אליעזר שביד

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליעזר שביד

אליעזר שביד (נולד ב־1929) הוא הוגה דעות וחוקר ישראלי המתמחה בפילוסופיה יהודית, חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת 1994.

כללי[עריכה]

  • "יהדות איננה אידאה אפלטונית קבועה במקורותיה הנצחיים. היא תהליך חייו התרבותיים־היסטוריים של העם היהודי."
  • "יש להיסטוריה של העמים השפעה על העם היהודי עד כמה שהוא חי בין העמים, אבל העם עצמו אינו נע ואינו משתנה. הוא חי את עברו כהווה במחזור של לוח השנה המשקף את המאורעות שיסדו את האומה." ~ על תפיסת ההיסטוריה היהודית בעיני הניאו־אורתודוקסיה
  • "ההיסטוריוסופיה של המאה ה־19 מיוסדת אם כן על ההנחה שיש גם חוקים להיסטוריה בעצמה. ואף יותר מכן, שחוקים אלה מתגלים באמצעות החוקים השונים החלים על חיי הנפש, החברה והכלכלה של האדם."
  • "למרות נטייתם האנוכית הטבעית של רוב בני־האדם להעמיד את אושרם כפרטים כמטרה ראשונית, הרי יישותם וקיומם כבני־אדם מעוגנים בכל זאת באמונותיהם, בתרבותם, בשיוכם למשפחה, לקהילה ולעם, וכן ביכולתם הפנימית והחיצונית לקיים אורח החיים המבטא משמעות, מחויבות, אחריות."
  • "הסיכוי היחידי להצלה מצוי אפוא בשיבה אל המונותאיזם-ההומניסטי, ואל מוסר הצדק והאחריות ההדדית, שיחזיר לציוויליזציה הטכנולוגית המשוכללת את הרצון ואת היכולת לאזן בין טובת היחידים לטובת הכלל, בין זכויות האדם לחובותיו, בין לקיחתו למען אנוכיותו לנתינתו לזולת, בין אהבת עצמו לאהבת הרֵע. זהו עדיין אותו הקול הקורא שנשמע לראשונה בסיני. הוא עדיין מהדהד בחלל הכפר הגלובלי וקורא לאותה תשובה שקרא לה יונה הנביא בנינווה כדי להציל את ענייה ואת בעלי החיים הרועים בה. האם יש סיכוי שהוא ייענה, לו גם חלקית, בפעם הזאת לפני שתתלקח המלחמה העולמית?" ~ ביקורת התרבות החילונית
  • "...קביעת סדרי זמנים כמוה כקביעת גבולי מקום שעליו מבקשת החברה להחיל את חוקת חייה, היא יסוד הכרחי למפעל זה" ~ 'מחזור הזמנים'
  • "בלי סדרי זמנים קבועים אין לו לאדם מבט כולל על מהלך חייו יחד עם כל בני חברתו. לוח השנה הוא אפוא אחד המפתחות העיקריים להבנתה של כל תרבות כמבנה כולל של משמעויות". ~ ספר מחזור הזמנים
  • "לגבי עם ישראל נודעה ללוח השנה חשיבות מיוחדת. זאת משתי סיבות: האחת, הנובעת מגורלו המיוחד של עם ישראל; והאחרת הנובעת מסולם הערכים של התורה, שעיצבה מבפנים את כל סדרי חייו". ~ 'מחזור הזמנים'
  • "האנשים המזהים את עצמם חילונים אומרים על עצמם רק זאת: הם אינם דתיים. האם די בלהיות 'לא דתי' כדי להגדיר זהות של אדם או של קבוצת בני אדם? האם לא נחוצים להגדרת זהות אישית-קיבוצית מרכיבים חיוביים כלשהם? אם נחפש את התוכן החיובי המשתמע מאמירת ה'לא' לדת, נידרש לחקור: על מה החילונים מגוננים בהבדילם את עצמם ממנה? מדוע הם מרגישים צורך להצהיר על היותם לא דתיים ורואים בעניין זה את היסוד העיקרי בזהותם הרוחנית?" ~ ביקורת התרבות החילונית

מתוך מאמר "השבת במדינת ישראל"[עריכה]

  • שבת היא יסוד של אורח חיים יהודי. השבת קוצבת לו קצב. היא מציגה את הקטבים (קודש וחול ימי המעשה ויום המנוחה) שביניהם זורמים חיי היומיום במסלולם הקבוע. היא מאחדת את כל הזיקות שבין יחיד לעצמו, שבין יחיד למשפחתו, שבין יחיד לקהילתו, שבין יחיד לעמו; והיא נותנת להן ביטוי עשיר וחיוני. השבת מגלמת את זיכרון העבר ואת חזון העתיד כחוויה שבהווה; ומצד שני, השבת היא יסוד קיים בחברה היהודית בישראל לחלקיה ולמחנותיה. לא רק שומרי מצוות אדוקים נאמנים לה, כי אם אפילו יהודים שהתרחקו לגמרי מההלכה."
  • "שמירת השבת איננה מן הדברים המסורים ליחיד או לקבוצת יהודים. קיומה מותנה בהסכמה על מסגרת ציבורית כוללת. כי למרות שהציבור מורכב ממחנות שונים, הוא מוחזק בעיני כל חלקיו כציבור אחד".
  • "הדיון בדמות השבת איננו מכוון לפתרונה של בעיה אחת, מרכזית ככל שתהיה. השבת היא מוקד של אורח-חיים שלם, ואין להתייחס אליה כאל קטע מנותק מן הרצף".
  • "אין לך אדם מישראל המוותר לגמרי על השבת".
  • "השבת היא נכס תרבותי כללי, שהיחידים רואים בו זכות לעצמם ואינם מוכנים לוותר עליה".
  • "אבל יחסם של חלקי החברה היהודית אל השבת משקף דילמה יסודית. לכתחילה אפשר להצביע על הסכמה מסוימת. רעיון השבת מקובל על כל בן-תרבות כרעיון נעלה מאוד. מוסכם על הציבור שהשבת אינה יכולה להיות רק עניינו של היחיד ברשותו הפרטית, וכדי לקיים אותה דרושה מסגרת משותפת הנותנת לשבת מעמד מחייב בחברה כולה. השבת היא שבתו של הציבור בתור שכזה".
  • "אפילו יהודים המגדירים עצמם כחילונים מחפשים את דרכי המימוש של רעיון השבת בהלכה. ראשית, משום שבדרך כלל אין הם רוצים לפרוש מרציפותה ההיסטורית של מורשת תרבותית ומאחדותו של ציבור; ושנית, משום שמחוץ להלכה כמעט לא יימצא להם דבר".
  • "הציבור שומר המצוות חייב לשאול לא רק מהם התנאים המינימליים הדרושים לו מצד הציבור הלא-אורתודוקסי כדי שיוכל לשמור על שבתו בלי לפרוש, אלא גם מה יש ביכולתו להציע ליהודים שאינם שומרי מצוות כפתרון חיובי לבעיית שבתם".
  • "הציבור שאינו אורתודוקסי, לא די שיברר מה יכולה המסורת להנחיל לו, אלא גם מה הוא יכול להציע ליהודים שומרי מצוות כדי שגם הם יוכלו לקיים את שבתם עימו".
  • "ההבנה הפשוטה והמקובלת על הכול של רעיון השבת, היא הבנתה כיום מנוחה, יום אחד בשבוע שבו אדם חופשי מחובת העבודה לפרנסתו. מקובל גם על כל הציבור היהודי, כי מצד שני יש עבודות שאסור לחדול מהן אפילו בשבת".
  • "עיקר רעיון השבת אינו מנוחה, וודאי אינו עונג. ואיזהו העיקר האמיתי? הווי אומר: הקדושה. שבת היא קודש, ומצד הקודש באה ההלכה ומגבילה את העינוגים המותרים בה, באופן שהקודש מתבטא בכל מה שנעשה או אינו נעשה בה. שומרי מצוות יכולים לטעון שפעולות של עונג-שבת, שיש בהן עבירה על ההלכה, נוטלות מן השבת את עיקר הקדושה".
  • "גם הציבור האדיש לכאורה לעניין הקדושה, חייב להתייחס אליו, ולו רק מתוך הכבוד שהוא נדרש לכבד שבתם של אחרים".
  • "לא כל הנחשב למנוחה ועונג בציבור שמנוחה ועונג הם עיקר שבתו, יהיה בגדר המותר. תהיה הגבלה מסוימת, שהציבור הלא-אורתודוקסי יקבל על עצמו, ולו רק מתוך הרצון לקיים מסגרת ציבורית משותפת".
  • "האם יש ציבור של יהודים שחילוניותו כל-כך חילונית היא, עד שאין לו שום יחס אל הקודש?"
  • "האם באמת יש ציבור של יהודים הרואים עצמם יהודים ובוחרים ביהדותם, שהתרחק ממסורת מעוגנת בהלכה כל-כך, עד שאין לו שום יחס לתכניה?"
  • "רוב הציבור היהודי במדינת ישראל עדיין מקבל בהבנה רבה את המגבלות המתחייבות מיצירת מסגרת ציבורית משותפת עם המחנה הדתי, והבנה לא תיתכן ללא מידה של הערכה חיובית לעניין שלשמו מוותרים. ייתכן שהנכונות לוותר תהיה מלווה לא רק בציפייה שנאמני ההלכה יכבדו את מכבדיהם ויתחשבו בהם באותה מידה. אלא גם כמשאלה ללמוד ולקבל השפעה".
  • "הניגוד בין נאמני ההלכה לשאינם נאמנים לה הוא רב מאוד אבל אין הוא מוחלט כפי שהיה נראה לכתחילה, ואין הוא מגיע בהכרח לניתוק מגע. נובעות ממנו אי-הבנות, מריבות ומרירות, אבל הוא משאיר גם מרחב גדול ליצירה ולהשפעה, שיוכלו לתת אותותיהן גם ברשות הרבים. מדובר בפעולה חינוכית, ולא של חקיקה, אף-על-פי שהמסגרת המשפטית מהווה לה בסיס. אם קיימת מסגרת מחייבת ומוסכמת של כבוד הדדי, קיימת גם דרך להשפעה חינוכית, בתנאי שהציבור המבקש להשפיע לא יהיה ציבור המתיימר "לרדת" אל שאינם שומרי שבת כהלכה ולגמול עימם חסד, אלא ציבור המתמודד עם בעיה פנימית שלו, כשהוא מתמודד עם בעיית השבת של זולתו".
  • "קהילה שאיננה רגישה לשאלה, כיצד יש לשמור שבת מבלי להיזקק. בעקיפין או במישרין, לשירותיהם של אלה ששבתם שונה: קהילה הרואה באלה ששבתם שונה סתם מחללי שבת, ומגנה אותם עם שהיא נסמכת עליהם - לעולם לא תשפיע".
  • "מהי הדרך שאפשר להורות לציבור שאינו שומר מצוות במובן האורתודוקסי לשמור את השבת כשבת קודש? כיוון שמדובר בציבור היוצא מרעיון השבת לשמירתה, עלינו להגדיר את רעיון הקדושה בזיקתו לשבת, ולחפש דרכים שציבור זה יוכל ללכת בהן לקיום הרעיון הזה".
  • "שתי בחינות לקדושת השבת, בחינה שלילית ובחינה חיובית. הבחינה השלילית - עניינה הרפיית התלות של האדם בעבודה, שעל-ידה הוא משעבד את הטבע לצרכיו. עבודה זו איננה רק הכרח הקיום, היא גם תפקיד המוטל על האדם לעסוק ביישובו של עולם, שבעשייתו מביא האדם לידי גילוי ומימוש את כשרונותיו ויכולתו. אבל דווקא כדי שיתפוש את העבודה לא רק כהשתעבדות לצורכי קיומו או לתשוקותיו, ולא רק כמאמץ לשעבד את הטבע לצרכים ולתשוקות הללו הוא צריך להשתחרר ולהפריש את עצמו מן העבודה כדי להתבונן בתכלית חייו כאדם. זהו הצעד הראשון בהתקדשות - הפרישה. כבר בצעד זה הוא יודע כי שבת לא ניתנה רק להנאה מפירות העבודה, אלא כדי להתרומם בעזרת העבודה ולהשיג את התכלית שמעבר לה ולסיפוקיה".
  • "התרבות המודרנית, יצירת המערב שאנו נתונים בה, מגבירה את תאוצת ההשתעבדות לעבודה המכוונת לשעבד את הטבע לסיפוק צורכי האדם ותשוקותיו. מעולם לא היה קל יותר להתרומם מן השעבוד הזה בעזרת הישגי הטכנולוגיה, אבל מעולם לא היה גדול יותר הפיתוי להשתעבד לסיפוק צרכים ותשוקות. מחזור החיים של תרבות המערב מתרחק יותר ויותר מן התנועה בין קוטבי הקודש והחול. לאמיתו של דבר, ההגדרה החילונית איננה מתאימה לו עוד. הלא אין חילוניות אלא בזיקה לקודש המגדיר אותה. באין זיקה אל הקודש, לפנינו מחזור חיים הנע בין קוטבי העמל והבידור, העבודה וההנאה מפירותיה. אולם גם בעבודה וגם בהנאה מפירותיה גובר השעבוד החיצוני והפנימי של האדם: הוא חי בהם ולשמם. האם הוא מאושר בכך? ספק גדול אם ניתן למצוא אושר ללא תודעת משמעות החיים".
  • "אדם המבקש להחזיר לעצמו תודעת משמעות וערך, חייב להציג את העבודה ואת ההנאה מפירותיה כתחום החולין, מול הקודש שהוא התכלית, ואז הוא יעמוד לפני השבת לא כיום מנוחה בלבד ולא כיום עונג בלבד, אלא כיום של התקדשות מן העבודה. עמידה כזאת מבטאת הסתייגות ביקורתית והתנערות מן המגמות השליטות בתרבות המודרנית. היא שוללת את מגמת האיפוס העצמי, הגוברת בה ומהרסת אותה מתוכה, והיא מחייבת נכונות להציג גבול הן לעבודה והן לרדיפת ההנאה מפירותיה. דומה כי הנכונות הזאת להתנער, היא בעצמה חיווי ראשון של התקדשות. זיכרון למעשה בראשית - המועיד לאדם תפקיד בעולם, וזכר ליציאת מצרים - שחרור העם משעבוד העבודה ומסיר-הבשר גם יחד".
  • "הבחינה החיובית בקדושת השבת היא ההתייחדות לעבודת ה'. האדם משתחרר מן השעבוד לצורכי קיומו כדי לעבוד את בוראו. עליו להכיר את אדנות הבורא על הבריאה ועליו, כדי להכיר את מקומו בעולם ואת משמעות העבודה שהוא עובד".
  • "דבר אחר בלבד ניתן לקבוע באורח ודאי: כיון שעומד אדם על הבחינה השלילית של רעיון הקדושה, כבר הוא נמצא בדרכו אל הבחינה החיובית שלה. הבחינה השלילית, שעל יסודה הוא מתנער מן השעבוד לעבודה ולהנאה מפירותיה, היא שיש לחיי אדם בעולם משמעות, כי יש לו לאדם ייעוד בעולמו. כיוון שבאה ההתנערות, חייב לבוא הצעד השני: ההתבוננות הרוחנית, חיפוש המשמעות, מתן דין-וחשבון".
  • "עצם החיפוש שכל יחיד מחפש בדרכו שלו - כבר היא דרך בעבודת ה'. ואם יהיה יום השבת יום של שחרור מן השעבוד לעבודה, כדי ללמוד ולהגות ולחפש - יקוים בו רעיון הקדושה משתי בחינות".
  • "דבר המובן מאליו הוא שיש לשמור על המסגרת הטקסית המסורתית - ההכנה לקראת השבת מבעוד יום, הדלקת הנרות בזמן, קבלת-שבת בבית-הכנסת, ה"קידוש" וההבדלה. מסגרת טקסית היא בבחינת סמל, המקבל את משמעותו בזיקה לתכנים רוחניים המיוחדים לשבת. תכנים אלה באים לידי ביטוי בתפילה, בקריאה בתורה, בדרשה ובעיון בבית-הכנסת. אבל לא כל אדם בישראל מוצא בית-כנסת שהוא מרגיש בו בביתו, ולא כל אחד מהם מוצא, לפחות בתחילה, דרך לבית-כנסת בכלל. אך גם אלה שאין להם בית-כנסת יכולים לקבוע להם זמן בשבת לשם לימוד המקורות בעצמם, בחבורת רעים, או עם ילדיהם. הלימוד הוא בגדר חוויה המיוחדת לשבת כשבת קודש".
  • "אין השבת שלמה אלא עם הציבור. השבת נחווית במשפחה, בקהילה ובעם, והיא ממחישה בכל דרכיה את הקשר האורגני של היחיד עם עמו השבת, גם כ"זיכרון למעשה בראשית" וגם כ"זכר ליציאת מצרים", היא בחברה ובעם, ולא ליחיד בפני עצמו. אפילו המבקש לשמור על השבת שלא על-פי כל סייגי ההלכה הפסוקה היום, אינו יכול לשומרה במובן השלילי ובמובן החיובי אלא במשפחה ובקהילה, ועל יסוד מסגרת מוסכמת של הציבור היהודי במדינה".
  • הציבור האורתודוקסי, המתרחק מן השותפות המלאה בחיי העם כולו, אין שבתו שלמה. כיוון שהיא נשמרת מתוך התעלמות מן התנאים שאחרים מכינים בשבילה על-ידי חילולה".
  • "הציבור שאינו שומר מצוות נתקל בעובדה שזיקותיו הישירות לקהילה של יהודים נתערערו, ולעיתים נבלעו כליל. יחידיו של הציבור הזה מזדהים עם עמם דרך המסגרת הלאומית. אבל בתוכה הם מוצאים את עצמם בודדים. המשפחה מספקת להם מסגרת השתייכות חלקית בלבד, וערכה יורד; הקשר לחברים ורעים הוא אקראי ומתחלף, ורק לעיתים רחוקות מגיע למידה של שותפות-חיים; ואילו קהילה היא לדידם דבר שאינו קיים. העובדה הזאת היא בין הגורמים החשובים ביותר בעיצוב הרגלי המנוחה והעונג של ציבור זה. מנוחתו היא מנוחת בודדים, וכך גם עינוגיו. טבעי שיחידים כאלה לא ירגישו נוח בבית-הכנסת. יכולים הם לצפות אל התפילה מסתר פינתם, אך אין הם יכולים להשתתף בה בפועל, עד שלא יהיו חלק מקהילת המתפללים. כל זמן שמצב זה נמשך, חסומה היא הדרך בפני שבת, שאיננה מנוחה בלבד ולא עונג בלבד, אלא קודש".
  • "שמא חידושה של שבת יקרין על חיי המשפחה, כיום שבו היא נפגשת לחוויה רוחנית משותפת בטקס, בעינוג המשותף ובלימוד של הורים וילדיהם? שמא תהיה השבת מוקד לחידושה של קהילה הנפגשת לשם תפילה יחד, לשם למוד יחד. לשם עונג-שבת יחד? שמא תביא השבת את היחידים להעמיק במורשתם ולהרגיש בקשר הרוחני העמוק הקושר אותם לעמם? שמא תהיה השבת זמן לחיי משפחה ולחיי רעות יותר מלאים והדוקים?"
  • "כשם שאין שבת מסורה ליחיד בבדידותו, אין השבת רגע מבודד. היא משפיעה על אורח-חיים שלם. וכיוון שיכולה השבת לקצוב את קצבו של אורח-חיים, היא יכולה להקרין מן הקודש על החול".
  • "הדיון בדמותה של השבת במדינת ישראל נוגע לאורחות-חיי החברה היהודית במדינת ישראל. לחברה הזאת יש מסגרת מדינית, שנועדה לאפשר לה להתמודד בהצלחה גם עם סכנות הקיום שארבו לעם היהודי וגם עם אתגרי היצירה של תכני תרבותו המיוחדים. אכל בהישענה על המסגרת הזו, כאילו עצם קיומה של החברה היהודית בישראל ערב למלאות התכנים ולערכם הסגולי, ובהפקידה בידי מוסדות המדינה את האחריות לכל תפקידיה - היא מאבדת את ערכיה הרוחניים, את נורמות ההתנהגות המוסרית שלה ואת כלי ההבעה של חוויותיה. חיי החברה הישראלית מתרוקנים מיצירה, ומתבטאים, יותר ויותר, בפעילות של צריכה ובידור. ואז, קשה לציין לא רק במה היא יהודית, אלא גם במה היא תרבותית".
  • "מה יש לעשות כדי לשנות את המצב הזה. ולהעשיר את החברה בתכנים ובאמצעי ההבעה שמקורם במורשת היהודית? כיצד תוכל המדינה להיות מסגרת לחברה יוצרת?"