אריך קסטנר

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריך קסטנר

אריך קסטנר (בגרמנית: Erich Kästner)‏ (23 בפברואר 1899 – 29 ביולי 1974), היה סופר ומשורר גרמני, שהתפרסם בעיקר בזכות ספרי הילדים שכתב, ונחשב אחד מגדולי הסופרים לילדים בעולם.

כללי[עריכה]

  • "מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."
  • "ספר בלי הקדמה הוא כמו בית בלי גינה קטנה לפניו."
  • "דמעות של ילדים אינן קטנות יותר, ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד יותר ממשקל דמעותיהם של מבוגרים." ~ מתוך ההקדמה לספר "הכיתה המעופפת"
  • "אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול ותבונה בלי אומץ היא קשקוש!" ~ מתוך ההקדמה לספר "הכיתה המעופפת"

אמיל והבלשים (1928)[עריכה]

  • "תכננתי סיפור ים־דרומי אמיתי. כי איש אחד עם זקן גדול סיפר לי פעם שזה מה שהוא היה הכי רוצה לקרוא."
  • "אבל, פתאום, שכחתי כמה רגליים יש ללווייתן!"
  • "מאחר שלא היה לה זמן לבכות, כי הייתה צריכה לערוך את השולחן לארוחת הערב, דחתה את הבכי לאחר כך. ואחר כך היא שכחה. כאלה הן הנשים."
  • "אבל הסיפור לא הגיע, ואני כבר התחלתי לקפוא. סגרתי בכעס את החלון ורצתי חמישים ושלוש פעמים סביב לשולחן. גם זה לא עזר. אז התפרקדתי, בדיוק כמו קודם, על הרצפה, והעברתי את הזמן במחשבות עמוקות."
  • "אמיל היה נער לדוגמה. ככה זה. זו עובדה. אבל הוא לא היה אחד מהנערים לדוגמה שנעשו כאלה מחוסר ברירה, משום שהם פחדנים ושאפתנים חסרי מעצורים, מאלה שהם לא באמת ילדים. הוא היה נער לדוגמה מתוך בחירה. הוא החליט להיות כזה כמו שמחליטים למשל לא ללכת יותר לקולנוע או להפסיק לאכול סוכריות. הוא החליט כך, ולעיתים היה לו ממש קשה לעמוד בהחלטה."
  • "האם נופפה עוד ארוכות במטפחת. אחר כך הסתובבה לאטה והלכה הביתה. והיות שממילא כבר הייתה לה מטפחת ביד, גם בכתה קצת."
  • "ולי דווקא נראה שיש לך המון זמן! נעמד פה עם מזוודה וזר של כרוביות מאחורי דוכן העיתונים, ומשחק עם עצמו במחבואים! אם זה המצב, סימן שיש לבן־אדם איזה עשרה עד עשרים מטר זמן מיותר."
  • "אם אנחנו נותנים לטיפוס הזה להתחמק, כל אחד מאיתנו יקרא לעצמו ממחר בשם מוריץ הסבון. מובן?"
  • "אני חושב שאם בבית מדברים מעט על כסף, יש הרבה ממנו בבנק."
  • "שפמפם שחור, אוזניים דקות עד כדי כך שאפשר לראות דרכן את אור הירח, ופרצוף שלא הייתי מוכן לקבל אפילו בחינם."
  • "אז הם היו גאים מאוד בעצמם, ואכלו עוד פרוסת עוגה."
  • "'או שאתה לוקח את הכסף, או שאני מקבלת התקף שיגרון מרוב זעם,' הסבירה סבתא."
  • "'טוב, טוב,' אמרה הספרית, 'השאר נא את הכובע במקומו אדוני!'"
  • "מצדנו, שהמבוגרים יעשו דברים כאלה. הם הרי ממילא כל כך מגוחכים. אבל ילדים חייבים להימנע מדברים כאלה."
  • "'לכל הרוחות היימבולד, אתה קשה עורף,' אמרה פוני כובעוני לאביה."
  • "'במקום שתלכו מכות, מוטב שתשרטו זה את זה שתצאנה עיניכם,' ניסתה הסבתא להרגיע אותם, והנושא ירד מן הפרק."
  • "מאוחר יותר הוריד דוד היימבולד את הכלב לטיול. כלומר להיימבולדים בכלל לא היה כלב, אבל כך כינתה פוני את המנהג של אביה לרדת בערב ולשתות כוס בירה."

פצפונת ואנטון (1931)[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – פצפונת ואנטון
  • "זה לא משנה אם הסיפור קרה או לא קרה. העיקר שהוא אמיתי! סיפור הוא אמיתי אם הוא יכול היה לקרות בדיוק כפי שמספרים אותו." ~ מתוך ההקדמה לספר
  • "המקריות היא המעצמה הכי חזקה בעולם."
  • "כמה אושר נגרם כאשר גורמים אושר למישהו אחר."
  • דמיון הוא תכונה נהדרת, אבל צריך לדעת לשים לו גבולות."
  • "מעולם לא רחשה כבוד רב לבעלה, כי הוא היה טוב מדי אליה."
  • "אמא שלי אומרת במקרים כאלה: 'יש מי שאוהב לאכול נקניק ויש מי שאוהב לאכול סבון ירוק.'"
  • "כל זמן שבני אדם אינם מושלמים, צריך שיהיה כבוד ודרושים גם אנשים שיהיה כלפיהם כבוד."
  • "מי מכל האנשים האלה מצא חן בעיניכם ומי לא מצא חן בעיניכם ?"
  • "בדירה היו עשרה חדרים והיא הייתה כל כך גדולה עד שכאשר הגיעה חזרה פצפונת לחדרה אחרי האוכל, על פי רוב כבר הייתה שוב רעבה."
  • "בּהתחלה אנטוֹן יתפּלא, ואחר כּךְ הוּא ישׂמח, וּפּצפּונת תוּכל בּסתר לחכּךְ את כּפּוֹת ידיה בּהנאה. היא הרי יוֹדעת איךְ זה קרה. בּלעדיה הכּל היה משׁתבּשׁ. אבל אנטוֹן לֹא ידע מזה. פּצפּונת לֹא צריכה תוֹדוֹת. המעשׂה עצמוֹ הוּא הפּרס שׁלהּ."
  • "סיפרתי על אנטון אף על פי שהוא דומה לאמיל טישביין, כי אני חושב שעל נערים כאלה אי אפשר לספר די, ואין לנו די אמילים ואנטונים." ~ מתוך אחרית הדבר לספר

שלושים וחמישה במאי (1931)[עריכה]

  • "זה היה בשלושים וחמישה במאי, ולכן אין זה פלא ששום דבר לא הפליא את הדוד רינגלהוּט. לו היה קורה לו רק לפני שבוע, מה שעוד יקרה לו היום, בוודאי היה חושב ששניים או שלושה ברגים התרופפו אצלו במוח או בכדור הארץ. אבל בשלושים וחמישה במאי צריכים להיות מוכנים לדברים המוזרים ביותר."
  • "בימי חמישי הם אכלו, הוא וקונרד, רק מאכלים מטורפים. לפעמים נקניק וקצפת. או כעכים מלוחים עם ריבה. או עוגת דובדבנים עם חרדל אנגלי. את האנגלי הם אהבו יותר מאשר את הגרמני, כי החרדל האנגלי הוא חריף במיוחד ונשכני כאילו היו לו שיניים. וכשממש חשו בחילה, הוציאו את ראשיהם מן החלון וצחקו, עד שהשכנים היו בטוחים שהרוקח רינגלהוט ואחיינו שוב השתגעו."
  • "כל אלה שטובים בחשבון, קיבלו את הים הדרומי. כאילו אין לנו דמיון! האחרים צריכים לתאר את בנייתו של בית בן ארבע קומות. זה כמובן משחק ילדים בהשוואה לים הדרומי. זה מה שקורה שאתה טוב בחשבון."
  • "עכשיו התמקם הסוס בין הדוד לקונרד, הוציא את ראשו מבעד לחלון ואכל מן המרפסת של השכן שתי פוקסיות ובגוניה אחת, עד השורשים. רק את העציצים הואיל בטובו להשאיר."
  • "כרוקח, וכידוע זה מה שהוא היה, הוא הכיר את כל המחלות והתרופות שקיבלו הסופרים. הוא ידע איך נרפאו וממה מתו. אבל בכל הנוגע בשמות ספריהם ומחזותיהם הוא פספס בלי הרף. לא יאמן, אבל הוא ניסה לטעון שאת 'שיר הפעמון' של פְרִידְרִיך שילר כתב יוֹהַן ווֹלְפְגַנְג גֵתֶה."
  • "'זידלבסט השמן הרי היה בבית הספר שלי ונשאר כיתה אחת עשרה פעמים. עד כדי כך היה עצלן,' דיווח הנער. 'בכיתה גימל הוא התחתן ועבר מן העיר.'"
  • "ועכשיו דבר בשפה נפוחה קצת פחות, קרל הגדול והחביב, וגלה לנו לאיזה כיוון אנחנו צריכים לרכוב."
  • "נפוליאון מדד את הרוקח במבטו וקימט את פרצופו הקיסרי והצהוב. כאשר ראה שזה לא עושה רושם על רינגלהוט, הוא זז קצת הצדה וכמוהו עשה יוליוס קיסר."
  • "הוא ניפח את חזהו בגאווה עד שצלעותיו פצפצו, וצעד ראשון, לפני השניים האחרים, אל תוך הבית."
  • "'לחכות ולשתות תה,' המציא הסוס תשובה."
  • "על ספסלי בית הספר ישבו רק מבוגרים. הם היו לבושים בבגדי ילדים וחלקם נראו מטרד סביבתי של ממש, במיוחד השמנים."
  • "אולי בעצם לא נחיה ולא נראה לעולם, אחייני היקר. אם יקרה לי מה שעלול לקרות לבני אדם, אל תיתן לצער להשכיח ממך שאתה יורש את בית המרקחת שלי."
  • "הסוס רצה לחזור, וטען שהגיע הזמן להניח לים הדרומי שיטבע."
  • "הוא נסע לכל אורך הרחוב הראשי של אלקטרופוליס כשהוא מתכבד לשבת על חלק גוף היקר לו במיוחד, כי בגלל הגלגיליות לא הצליח לקום."
  • "'יסלח לי קבלו,' קרא הדוד, והחטיף לו כזו מכה עם מקל ההליכה על אותו חלק גוף שעליו לא תולים אותות הצטיינות, עד כי הסוס שכח מרוב פחד את בהלתו וחצה כמכושף את אזור האסון."
  • "הבוקר החלה חלודה להצטבר על קו המשווה. אז עכשיו אני משפשפת את החלודה, כי אם החלודה תמשיך לכרסם את המתכת, עלול קו המשווה לקרוס ואז יתרסק לו כדור הארץ לרסיסים."
  • "'אלמלא היית כבר ממילא אחייני, הייתי ממנה אותך מיד להיות אחייני,' אמר הדוד בקול רועד."
  • "'נו טוב, אז שיהיה לך בשעה טובה,' איחל רינגלהוט, 'אבל תדע לך שאתה לא סוס אלא סתם בהמה. זה מובן לך?'"
  • "ההורים שלי בכלל לא שמו לב לכלום כי הגעתי בזמן לארוחת ערב ואצלנו זה העיקר."
  • "ומי שלא מאמין שלא יאמין או שישאל את דוד שלי שקוראים לו כמוני ויש לו בית מרקחת ואז דוד שלי כבר יראה לו."

הכיתה המעופפת (1933)[עריכה]

  • "קשה מאוד לכתוב באמצע הקיץ החם סיפור לחג המולד. אי אפשר פשוט להתיישב על הישבן ולכתוב: 'היה קור צורב, סופת שלגים השתוללה ותנוכי אוזניו של המנהל אייזנמייר קפאו, כשהוא מביט מבעד לחלון.'"
  • "רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, רק אז יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה."
  • "אני לא מתכוון להגיד שאנחנו צריכים לעשות את עצמנו רכרוכיים יותר מן הדרוש, אני מתכוון רק שצריך להגיד את האמת גם אם היא כואבת."
  • "החלק הרציני של החיים הרי לא מתחיל ביום שבו מתחילים לעבוד ולהשתכר. הדאגות לא מתחילות בזה ולא נגמרות בזה."
  • "אל תרמו את עצמכם ואל תתנו שירמו אתכם. למדו להישיר מבט גם אל ביש המזל. אל תיבהלו כשדברים לא מסתדרים, אל תתייאשו כשפוקד אתכם ביש מזל. שמרו על אוזניים זקופות והצמיחו לעצמכם עור עבה כדי שתיפגעו פחות."
  • "אתם צריכים ללמוד לספוג, כמו שקוראים לזה המתאגרפים. אתם צריכים ללמוד לקבל מכה ולהבליג, כי אם לא, תתחילו להתנדנד כבר במכה הראשונה שתקבלו בחיים. כפפת האגרוף של החיים היא במידה גדולה במיוחד. רבותי! כשסופגים מכה כזו מבלי להיות מוכנים אליה, כל מה שדרוש הוא רק זבוב אחד קטן שיתעטש בסביבה, וכבר אתם תמצאו את עצמכם מוטלים למלוא האורך שלכם על הרצפה, עם האף באדמה."
  • "גם הבוקר, בזמן ההכתבה, רציתי לשאול את הפרופסור קרויצקם אם הוא יכול להלוות לי סנדוויץ', במקום זה הייתי צריך לשבור את הראש אם כותבים כל מיני מילים עם הא או עם אלף."
  • "'אני אוסר לפנות אליי בכל לשון של ידידות,' השיב לו סבסטיאן בחומרה, 'אני לא חביבך, מובן?'"
  • "'היה סרט נהדר,' שיקר סבסטיאן ללא היסוס, 'השחקן הראשי נראה בדיוק כמו אדוני, אבל לא היה כל כך חמוד.'"
  • "אם בצעירותו הוא רצה להיות פקיד, אסור היה לו להיות מורה, אלה שני מקצועות שונים."
  • "בכל תעלול אשמים לא רק אלה שעוללו אותו, אלא גם אלה שלא מנעו אותו."
  • "כשחוזרים על משפט חמישים פעם, שוכחים אותו מיד."
  • "הייתי רוצה שיהיו יותר אנשים שיוכלו להתפנות ולזכור מה הדברים המהותיים והחשובים באמת בחיים. כסף, דרגה, מעמד ופרסום הם הרי כולם דברים ילדותיים! אלה רק צעצועים ותו לא!"
  • "במקום שבו אני יושב עכשיו לא עוברים עגלים. לכל היותר כמה כבשים או קרנף מדי פעם. זה הכול."

אמיל ושלושת התאומים (1934)[עריכה]

  • "'סדר צריך להיות,' אומר תמיד הדוד קרל, ואחר כך הוא זורק את הצלחות משולחן האוכל ומטיח אותן בקיר."
  • "איזה תענוג זה לא לעשות כלום. מי שלא עצל מדי, יכול לנשוך לעצמו את האף מרוב תענוג."
  • "כעונש תיסעי עם המבוגרים. כדי שיהיה לך ברור שאת עוד ילדה."
  • "זו מחלה מוכרת ונורמלית, קוראים לה גיל הפרחחות."
  • "זה לא אומר לי כלום. אני לא מכיר שמאוכים."
  • "'האמן הגדול' הוסיף שני שירים עליזים, שהיו עצובים בדיוק כמו הראשון."

אורה הכפולה (1949)[עריכה]

  • "אף אחד מאלה ששואלים אותם, לא מכיר את רמות ים. ייתכן שרמות ים נמנה עם אותם מקומות שמכירים דווקא האנשים שאותם לא שואלים? זה לא יפתיע אותי. יש דברים כאלה."
  • "'אני לא יכולה להוריד את האף לכל מי שאני כועסת עליו,' מסבירה לי בקרירות."
  • "אם לא תסתמי את הפה איאלץ לחתוך לך את האוזניים יקירתי."
  • "אם המבוגר שמציץ לכם עכשיו מעבר לכתף אינו מבין את הסיפור על שירלי טמפל וגם לא את הקשר שלו להוריהן של לי ואורה ולגירושין שלהם, אז מסרו לו ממני דרישת שלום לבבית ואמרו לו שיש בעולם הורים גרושים רבים, וכי בשל כך סובלים ילדים רבים. מסרו לו גם שיש ילדים רבים אחרים שסובלים דווקא מכך שההורים שלהם לא התגרשו! אם מצפים מן הילדים שיסבלו בנסיבות אלה, לפחות אפשר לדבר איתם על כך בדרך מבינה ומובנת."

האיש הקטן (1963)[עריכה]

  • "אנשים גבוהים הם לאו דווקא אנשים גדולים."
  • " 'אני מאוד אוהב את הקרקס,' כך אמר תמיד, 'אבל רק כשהאוהל מלא צופים. אחרת אני אוהב מזג אוויר יפה ואת החיים'."
  • " 'אותך,' אמר הפרופסור, 'אני אוהב אפילו סנטימטר אחד יותר ממזג האוויר היפה ביותר'."
  • "רוזה מרציפן, היפה בכולן, שקלה חמישים קילוגרם ועוד שמונים גרם. זה לא הרבה במיוחד. אני, למשל, שוקל שבעים ואחד קילוגרם, רק עשרים קילו ועשרים גרם יותר מרוזה מרציפן. למרות זאת, אף אחד לא מעלה בדעתו להשוות אותי לנוצה של בת יענה, או לכרוע ברך בפני או אפילו לקרוא לי מותק. לי מעולם לא קרה דבר כזה. טוב, אין צדק בחיים."
  • "רב הקוסמים מסרב באופן החלטי ביותר לאחוז בשרביט הקסמים שלו. כרעתי ברך בפניו בתחינה. אפילו הצעתי לו את אוסף הבולים שלי. כלום לא עזר. הוא מסרב."
  • "'על לא דבר!' אמר לו מר דק השמן. 'אבל תעזוב בבקשה את היד שלי, אחרת גם אותה תגנוב ממני בסוף!' הוא החל לדדות לעבר מקומו בצעדים זהירים כדי לא לאבד את נעליו, אבל באמצע הדרך נעצר ושאל, 'למה נופלים לי המכנסיים?'"
  • "'הייתי יכולה לקטוף לך את האוזניים בגלל זה,' היא רגזה. 'למה לא אמרת לי כלום, נוכל? למה לא נפלת על הברכיים מזמן, פושע? למה לא חיזרת אחרי קודם, כדי שאתן לך את ליבי המתוק, עצלן.'"
  • "'בוודאי טעית בדלת, לא כך גבירתי?' הוא שאל בעוינות. 'את נראית לי כל כך מרוצה שבהונות רגלי מתחילות לכאוב.'"
  • "ואילו הייתי מקבל עכשיו עוגיות אננס היה העולם הרבה יותר יפה."

האיש הקטן והעלמה הקטנה (1967)[עריכה]

  • "'ומה עוד נשאר לעשות לאדם צעיר?' שאל הוא. 'קצת בית ספר, שיעורי בית אחדים, סידור עניינים קטנים בשביל אמא יקרה, השיעור הפרטי באנגלית, אגודת הספורט, לצחצח שיניים, לצחצח נעליים, לנגב את האף, לרחוץ את הרגליים, לגזור את הציפורניים, להסתרק – מה זה, בסך הכול? ומה, למען השם, עליך לעשות בזמן הנותר? יוצא שלגדול – זהו הדבר הכי נכון.'"
  • "'אסור להזדרז בכל דבר שהוא,' הבעתי דעתי. 'חכה עם הזקנה לפחות עד שתהיה בר מצווה.'"
  • "'יש צורך גם בנערים זקנים,' אמרתי כדי לנחמו."
  • "יעקב הריק את כוסו, העמידה על אדן החלון ונשם עמוק, כאילו התכונן לדקלם את 'שיר הפעמון' מאת שילר. (שהוא שיר ארוך מאוד)."
  • "מנין להם, למוכרי הספרים, לדעת זאת? ומי עלול לספר להם על כך? שמא דודה פרידה שמבקרת בחנות ספרים פעם ביובל? או הדוד תיאודור הקונה ספר מפני שזה זול יותר ממכונת קיטור?"
  • "'עשיתי כפי עצתך,' כתב מר למקה, 'והתיישבתי על המדרגות כשכבר החשיך. לדאבוני עלתה לי עצתך ביוקר, כי המדרגות צובעו זה עתה בצבע טרי. והבחנתי בכך רק כשמישהו הדליק את האור. מכנסיים אפורים עם כתמים אדומים נראים איום ונורא. למרות זה שולח אני את עשרת הציורים. בדרישת שלום נאמנה ממדרגות למדרגות, שלך, הורסט למקה.'"
  • "אסור להאמין לדברים בצורה עיוורת, אפילו לא לאנשים נחמדים כמו האדונים למקה וקסטנר."
  • "פרופסור כשף משך בעצבנות את השפם המהודר שלו. 'הנני אדם נוח,' אמר. 'אבל עכשיו מתחיל לדגדג לי בקצות אצבעותיי.'"
  • "את חודשי השינה מבלה אני על ספינתי 'שינה עריבה' ומלבד רב החובל והצוות, נמצאים איתי בספינה שני פקידים מהימנים. האחד חייב לאכול בשבילי, והשני צריך להתרחץ במקומי."
  • "הנשים הן, כידוע, יצורים מלאי חידות, אפילו לגבי אמני הכישוף."
  • "אם הם לא יגיעו תכף, אזי יגיעו מאוחר יותר או לעולם לא. אפשרות רביעית אינה קיימת."
  • "'הכובע והכתר שייכים אצלי ביחד ואין להפריד ביניהם,' נוהג היה המלך בלעם לאמר. 'ללא כובע הייתי רק מלך. וללא כתר הייתי רק אזרח. ואני – השניים גם יחד, ולובש את שניהם, עד אשר תכביד עליי יום אחד העטרת. אז אסיר אותה, אחבוש רק את הכובע על ראשי ואתחיל שוב לצייר תמונות.'"
  • "הילדים כמעט והתחילו להתקוטט. אלא שהמלך הסתובב ואמר בניחותא: 'אל תתקוטטו, מוטב שתרביצו זה לזה.'"
  • "לא בכל יום זוכים בזכייה הגדולה, אלא רק פעם בחיים, ואף זה לא בטוח. רוב בני האדם זוכים בפתקים ריקים. או במקרה הטוב ביותר, בפרס נחמה. אך אל לנו לקנא, כי הקנאה מקלקלת את צבע הפנים."
  • "שום מרובע איננו עגול ושום אם אינה מיותרת."
  • "תחילה ביקשה רק יד אחת. ועכשיו היא רוצה בשתיהן. בעוד רגע, לכל היותר, תבקש גם את הרגליים."
  • "רוזה המשיכה לקוד קידות ולמנות הלאה. 'כן אבקש את שפמו, גבות עיניו וקמטי הדאגה שלו. אהיה לו אישה טובה, ואם ביום מן הימים תיהפך גולגולתו לדקה מדי, אסרוג לו גולגולת חדשה.' אחר כך קדה קידה עמוקה־עמוקה, ולא התרוממה אלא כשמכסי התיר לה זאת, ברוב חסדו."
  • "הוא נד בראשו, ושאל בקול רם: 'האם לא היו לנו לפני נסיעתי כמה ילדים? שניים או שלושה?'"
  • "'ספרי לי מה קרה. אחרת אשבור את השידה,' רטן."

נאמר עליו[עריכה]

  • "אריך קסטנר אף פעם לא שכח שהיה ילד, ולכן אולי התחבב על ילדים כה רבים בעולם." ~ מיכאל דק
  • "אריך קסטנר אהב לכתוב הקדמות ואפילו צחק על עצמו שהוא מחשיב את ההקדמה כמעט כמו את הספר." ~ מיכאל דק
  • "כל הטלטלות שעבר קסטנר בחייו לא כיבו בו את הניצוץ הילדי ואת היכולת לספר, גם בגיל מתקדם, סיפור שאין לו ולא כלום עם הרוע, האכזריות והייאוש השולטים בעולם." ~ יהודה אטלס
  • "קסטנר היה סופר שאכפת לו, שדיבר אל ילדים כאל שווים, שחיבב בכתיבתו את העמלים, העניים וקשי היום ושפיתח את גישת 'המעורבות הישירה': תוך כדי הסיפור נהג לפנות אל קוראיו, לשתף אותם בלבטיו, לשאול לעצתם ולעורר אותם לחשוב, להחליט, לנקוט עמדה." ~ יהודה אטלס
  • "כשפנה אל ילדים, דיבר איתם בשפתם, שידר טוב־לב ואופטימיות והעלה על נס ערכים הומאניים, ואילו בכתיבתו למבוגרים היה לא פעם מצליף ונשכני, ארסי וחוזה חזות קשה." ~ יהודה אטלס