אתן לך את השמש

דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיציטוט. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

אתן לך את השמש (באנגלית: I'll Give You the Sun) הוא רומן לנוער בוגר מאת ג'אנדי נלסון שיצא לאור בשנת 2014. הספר תורגם לעברית על ידי יעל אכמון בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

המוזיאון הבלתי-נראה (פרק ראשון)

• "אני צריך את הגולגולת שלי בחתיכה אחת. לרסק אותה יהיה כמו לשטח בכדור הריסה מוזיאון סודי שאף אחד עוד לא זכה לראות מה יש בו." ~ (נואה, עמוד 10)

• "אני מסוגל לפתוח את האוויר כמו רוכסן ולהיעלם בתוכו" ~ (נואה, עמוד 12)

• "הוא מזדקף במושב, והראש שלו פורץ את התקרה. ברוב הרישומים שלי הוא כל כך גדול שהוא לא נכנס בשלמות לעמוד, אז אני מוותר על הראש." ~ (נואה על אביו, עמוד 14)

• "לפעמים כשאני מצייר אנשים אני מסוגל לראות את הנשמה שלהם, ולכן אני יודע דבר אחד: הנשמה של אמא היא חמנייה ענקית כל כך גדולה, שבקושי נשאר מקום לאיברים הפנימיים שלה. לי ולג'וד יש נשמה משותפת שאנחנו נאלצים לחלוק: עץ שהעלים שלו בוערים. ולאבא יש צלחת רימות בתור נשמה." ~ (נואה, עמוד 16)

• "(...) אני לא מפסיקה לחשוב על הציטוט ההוא של פיקאסו: 'כל ילד הוא אמן. הבעיה היא כיצד להישאר אמנים כשאנחנו מתבגרים.'" ~ (דיאנה, אמא של נואה, עמוד 17)

• "על פניה עולה ההבעה המטורפת הזאת כמו שקורה לה במוזיאונים, כאילו היא עומדת לגנוב את היצירות." ~ (נואה על אימו, עמוד 17)

• "לילדים אחרים היו ספרי תמונות, לנו היו ספרי אומנות." ~ (נואה, עמוד 18)

• "בשבילי, בית הספר הפסיק להיות שמונה שעות של ניתוח בטן יומי רק כשקלטתי שכולם רוצים שאצייר אותם יותר משהם רוצים לדבר איתי או לכסח לי את הצורה." ~ (נואה, עמוד 18)

• "רוב הזמן אני מרגיש כמו בן ערובה, למען האמת." ~ (נואה, עמוד 18)

• "לפעמים מילים קופצות לי מהפה כמו צפרדעים מיובלות." ~ (נואה, עמוד 19)

• "(...) וכשאת עייפה את זוחלת אל תוך הפרח שלך ונרדמת. במהלך היום כולם מדברים בצבעים במקום בצלילים. כל כך שקט שם. וכשאנשים מתאהבים, הם עולים באש." ~ (ג'וד מתארת את גן עדן, עמוד 20)

• "שלוות המעיכה מציפה אותי. (...) עד שאפילו העצים לא זוכרים מה קרה ביער אתמול, עד שהקולות של אמא ואבא הופכים מכעס למוזיקה, עד שאנחנו לא סתם באותו הגיל אלא אדם שלם ומושלם." ~ (נואה, עמוד 22)

• "עדיין אין השלכות מלבד בתוך הראש שלי." ~ (נואה, עמוד 22)

ההיסטוריה של המזל (פרק שני)

• "המטלה הייתה עוד דיוקן עצמי. אני בחרתי בכיוון מופשט, כלומר: גוש." ~ (ג'וד, עמוד 28)

• "דברים מוזרים קורים. ואילו היה מותר לנו לדבר בזמן שמבקרים את היצירות שלנו, ואילו יכולתי לקבל תצהיר חתום ממישהו מדרג גבוה, אלוהים לדוגמא, שלא יזרקו אותי לבית משוגעים לשארית חיי, הייתי אומרת 'לאף אחד פה אין אמא מתה שכועסת עליו מספיק לקום מהמתים ולשבור לו את היצירות?'" ~ (ג'וד, עמוד 30)

• "האם יש חשיבות להתכוונות מבחינת האופן שבו אנחנו חווים אומנות ומעריכים אותה? אם התוצרים הסופיים של סי-ג'יי שבורים, האם יש חשיבות בכלל לתפיסת השלמות המקורית? האם המסע הוא החשוב, או היעד, במילים אחרות?" ~ (סנדי, עמוד 30)

• "סנדי מוביל אותם לדיון תיאורטי בשאלה אם יש בכלל חשיבות לאמן לאחר שהאומנות נוצרה. אני מעדיפה לחשוב על חמוצים." ~ (ג'וד, עמוד 31)

• "(...) כמו הבחור הזה שם עם הבננות שיוצאות לו מהראש." "אלה ראסטות בלונדיניות, סבתא" ~ (ג'וד וסבתא סוויטוויין, עמוד 31)

• "הוא אדם מהסוג שנכנס לחדר וכל הקירות נופלים." ~ (דיאנה, עמוד 39)

• "לפני שיצאתי מבית הספר התייעצתי עם האורקל: גוגל. חיפושים באינטרנט מוצלחים יותר מקריאה בעלי תה או בקלפים." ~ (ג'וד, עמוד 39)

• "לא ידעתי שאת יכולה להיקבר בתוך השתיקה של עצמך." ~ (ג'וד, עמוד 48)

• "עבורי, כבר אין לבנים ריח של סבון או שמפו או דשא מכוסח או זיעה מאימון כדורגל או שמן שיזוף או הים אחרי שעות בצינור הירוק של הגל. יש להם ריח של מוות" ~ (ג'וד, עמוד 48)

• "כפות הידיים שלו כמעט כחולות מיבלות עבות, כאילו הוא הולך על הידיים כל חייו." ~ (ג'וד על איגור, עמוד 49)

• "הקול שלי בקושי נשמע, כאילו הוא נפל אל מחוץ לזמן." ~ (ג'וד, עמוד 50)

• "הוא בוחן אותי כאילו הוא עורך ספירת מלאי של כל ישותי." ~ (ג'וד, עמוד 50)

• "לא נשאר סימן ממה שראיתי לפני רגע בפנים שלו, בכל ישותו. הנפש שלו זחלה בחזרה לתעלה שלה." ~ (ג'וד על נואה, עמוד 54)

המוזיאון הבלתי נראה (פרק שלישי)

• "היא מזמן הפסיקה ללכת איתנו למוזיאונים, וכנראה טוב שכך, כי כשהיא הלכה הצל שלה לא הפסיק לנסות לחנוק את שלי." ~ (נואה, עמוד 57)

• "ראיתי את זה קורה על הקירות ועל הרצפה. בזמן האחרון אני תופס לפעמים את הצל שלה מתגנב סביב המיטה שלי בלילה ומנסה לשלוף את החלומות מהראש שלי." ~ (נואה, עמוד 57)

• "מעולם לא עלה בדעתי שהכוכבים עדיין נוצצים בשמים בשעות היום, כשאי-אפשר לראות אותם." ~ (נואה, עמוד 59)

• "(...) מתחיל להתמלא באושר, אושר מהסוג המתנשף וקצר הנשימה שגורם לך להרגיש שאלף חיים דחוסים בתוך מחזור החיים האחד העלוב שלך." ~ (נואה, עמוד 60)

• "אין צורך להדליק את האורות בבית הספר הזה. לכל התלמידים יש דם זוהר. כולם מהפכנים." ~ (נואה, עמוד 61)

• "המודליסט מחייך, וכשהוא עושה את זה נדמה שכל תווי הפנים שלו זזים ומתערבבים לפרצוף המבולגן ביותר שראיתי בחיי. פרצוף במראה שבורה." (נואה, עמוד 61)