אלוהים לא מרשה

אלוהים לא מרשה הוא ספר אוטוביוגרפי מאת חנוך דאום. הספר נערך על ידי יאיר לפיד ויצא לאור בשנת 2007.

"אדם אשר שולט במוצא פיו, אינו בהכרח שולט במחשבותיו."
"האם אדם מוכרח להיות חלק מדבר מה? האם חייב אדם להשתייך, להיות חלק מחברה, חלק ממשפחה? הייתי מוכן לאמץ בחדווה תובנה פוסט־מודרנית שהייתה משחררת אותי מכך, אבל איני מוצא."
"מותר לאדם ללכת בדרך שנראית לו נכונה ואף להטיף לאחרים לעשות זאת, אבל חייב להיות בלבו ספק. והספק הזה חסר אצלנו."
"הבטתי על הקבר המיותם, ושוב חיפשתי את האישור. את המבט שיסגיר, אולי, שביעות רצון. מבט שיראה כי אתה משגיח בי, שם אליי לב, מודע למשהו מכל אשר אני עושה. מבט קצר אשר יסגיר איזו הנאה, איזו חיבה יתרה, איזו הערכה שתבהיר כי גם לי, אולי, יש מעט יכולות, יש עתיד."
"כל העת ניצבתי בתווך, מצד אחד עמדה תביעה מגזרית לייצוג, תביעה אותנטית ונוגעת ללב מצדכם, אחי למגזר, ומן הצד האחר הייתה מלחמה קיומית של מי שחש כי את מגזרו איבד, וכעת עליו להילחם בכל מחיר על מה שחשב שיהיה ביתו החדש, מקומו בתקשורת הישראלית."
"אילו רק הייתי יוצא, אילו רק הייתי מצהיר שאיני אחד מכם, הייתם כועסים פחות, מבינים יותר. הייתם מגלים סלחנות לדעותיי. מצפים פחות. מבקשים פחות. כי יותר משקשה עליכם הביקורת, אינכם מסוגלים להבין מדוע אני מתעקש למתוח אותה מבפנים."
"אני כבר לא יודע מי אני ומה אני. מרוב רצון לרצות את כולם אינני מרצה איש, ובעיקר לא את עצמי. במבט מבחוץ נדמה כי חיי המקצועיים טובים, אך בתוכי איני משוכנע שאני חי אותם. אולי איבדתי את היכולת להרגיש. אולי איבדתי את היכולת לדעת מהי דעתי."
"הפחד הגדול והעמוק יותר הוא שמא כמו אז גם היום, אני חושב מחשבות של אחרים. שמא מעולם לא הייתה לי עמדה משל עצמי. שמא מעולם לא היו לי אמונות ודעות, שמא הבחירה החופשית ממני והלאה, וכל שיש לי בחיי היא החרדה הגדולה להיות בלתי מוערך, בלתי מוכר, רגיל."
"הדרך היחידה שבה יכולתי להסתיר את המלחמה הקשה שהתחוללה בתוכי, הייתה להעמיד פנים שטוב לי, ולא זו בלבד שטוב לי, אף יש לי הפנאי הנפשי לשעשע אחרים."
"אין דימוי מתאים שיעביר את התחושה העמוקה והמטלטלת כל כך שחשתי כל אימת שהגיע צו מילואים בדואר. לא היה יום שלא חששתי מצו כזה, לא הייתה גיחה לדואר שבה לא עלתה בלבי השאלה האם היום זה יקרה. את השירות הצבאי הצלחתי לשרוד, בין היתר משום שהוא היה קצר ומקוטע."
"איש מהם לא ידע מה הוא עבורי צו המילואים הפשוט, והבדידות שבה חייתי כילד המרצה את אביו המשיכה באופן מופתי לבגיר המרצה את מגזרו, ומנסה בחשאי ועל ידי כתיבה כפייתית של מכתבים, להשתחרר מהסבל ומהקושי, בלי שיוודע הדבר."
"בואו נשאל את עצמנו בכל הכנות האם ילדינו מקבלים מאיתנו את המרב, האם הם מקבלים מאיתנו את כל תשומת הלב המגיעה להם, בכל שלב ושלב בהתפתחותם, או שמא בתוך העומס והצורך לפרנס ולהנהיג ולגדל עוד אחים רבים, אנו מחמיצים את הקשר עמם."
"אולי ראו בה, בלי דעת, סאטירה אשר עלולה לחשוף אמיתות קשות, סאטירה שיכולה להכאיב מדי, לעורר תהיות. אולי רצו להגן עליי מעצמי, להגן על אחרים מפני. היום אני מבין היטב כי דווקא מגזר קטן והומוגני חייב לעצמו, עוד יותר מכל חברה אחרת, את ההומור, ובעיקר את ההומור העצמי, כלי להגנה מפני השחיתות וההשחתה, כלי להגנה מפני חוסר הטעם והבנאליות."

נאמר עליו

"מגיש לקוראים שלו מסמך אישי קשה לעיכול, מטריד ולא נוח להכלה לעיתים." ~ עינת ברזילי (מקור)