בזכות המבוכה ובגנות הטיח

בזכות המבוכה ובגנות הטיח הוא נאום של ברל כצנלסון בכינוס מדריכי עליית הנוער, 8 ביולי 1940.

"לא טוב אנוכי מאחי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו. ומדוע לא נהיה נבוכים? בני־אדם ראו את מיטב האידאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומהוללים ומגואלים. האומנם לא יהיו נבוכים? הדור אשר ירש מקודמיו את ערכי המדע וההומניזם והליברליזם והדמוקרטיה, וגילה את פגימותיהם וראה בקלקלתם, וביקש את תקנתם באידאל הסוציאליסטי, ונפשו דבקה בו, והנה – בן דור אחד נתאכזב קשות בנושאיו ובמגשימיו מכל הסוגים. האומנם לא יהיה נבוך?"
"הדור אשר ראה עצמי עולה במעלות־האדם, לדעת ולבינה, לגבורה, לחירות, לאמת, והנה הוא רואה את האדם בנפילתו לתוך כל שערי הטומאה והעבדות והפחדנות והכזב והבגידה והבערות – ממש ו'שח גבהות אדם' – האומנם לא יראה עצמי מוכה ונזוף? וזה בן הדור, אשר נפשו נשמרה מן הטומאה, האומנם לא יהיה נבוך?"
"הדור אשר דגל בשחרור העמים, הכיר בעצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד מה הפכו לכזב את דברי חוזי שחרורם, ועד היכן מגיע סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו."
"כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בתיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישבת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה."
"הגיע לידי שיר, שהממני בקדרותו: עולה חדש מביע את מר יאושו מפגישתו עם הארץ. שנים נשא נפשו ליום זה, למד עברית, הלך למקום הכשרה, חלם בהקיץ, ובבואו הוא מוצא והנה לבו במערב – הוא דבק בארץ החורגת הצוררת, בנופה ובלשונה, ופה לו נכר, זרה לו הלשון, סתומים השמים, גם הצמה והאבן מתנכרים לו. אודה, וידויים אכזריים אלה יקרו לי מכמה הכרזות־אמונים אשר כזבן נושר מן השפתים. כי האמת שבנפש קודמת לאמונה, ואם הנפש אם הושברה מנין תהיה האמונה שלמה? ומה בצע ב'אני מאמין' אם האדם כוזב?"
"הכול מבקשים להימלט מן המבוכה, הכול רוצים במוצא. ואם אין מוצא – לפחות בהסברה. על אחת כמה המדריך, שבתוקף מצבו ותפקידו 'אסור' לו שיהיה נבוך: הוא חייב להסביר, ולפיכך הוא חייב 'לדעת', ועליו 'להוכיח' שהמאורעות השוטפים אינם סותרים את ההשקפות שהוא מחזיק בהן ולהן הוא מחנך, אולם דווקא משום כך יש להזהיר מפני הנטייה להיאחז במוצא שאיננו מוציא ובהסברה שאיננה מסבירה. והמדריך הבא להסביר לזולת נדרש קודם להסביר לעצמו, הסברה שאין עמה אונאת דברים ואונאת מחשבה."
"אין לי כל ספק כי חייבים אנו להכיר את הפאשיזם, ללמוד אותו, לרדת לעומקו. חייבים אנו להכירו לא רק כאויב חיצוני הבא להשמידנו, כי אם גם כאויב פנימי האורב לנו בחדר. אין עתה חברה בעולם שאין 'טור חמישי' חותר תחתיה מבפנים. וגם אנחנו לא נוקינו. ואם גם אין לו אצלנו תקווה לנצח ולהשתלט, אך לא אבדה תקוותו לפגוע ולהחריב. והוא גם מצפה לקוניונקטורה חיצונית אשר תמציא לו את ההזדמנות להשתרר עלינו. וביטוייו שונים, ושלוחותיו רבות. יש ויש איפוא ללמוד ולהכיר."
"יש ובבניין מתגלה סדק. הבנאי הטוב, העושה מלאכתו באמונה, איננו מבקש להסתיר, איננו חושש לשמו הטוב, הוא חרד לגורל הבניין, הוא חושש למפולת. הוא איננו מתרץ את הסדק, אלא סותר את הנדבכים הסדוקים, ומפנה את המקום להנהת נדבכים שלמים. ואילו מי שעושה מלאכתו רמייה ממהר וסותם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתו נחה אם הצליח למראית עין. המפולת בוא תבוא. אל נהיה פועלי־רמייה לא במעשה ולא במחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח."