיצוניים. הייתי מגן על הסרטים שכולם התקיפו. הייתי הדובר של הסרטים הדחויים. לא הייתי צנוע, לא הייתי נעים. לא היה כלום בחיים שלי חוץ מקולנוע, מלבד פעמיים בשבוע כדורסל." ~ על התקופה שבה שימש כמבקר קולנוע בעיתון ולא הפיק סרטים (אלון הדר, פעם לאהוב: ראיון עם אבי נשר, באתר nrg‏, 17 ביולי 2010)
  • "הן (השנים שבילה בארצות הברית) השפיעו עליי. אני צופה במשחקי פוטבול באותה הדבקות שבה אני צופה במשחקים של הפועל תל אביב. התרבות האמריקנית חביבה עליי אבל היא לא שלי. חוץ מ'חוקר המס', שהוא בדרכו סרט ישראלי, אינני רואה ערך גדול בסרטים האמריקניים שעשיתי. זה נחמד, אבל זה לא הדבר האמיתי. אני מכאן, במובן הכי אמוציונלי של המילה. כמו שאינני יכול להיפרד מהילדים שלי ליותר מיומיים, כך גם עם ישראל. תמיד קינאתי באנשים האלה שחיים 14 דורות על אותה חלקת אדמה. אין לי ספק שכשהם נשענים לאחור על ביתם, על ארצם, על מולדתם, הם מרגישים לבנים מוצקות נגד גבם. לא הייתה לי כוונה לעשות קריירה באמריקה. זה נראה לי הרפתקה ונשארתי. אבל הגעגוע היה מסנוור. כמו בסרט שלי, המצלמה רוצה לחזור הביתה גם אם הקירות שלו מקולפים. אולי הבית הוא הקולנוע, אולי דרכו אני מבין את הרלוונטיות שלי במקום הזה. יכולתי להיות שם ולשגשג אבל איזה סיפור הייתי מספר? לא את הסיפור שלי." ~ על השנים שבילה בארצות הברית (מרב יודילוביץ', פעם היינו חכמים יותר, באתר ynet‏, 25 ביוני 2010)
  • "אני לא משלה את עצמי שישראל של פעם הייתה מקום טוב יותר. יש טוב ורע בכל תקופה. מה שאיבדנו זה את החוכמה, המתינות, הזהירות. אנחנו עדיין משחקים כדורגל שכונתי אלים וחושבים שכך נפתור את כל הבעיות שלנו. זו טעות. היעדר הלוי אשכולים מהנוף התרבותי שלנו, זו בעיה אמיתית. אני מצר על האובדן הזה של התבונה היהודית שלימדו אותי לבוז לה. במידה רבה הסרט הזה ('פעם הייתי') אומר: 'חברים, שעתיים מזמנכם בבקשה'. הרי כולנו אריק, אני וביבי וברק. אנחנו צריכים לחזור ולהקשיב ליענקל'ה ברייד, כי המשחק הפרוע שלנו ייגמר בבכי. אני זוכר את אנטבה, שהיה מהלך מבריק שבוצע כי לא הייתה ברירה אחרת. אבל בעולם כה תקשורתי, להוריד אנשי קומנדו בהליקופטרים זה קולנוע רע. אם אתה חושב במושגים של מצלמה – ואנחנו חיים בעולם של מצלמות – אז אנחנו נפסיד את המלחמה על קולנוע רע. לשחק על פי חוקי אנטבה בעולם של CNN ואלג'זירה, זו סכלות לשמה. יענקל'ה ברייד היה פועל אחרת." ~ עורך הקבלה בין סרטו "פעם הייתי(וצ)" ובין הבעיות של מדינת ישראל (מרב יודילוביץ', פעם היינו חכמים יותר, באתר ynet‏, 25 ביוני 2010)