אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר (באנגלית: To Kill a Mockingbird) הוא רומן חניכה מאת נל הרפר לי, שיצא לאור בשנת 1960.

הציטוטים הם מתרגומו של צבי ארד משנת 1964.

"מעדיף הייתי שתירה בפחיות בחצר הפנימית, אך יודע אני שאתה תצא לציד ציפורים. הרוג עורבים ככל שתרצה, אם תצליח לפגוע בהם, אך אל תיגע בזמיר, כי חטא הוא."
"אין הזמיר עושה כלום אלא שר להנאתנו. אין הוא מנקר את הירק בגניהם של הבריות, אינו מקנן במחסן התירס, וכל מלאכתו לשיר למעננו עד כלות הנפש. ועל כן חטא הוא להרוג זמיר."
״לעולם אין אנשים שדעתם מיושבת עליהם מתגאים בכישרונותיהם.״
"הוא היה מספר לה את החדשות ממועצת העיר ומביע את תקוותו העמוקה כי יום יפה נכון לה מחר. משיב היה את כובעו אל ראשו, מרים אותי ומושיבני על כתפיו לעיניה, וכך היינו חוזרים הביתה בדמדומים. ברגעים אלה סבורה הייתי כי אבי, שתיעב את הנשק ולא השתתף בשום מלחמה, הוא האיש האמיץ בעולם."
"לא צריך לומר כל מה שיודעים. זה לא נאה לגברת. ושנית, אנשים לא אוהבים כשמישהו בסביבתם יודע יותר מהם. זה מרגיז אותם. את לא יכולה לשנות אותם על ידי דיבור נכון. הם צריכים לרצות ללמוד בעצמם, ואם אינם רוצים ללמוד אין לך אלא לבלום פיך או לדבר בלשונם."
"החיים עדיין לא השחיתו את לבו. יתבגר קצת ולא יתרגז עוד ולא יבכה. אולי יראה שאין העניינים מתנהלים ביושר גמור, אלא שלא יבכה, לאחר שיצמחו לו עוד שיניים אחדות."
"לבכות על ייסורי הגיהינום שאנשים גורמים לזולתם – בלי להרהר בכך. לבכות על הייסורים שגורמים הלבנים לכושים – בלי לעמוד רגע ולחשוב שגם הם אנשים."
"הם עשו זאת קודם לכן, עשו זאת הערב ויוסיפו לעשות כן. וכשהם עושים כן, בוכים, כנראה, ילדים בלבד."
"אני, ג'ם, חושבת שיש רק סוג אחד של אנשים: אנשים."
"אם יש רק סוג אחד של אנשים, מדוע אינם יכולים לחיות בשלום? אם הם כולם דומים, מדוע יוצאים הם מעורם כדי לשנוא זה את זה?"
"סבורני שאני מתחיל להבין מדוע בו רדלי יושב סגור בביתו כל הימים... הוא יושב שם מפני שהוא רוצה להישאר בפנים."
"רוב האנשים נחמדים, סקאוט, כשאנו מכירים אותם לבסוף."
"הם הובאו לפני שופט נוער והואשמו בהתנהגות פרועה, בהפרעת הסדר, בתקיפה ובהכאה ובניבול פה במעמדה של אשה. השופט שאל את מר קונר מדוע צירף את סעיף האישום האחרון. מר קונר השיב, כי כה קולניות היו קללותיהם עד שאין ספק כי כל גברת במיקום שמעה אותן."
"מיס קארוליין לא ידעה כנראה שתלמידי כיתה א', הלבושים חולצות של כותנה גסה ושמלות עשויות בד של שקי קמח, ורובם קוטפים כותנה ומאביסים את החזירים מיום שלמדו להלך, מחוסנים מפני השפעתה של ספרות דמיונית."
"שבוע ימים התהלך ג'ם שותק ונדכא. כפי שיעץ לי פעם אטיקוס ניסיתי להיכנס לתוך עורו של ג'ם ולהתהלך בו: אילו יצאתי לבדי לחצר בית רדלי בשתיים לאחר חצות, הייתה לווייתי נערכת למחרת בצהריים. על כן הנחתי לו והשתדלתי לא להטרידו."
"האם אתה לא יכול לתאר לך את פרצופו כשהוא מקבל ממני מכתב ולא כתוב בו כלום? זה ישגע אותו."
"שאר השעות שלאחר הצהריים חלפו תוך דיכאון קל, התוקף אותנו בבוא קרובי משפחה, אלא שדיכאון זה פג מששמענו קול מכונית נכנסת לחצר."
"עליונותו המשגעת, קשה היה לשאתה בימים אלה. הוא לא רצה לעשות דבר אלא לקרוא, והיה הולך לו מן הבית לבדו. עדיין היה נותן בידי כל ספר שקרא, אלא שחל שינוי: תחילה נתן את הספר מפני שהיה סבור כי איהנה ממנו, ואילו עתה נתנו למען השכלתי וחינוכי."
"הוא עמד בגבורה בפני האיום: 'חכה עד שאחזירך הביתה', 'בני הבית שלך משתגעים מרוב דאגה', קיבל בשלווה את 'זה הפרצוף של בני האריס מזדקר מתוכך', חייך לשמע 'אני חושבת שתוכל ללון פה לילה אחד' והחזיר לה את החיבוק שהעניקה לו לבסוף."
"הייתה זו השאלה המסוכנת שבפי אטיקוס. 'האם את באמת רוצה, סקאוט, במהלך הזה?' היה שואל, וחת־שתיים – טוהר לוח השח מכל חיילי. 'האם באמת אתה חושב כך, בני? אם כן, קרא זאת.' ג'ם היה נאלץ לקרוא כל הערב את נאומיו של הנרי ו. גריידי."
"הרגשתי כי איני צריכה לשבת כאן ולהקשיב לדברי איש חוטא זה, שיש לו ילדי תערובת ולא אכפת לו שהדבר ידוע ברבים. אלא שהיה בו משהו מקסים. מימי לא פגשתי באדם המטיל אשמה על עצמו בכוונה תחילה."
"אולם בת בית יותר מכן הייתי בעולמו של אבי. אנשים מסוגו של מר הק טייט לא יטמנו לך פח על ידי הצגת שאלות תמות כדי ללעוג לך אחר כך; אפילו ג'ם לא החריף בביקורתו אלא אם כן אמרת משהו מטופש. דומה היה כי הגברות חרדות כלשהו מפני הגברים, וכאילו מסרבות להכיר בהם בלב שלם. אך אני חיבבתי אותם."