"תעשיית האופנה בניו יורק מציעה הרבה דברים חיוביים, אבל צריך להיזהר לא ללכת לאיבוד. חיי הלילה תוססים בניו יורק, והנשים משוחררות מבחינה מינית, והכול ילך לך בקלות כשאתה דוגמן מבוקש, הכול יהיה זמין וזול, כלומר בחינם. כל מועדון ישמח שיהיה לו שולחן אטרקטיבי של דוגמנים ודוגמניות, והבגדים שתלבש למסיבה בחינם, והאוכל בחינם, והאלכוהול בחינם."
"אף פעם לא עשיתי עניין רציני מאיך שאני נראה, ניצלתי את המראה שלי כדי לפייס את המורים והמנהלים שכעסו עליי, ולגרום לבחורות להתחיל איתי, כי אני לא באמת יודע איך עושים את זה, עד היום. מעבר לזה אף פעם לא היו לי חלומות על דוגמנות או על סלבריטאות, זה פשוט לא היה שם. גדלתי בתקופה שלפני עידן הריאליטי, המחשבים והמסכים. כל היום הייתי נוסע על אופניים או משחק כדורגל, ומי חלם על להיות דוגמן."
"אני יודע שהיום כל ילד חולם להיות סלבריטי, וזה קצת מעציב אותי. אני לא חושב שילדים צריכים להעריץ את בר רפאלי, הם צריכים לשאת עיניים לעדה יונת, זוכת פרס נובל. לשם הם צריכים לכוון, הכישורים שלה הרבה יותר ראויים להערכה ולהערצה, אבל אנחנו חיים בעולם כזה שסוגד לחיצוניות, ואני לגמרי חלק ממנו, עם כל הפרדוקס שבעניין."
"בירושלים לא מחוברים לתעשיית האופנה כמו בתל אביב, ואני הסתובבתי בחברה סגורה שלא חשופה לכל התעשייה הזו. מהר מאוד התחלתי לקבל עבודות ולהרוויח כסף, ואמרתי לעצמי, וואלה, אני יכול להרוויח מאיך שאני נראה, ובכל זאת לא נתתי את מאת האחוזים מעצמי. התייחסתי לעניין כאל עבודה צדדית ועבדתי על הרבה פחות מחצי כוח."
