אומה (ספר)

אומה הוא ספר מאת טרי פראצ'ט שיצא לאור בשפה האנגלית בשנת 2008, ועוסק בהיסטוריה חילופית. הציטוטים המובאים בדף זה, הם לפי התרגום לעברית של יונתן בר משנת 2009.

"אימו יצא באחד הימים לדוג דגים, אבל לא היה ים. לא היה כלום מלבד אימו. לכן ירק לכפות ידיו וחיכך אותן זו בזו ויצר כדור של ים. לאחר מכן ברא כמה דגים, אבל הם היו טפשים ועצלנים. לכן נטל כמה נשמות דולפינים, שלפחות למדו לדבר, וערבב אותם בחמר וחיכך אותן בכפות ידיו ושינה את צורתן והן הפכו לבני אדם. בני האדם היו חכמים אבל לא יכלו לשחות כל היום. לכן כרה אימו עוד חמר וחיכך אותו בכפות ידיו ואפה אותו במדורת מחנה הדיג שלו, וכך נוצרה היבשה." ~ עמוד 7
"ולכן אנו נולדים במים ולא הורגים דולפינים ומביטים לעבר הכוכבים." ~ עמוד 8
"רב-החובל הכיר את הקול הזה.

היה זה קולו של אלוהים, או הדבר הבא אחריו. אף על פי שזיהה את הקול, בקושי זיהה את האדם שניצב למרגלות כבש הספינה. היה זה מפני שהאדם לבש מעין כלוב ציפורים. כך לפחות זה נראה ממבט ראשון. הייתה זו מסגרת דקה שסביבה רשת עדינה. הגבר שבתוכה פסע בענן מבריק של חומר חיטוי." ~ עמוד 10

"רב-החובל היסס בשנית. איכשהו, זה נשמע כמו תחילתו של איום; העובדה שלא נלווה אליו כל איום ממשי הטרידה אותו מסיבה כלשהי." ~ עמוד 12
"'אבל חשבתי שהמלך —' רב החובל השתתק לפני שפיו יבטא את המילה האיומה.

'הוא מת, רב-החובל, אך לא כך הכתר. הבה נאמר שאנו משרתים... מטרה נעלה יותר? ולמען מטרה זו, רב-החובל, אומר לך שאנשים יקבלו שכר גבוה פי ארבעה מהרגיל עבור ההפלגה, ובנוסף עשרה גיני ליום לכל יום מעבר למשך הפלגה ממוצעת לנמל מרסיה, ובנוסף מאה גיני להפלגה חזרה. סיכויי הקידום של כל מלח וקצין בספינה ישתפרו להפליא. אתה, רב-החובל, תקבל כמובן תשלום ביד רחבה כראוי לדרגתך, ומאחר שאנו יודעים שבכוונתך לפרוש בקרוב, יואיל הכתר להפגין את תודתו בדרך המקובלת.'

מאחוריו, סר ג'פרי השתעל ודיבר בו-זמנית: 'שיעולתואראבירותשיעול'." ~ עמוד 12

"אינך חושב שברונים שבקושי מסוגלים לרשום את שמותיהם יכולים להמציא רשימה שלמה של חוקים הגיוניים לניהול מדינה גדולה עד קץ הימים, נכון? הפקידים שלהם הכינו את המגנה כרטה המלאה אחרי חודש. היא גדולה פי שבעים, אך ערוכה לכל בעיה. לרוע המזל, לצרפתים יש עותק." ~ עמוד 13
"מר שחורי ניער את השלג מרעלתו. 'הקטנה היא משרתת, ואני בטוח שמדובר באישה. הגבוהה, שיושב הראש שלך כה משתוקק לרצות, היא בעלת מניות בקו ההפלגה שלך, וחשוב מכך, אמו של יורש העצר. היא ליידי לכל הדעות, אך מנסיוני המועט עמה למדתי שהיא חלקה בודיקיאה ללא המרכבה, חלקה קתרין דה מדיצ'י ללא טבעות הרעל וחלקה אטילה ההוני ללא רוח השטות. אל תשחק איתה בקלפים, כי היא רמאית מדופלמת, הרחק ממנה את השרי, עשה כל מה שהיא מצווה עליך ואולי כולנו נישאר בחיים.'" ~ עמוד 14
"דרוש אדם יוצא דופן כדי להמציא מזמור בחופזה, ורב-החובל רוברטס היה אדם כזה. הוא הכיר כל מזמור בספר המזמורים העתיקים והמודרניים, ושר את כולם בקול רם וצוהל בעת משמרתו על הסיפון. הייתה זו אחת הסיבות למרד. ועכשיו, כשסוף העולם קרב ובא, והשמיים האפילו בעת השחר, ואש ההתגלות הומטרה על הספינה והציתה את המפרשים, קשר רב-החובל רוברטס את עצמו להגה הספינה בעת שהים התרומם לרגליו וחש את ג'ודי הנאווה מונפת לעבר השמיים כאילו עשתה זאת יד האלוהים." ~ עמוד 15
"רב-החובל רוברטס הגיע לגן העדן, שלא תאם בדיוק את ציפיותיו, וכשהמים הנסוגים נטשו בעדינות את ג'ודי הנאווה על קרקע היער, רק נפש אחת נותרה בחיים. ואולי שתיים, אם אתם אוהבים תוכים." ~ עמוד 17
"ביום שהעולם הגיע לסיומו היה מאו בדרך הביתה. אורכו של המסע היה למעלה מעשרים מיילים, אך הוא הכיר את הדרך, בהחלט כן. מי שלא הכיר את הדרך לא היה גבר. והוא היה גבר... טוב, בערך. הוא התגורר מזה חודש על אי הילדים, לא? די היה לשרוד במקום הזה כדי להפוך לגבר...

טוב, לשרוד, ואז לחזור.

אף אחד לא סיפר לו על אי הילדים כשגדל, לא בדיוק. הוא למד עליו מפיסות מידע, אך יש דבר אחד שלמד במהרה: כל הרעיון מאחורי אי הילדים הוא להימלט מאי הילדים. יש להותיר בו את נשמת הילד ולקבל נשמת גבר בעת חזרה לאומה." ~ עמוד 17

"היה עוגן אלים במרכז האי; קוביית אבן הקבורה למחצה באדמה ובחול. גפנים כבדות כיסו אותו והצמידו אותו לעץ טבגו ענק. בקליפה היבשה נחרטו אותיות עמוקות בשפת הילדים: גברים עוזרים לגברים. לצדן, שקוע בעץ, היה אלאקי, אבן שחורה מסותתת על ידית ארוכה. בצד אחד שימש כגרזן, בצדו השני כמקצוּע, המיועד לנִבּוּב בולי עץ." ~ עמודים 17 - 18
"מאו פסע דרכן אל החוף. כנפיים בוהקות רפרפו על פניו כמטר ברד, וזה היה יכול להיות מדהים ביופיו אלמלא כל אחת מהציפורים ניצלה את ההזדמנות כדי לחרבן. אם צריך למהר, אין טעם לסחוב משקל מיותר." ~ עמוד 19
"הוא יצליח לחזור. אין ספק בכך. הוא ראה את התמונה בעיני רוחו, קטנה וברורה. הוא סובב אותה והתענג עליה.

כולם יהיו שם. כולם. ללא כל יוצאי דופן. גברים זקנים וחולים יעדיפו למות על מחצלות בשפת המים מאשר להחמיץ את האירוע. נשים יכרעו ללדת בעודן צופות בשיבת הקאנו אם ייאלצו. לא יעלה על הדעת להחמיץ את הגעתו של גבר חדש. זה יטיל מזל רע על האומה כולה." ~ עמודים 20 - 21

"הייתה מנהרה בתוך המים, כמערת אוויר נעה בתוך הגל הענק, ולאחר מכן הייתה סערת קצף כשהקאנו בקע מהמים כדולפין. הוא יכול היה להישבע שהקאנו זינק באוויר. והייתה שירה! הוא שמע אותה למשך שניות ספורות בעת שהקאנו ירד מצדו השני של הגל. ודאי היה זה אל, או אולי שד... או אולי זה מה שאדם שומע בראשו כשהוא עף למחצה וטובע למחצה, בעולם בו האוויר והמים מחליפים מקומות בכל שנייה. אך כעת זה בא על סיומו, והים שניסה להרוג אותו התכוון להעניק לו ארוחה." ~ עמוד 22
"משהן כהה נסחף מול השקיעה, והוא [מאו] כמעט פרץ בדמעות. היה זה גל שקיעה מושלם שליחך את הדסקית האדומה ששקעה באופק. כל גבר באיי השמש קעקע את התמונה הזו על גופו כשהפך לגבר והוא ידע שכך גם הוא יעשה בעוד שעות ספורות.

ומעבר לגל הופיעה האומה. הוא יכול היה לזהות את צורתה מכל מקום. המרחק אליה לא עלה על חמישה מיילים. טוב, הוא יצליח לחתור עוד חמישה מיילים. ובמהרה יראה את אור המדורות." ~ עמוד 25

"לא היו סירות קאנו נוספות. היו צריכות להיות רבות. אפילו באפלולית הכול נראה פגום. לא היה איש בנמצא; איש לא ידע שהוא ניצב בחוף.

הוא ניסה בכל זאת: 'שלום! זה אני, מאו! חזרתי!'

הוא החל לבכות, וזה היה גרוע יותר. הוא בכה בקאנו, אך היו אלה רק מים הניגרים מפניו ורק הוא ידע זאת. אך כעת זלגו הדמעות בהתייפחויות גדולות, וזבו מעיניו ואפו ופיו ללא הרף. הוא בכה על הוריו, מפני שפחד, מפני שהיה לו קר והוא היה מאוד עייף ומפני שהיה מבועת ולא יכול היה להסתיר זאת. אך בעיקר בכה מפני שידע.

מישהו שמע במעמקי היער. ומתכת חדה הבזיקה לאור המדורה החבוייה.

האור גווע במערב. הלילה והדמעות נטלו את האומה. כוכב המים נסחף בין העננים כרוצח העוזב בדממה את זירת הפשע." ~ עמוד 26

"הכפר נעלם. הגל הטיל אותו מהאי. כמה בולי עץ סימנו את המקום בו ניצב בית הקהילה מזה... נצח נצחים. הגל קרע את השונית. גל כזה לא היה מבחין בכפר." ~ עמוד 27
"ומאו חלם. זה החייב להיות חלום. הוא חש שהפך לשני אנשים. אחד מהם, גוף אפור עשוי מבוץ, החל לחפש את הגופות שהגל לא לקח. הוא עשה זאת בזהירות ובעדינות רבה ככל האפשר, בזמן שהמאו השני נותר עמוק בפנים, מכורבל לכדור וחולם.

ומי אני שעושה זאת? חשב מאו האפור. מי אני עכשיו? אני נהיה כמו לוקהא הבוחן את היקפי המוות. מוטב להיות הוא מאשר מאו, ביום הזה... מפני שהנה גופה, ומאו לא יראה אותה, ירים אותה או יביט בעיניה, מפני שיאבד את שפיותו, לכן אעשה זאת עבורו. ולזו הי ופנים שראה בכל אחד מימי חייו. אך לא אניח לו לראות." ~ עמוד 29

"מאו החולם הניח לגופו לחשוב: תרים כך, תמשוך כך. תחתוך את גפן הנייר כך, ואל תצרח, כי אתה יד וגוף וסכין והם לא מזילים דמעות. אתה בתוך עור אפור שלא חש שבדבר. ודבר לא יכול לחדור דרכו. שום דבר. תשלח את הגופה לשקוע באיטיות בזרם האפל, הרחק מהציפורים והחזירים והזבובים, והיא תעטה עור חדש ותהפוך לדולפין." ~ עמוד 30
"בקצה כרי העשב נחה מערת הסבים, גבוה למעלה ברוח ובאור השמש, צופה על העולם כולו. הם חיו מאחורי דלת אבן עגולה שדרשה את כוחם של עשרה גברים כדי לנוע, ואדם יכול היה לחיות מאה שנים מבלי לראות אותה נעה יותר מפעמים ספורות, מפני שרק הטובים שבגברים, הציידים והלוחמים הנעלים, זכו להיות סבים בעת מותם..." ~ עמוד 33
"מאו ידע לקרוא דברים חשובים. הוא יכול לקרוא את הים, מזג האוויר, עקבותיהם של בעלי חיים, קעקועים ואת שמי הלילה. לא יהה דבר שביכולתו לקרוא בקווי צבע סדוק. אבל כל אחד יכול לקרוא חול רטוב. יצור חסר אצבעות רגליים יצא מהיער התחתון ושב באותה הדרך." ~ עמוד 34
"אבל יש לנקות במשנה זהירות, מפני שלעיתים הסתננו פנימה כמה תמנוני עצים בחיפוש אחר גוזלים או כל דבר מאכל אחר, והיה קשה מאוד להשתחרר מהם אם נחתו לך על הראש. מאו ידע שאסור להניח להם לחשוב שהוא אגוז קוקוס. זאת הוא למד במהרה, כי היו להם מקורים חדים. ¹

¹תמנון העצים (אוקטופוס אבורי) נמצא באי שבו נולדת השמש, בקבוצת איי יום האם. הם נבנים להפליא וידועים כגנבים ערמומיים." ~ עמוד 34

"משהו הגיע מהים על גבי גל, חשב. משהו גדול. גדול יותר מתנין מפרש. ² גדול יותר מקאנו מלחמה, אפילו גדול יותר מ... לוויתן? כן, זה יכול להיות, לוויתן גדול. מדוע לא? הגל הטיל סלעים גדולם מעבר לכפר כך שללוויתן לא היה סיכוי. כן, זה היה לוויתן, שנגרר על קרקע היער עם זנבו הגדול מאחוריו וגסס באיטיות מכובד משקל גופו. או אולי אחד מתמנוני הים הגדולים במיוחד, חשב, או כריש ממש גדול.

²תנין המפרש (קרוקודילוס פורוסוס מריטימוס) עדיין נמצא בכל חלקי האוקיינוס הפתוח. הוא גומא מרחבים עצומים על קרקע הים בעזרת 'מפרש' גדול עשוי עור וסחוס שבאמצעותו הוא יכול, במידה מסוימת, לנווט." ~ עמודים 35 - 36

"כאב לד הכה בגרלו השמאלית של מאו. הוא התגלגל על הקרקע וילל, וציפור הסבא שהחליטה שהוא מת וגם ניקרה ברגלו כדי לוודא זאת, ניתרה הצידה בזריזות. אבל היא לא התרחקה, למקרה שבכל זאת ימות. מנסיונה של ציפור הסבא, כל דבר מת אם מביטים בו די והותר זמן." ~ עמוד 38
"פקעות שורש-שיגעון צריך לצלות לפני האכילה, אחרת אתה עלול להשתגע. החזירים אכלו אותן טריות, אבל חזירים בטח לא שמו לב אם הם משוגעים או לא." ~ עמוד 39
"סבא נאווי, שלא יצא לפשיטות בגלל רגלו העקומה, לקח לפעמים את הילדים לסייר ולצוד, ודיבר רבות על שיח גפן הנייר. הוא צמח בכל מקום ועליו הארוכים היו קשים להפליא אפילו כשהתייבשו לחלוטין. 'קחו רצועה אחת של גפן, כן, דרוש כוחם של שני אנשים כדי לשבור אותה. אך אם תשזרו חמש רצועות לחבל, אפילו מאה גברים לא יצליחו לשבור אותו. ככל שימשכו, כך הן יוסיפו להיכרך יחדיו וכוחן יגבר. זו האומה.'

הם נהגו לצחוק עליו מאחורי גבו בשל הליכתו המתנדנדת, ולא העניקו תשומת לב רבה לדבריו, כי אלו דברים חשובים יכול גבר בעל רגל עקומה לדעת? אך הם וידאו שכאשר צחקו, עשו זאת מרחק רב מאחורי גבו, כי לנאווי תמיד היה חיוך דקיק והבעת פנים שאמרה שהוא יודע עליך יותר משתוכל לנחש." ~ עמוד 39

"הוא [מאו] נשכב על גבו. מתי הייתה הפעם האחרונה שישב ליד המדורה, כאן בבית? הזכרון הכה בו לפני שהצליח לעצור בעדו. הייתה זו סעודתו האחרונה כילד, מוקף במשפחתו, ומשמעות המשפחה באומה הייתה, במוקדם או במאוחר, כמעט כולם. הייתה זו 'הארוחה האחרונה' שלו, מפני שבפעם הבאה שיאכל באי יעשה זאת כגבר, לא עוד מתגורר בבקתת הילדים, אלא בבית הגברים הרווקים. הוא אכל מעט, מפני שהיה נרגש מדי. הוא גם היה מפוחד מדי, מפני שהצליח להבין שלא מדובר רק בו; מדובר גם במשפחתו. אם ישוב יהיה מוכן לקעקועי גבר, וכמובן ל... דבר הזה עם הסכין שבו אסור לצרוח, אז יהיה זה נצחון גם עבורם. משמעות הדבר היא שגידלו אותו בדרך הנכונה ולימדו אותו את הדברים הנכונים." ~ עמודים 46 - 47
"הוא חש בחור בתוכו, שחור ועמוק יותר מהזרם האפל. הכל היה חסר. דבר לא היה במקום הנכון. הוא ניצב על החוף המיותם שלו והצליח לחשוב רק על השאלות המטופשות שילדים שואלים... למה יש סוף? איך הכל מתחיל? מדוע אנשים טובים מתים? מה האלים עושים?

וזה היה קשה, מפני שאחד מעמודי התווך של הגבריות היה: לא לשאול שאלות מטופשות.

וכעת סרטן הנזיר הכחול יצא מקונכייתו ושעט על פני החול בחיפוש אחר קונכייה חדשה, אך לשווא. חול עקר נמשך מכל עבר, וכל שנותר לו היה לרוץ..." ~ עמוד 47

"למרבה החסד עטפה את עצמה במזרן לפני שג'ודי הנאווה ניסתה לשוט בין העצים. היא תזכור את קולות הנפץ והצרחות כל חייה. היא שמעה את גוף הספינה נבקע ואת התרנים נשברים, וגרוע מכל, שמעה את הדממה." ~ עמוד 49
"היא הגניבה מבט לעבר הצורה עטופת השמיכה בפינה, שמלמול מתמשך נשמע מכיוונה. היא הייתה חייבת לכסות אותו אחרת יתחיל שוב לקלל. כמה מן המילים שיצאו מפיו לא היו אמורות להיות מוכרות ללידי צעירה. המילים שלא הכירה הדאיגו אותה יותר.

היא נהגה בילד בגסות רוח, היא ידעה זאת. לא צריך לירות באנשים, במיוחד אם טרם ערכתם היכרות רשמית, ולמרבה החסד אבקת השרפה הייתה רטובה. מעשיה נבעו מבעטה מוחלטת והוא עמל קשות לקבור את כל האנשים האלה בים. לפחות אביה עדיין בחיים ויבוא במהרה לחפש אחריה, אף על פי כן שהיו יותר משמונה מאות מקומות לחפש בהם באיי יום האם.

היא טבלה את העט שלה בדיו ומחקה את 'בית הממשל, נמל מרסיה' בחלקו העליון של הכרטיס, ותחתיו כתבה בכתב יד מוקפד: שבר הספינה ג'ודי הנאווה'.

היו שינויים נוספים לבצע. מי שעיצב את הכרטיסים התעלם לחלוטין מהאפשרות ששמו של האדם המוזמן אינו ידוע, שהוא חי על החוף, כמעט ולא עוטה על גופו כל לבוש וכמעט בטוח לא יודע לקרוא. אך היא עשתה כמיטב יכולתה, משני צידי הכרטיס, ³ וחתמה בשם 'ארמינטרוד פנשאו' (העלמה הנכבדת), והצטערה שעליה לעשות זאת, לפחות בכל הנוגע ל'ארמינטרוד'." ~ עמודים 50 - 51

"סימנים חסרי משמעות שורבטו על המלבן המוארך, אך מצדו השני היו כמה ציורים. מאו ידע מהי הודעה, וזו לא הייתה קשה לפיענוח:

'כשהשמש ניצבת בדיוק מעל העץ האחרון שנותר מעל האומה הקטנה, עליך להטיל חנית בקאנו הטרוף הגדול,' אמר בקול. לא היה בזה כל הגיון, אך כך גם בילדת הרפאים. אך היא נתנה לו יוצר ניצוצות, אף על פי שהייתה מבועתת. גם הוא היה מפוחד. מה צריך לעשות בילדות? כילד עליך להתרחק מהן, אך הוא שמע שבתור גבר יקבל הוראות אחרות." ~ עמוד 52

"הוא זכר שנכנס למקום הנשים כשהיה מאוד קטן. בערך בגיל שבע או שמונה נוכחותו כבר לא הייתה ברוכה שם. הנשים סילקו אותו, או חדלו ממעשיהן כשהתקרב ולטשו בו מבט חמור עד שהלך לדרכו. לנשים הכי זקנות היה מבט מיוחד שגרם לו לרצות להיות במקום אחר. אחד הילדים הבוגרים אמר לו שהן יכולות למלמל מילים שיגרמו לווינגו שלו ליפול. לאחר ששמע זאת הקפיד להתרחק ממקום הנשים, וכעת דמה המקום לירח; הוא ידע את מקומו אך המחשבה להגיע אליו אפילו לא חלפה בראשו." ~ עמודים 52 - 53
"האומה גידלה את יבוליה הגדולים בשדות: אהארו, קנה סוכר, טאבור, שעועית בומרנג ותירס שחור. שם גידלו הגברים את הדברים שהעניקו חיים.

במקום צימחו גני הנשים את הדברים שהפכו את החיים מהנים, אפשריים וארוכים יותר: תבלינים ופירות ושורשי לעיסה. היו להן דרכים לגרום ליבולים להיות גדולים יותר וטעימים יותר. הן הוציאו צמחים מהקרקע או סחרו בהם והביאו אותם לכאן, והכירו את סודות הזרעים והתרמילים והדברים. הם גידלו בננה ורודה וזנים נדירים של לחך ובטטה, כולל הבטטה המקפצת. כאן הן גם גידלו עשבי מרפא, ותינוקות." ~ עמוד 53

"סלים נחו בכמה מהבקתות וצרורות שורשים היו תלויות מהתקרה, הרחק מהישג ידיים קטנות. היו אלה שורשי-שגעון. הוא למד עליהם בגיל צעיר מאוד. הן יצרו את הבירה הטובה ביותר או חיסלו אותך, והמרכיב הסודי שקבע זאת היה שיר שכולם הכירו." ~ עמוד 54
"ציפור סבא נחתה ברפרוף כנפיים על שפת אבן הבירה ונעצה בו את המבט הרגיל שאמר: אם אתה מתכוון למות, תמהר. אחרת, לך מכאן." ~ עמוד 55
"הוא הביט בחפץ המלבני הלבן. המתכת הזהובה בקצוות הייתה רכה למדי וחסרת תועלת, וניתנת להסרה בגירוד קל. התמונה לדעתו הייתה מין קסם או מעשה פלאים, כמו החרוז הכחול. מה הטעם לזרוק חנית על הקאנו הגדול? זה לא היה דבר שניתן להרוג. אך ילדת הרפאים הייתה האדם הנוסף היחיד באי, ובכל זאת היא זו שהעניקה לו את יוצר הניצוצות. הוא לא היה זקוק לו עכשיו, אך עדיין היה זה חפץ נפלא." ~ עמוד 56
"סבתא נהגה לומר זאת כשהמבט בעיניה רומז שהיא מתכננת 138 רציחות, וההיכרות עם הזקנה לא היתה צריכה להיות עמוקה כדי לחשוד שהיא בהחלט מסוגלת לארגן אותן. אלו לא יהיו רציחות גסות, כמובן. לא יהיה שימוש מסוכן בפגיונות ואקדחים. הן יהיו אלגנטיות ואדיבות. לבנה או אבן יפלו מביתו המפואר של מישהו כאן, מישהו יחליק על חתיכת קרח בביצורי הטירה שם, רפרפת חשודה באחד המשתים בארמון (קל מאוד לבלבל זרניך בסוכר) יטפלו בכמה מהם במכה אחת... אך היא בטח לא תרחיק לכת עד כדי כך, לא באמת. למרות זאת, היא חיה בתקווה והכינה את נכדתה לחיי מלכות בהקפדה מרבית שארמינטרוד לא תלמד דבר שיכול להיות בעל שימוש כלשהו." ~ עמודים 57 - 58
"הזרם היה כאן למטה. איש לא ידע מה מקורו. אף על פי שהיו סיפורים על יבשה מדרום בה נפלו המים כנוצות. אבל כולם ידעו מה יעדו. ניתן היה לראות זאת. הוא הפך לשביל הזוהר, נהר כוכבים שזרם בשמי הליל. נאמר שאחת לאלף שנים, כשלוקהא חיפש בין המתים את אלה שילכו לעולם המושלם, הם יעפילו בשביל וישלחו את השאר להיות דולפינים עד שיגיע זמנם לשוב ולהיוולד מחדש.

איך זה קורה? תהה מאו. איך מים הופכים לכוכבים? איך אדם מת הופך לדולפין חי? אבל זו שאלה ילדותית, לא? מסוג השאלות שלא צריך לשאול? מסוג השאלות המטופשות או השגויות, ואם שאלת 'למה' יותר מדי פעמים קיבלת מטלות לבצע והתשובה הייתה 'כי ככה זה'." ~ עמוד 64

"הערה 4: הדקל הבודד (קוקוס נוסיפרה סוליטריה) הוא עץ נפוץ ברוב חלקי האוקיינוס הפתוח, ויוצא דופן בכך שעץ בוגר מפריש בשורשיו רעל, הקטלני אך ורק לדקלים אחרים. בשל הסיבה הזו אין זה נדיר למצוא רק דקל אחד על האיים הקטנים ולכן אלפי הציורים שלו נכונים מבחינה בוטנית." ~ עמוד 68
"כשמאו עצם את עיניו, האי היה מלא באנשים. האם זכר האי את פסיעות רגליהם, את פניהם, והשתיל אותם בראשו? הסבים אמרו שהוא האומה, אבל זו לא יכולה להיות האמת. רבים יכולים להפוך לאחד, אך אחד לא יכול להפוך לרבים. אך הוא יזכור אותם, כך שאם יגיעו לכאן אנשים הוא יספר להם על האומה, והיא תשוב לחיים.

הוא שמח שהיא כאן. בלעדיה היה פוסע אל המים האפלים. הוא שמע את הלחישות כשצלל אחריה בצווחת הבועות הכסופות. היה זה קל לקבל את מילותיו הזדוניות של לוקהא ולשקוע בעלטה, אך כך גם היא הייתה טובעת.

הוא לא יהיה כאן לבד. זה לא הולך לקרות. רק הוא וקולות הזקנים המתים שרק חילקו פקודות ולא הקשיבו? לא.

לא... הם יהיו שניים, והוא ילמד אותה את השפה, ושניים יזכרו, כך שכאשר יגיעו אנשים יוכלו לומר: פעם חיו כאן אנשים רבים, ואז הגיע הגל." ~ עמוד 76