בנות בראון

בנות בראון הוא רומן מאת עירית לינור שיצא לאור ב־2002.

"במסגרת השעמום הקיומי שלי, אני עושה דברים שבחורה בגילי לא אמורה לעשות. למשל, אני שרה קול אל"ף במקהלת כפר אילן. אם העולם היה מקום הגיוני, או לעליזה שפס הייתה שמיעה נורמלית, היא הייתה שמה אותי עם הבאסים. אבל אני הכי צעירה במקהלה, אז היא לא יכולה לקבל את העובדה שאין, לא היה ולא יהיה לי סופרן."
"המקהלה שלנו היא צמרת המושב. יותר מהמשמר האזרחי. עליזה שפס עושה בחינות מיון פעם בשנה, חזרה פעם בשבוע, ובכל חג ומועד אנחנו עולים על הבמה בבית העם ושרים שירים שמתאימים לאירוע. כמו כן, שפס מארגנת ערבי נושא. למשל, הנושא האחרון היה אביב. כל המושב בא, וגם כמה מסכנים מהמושבים בסביבה, שחיי החברה שלהם אפילו יותר עלובים משלנו. הערב נפתח בדברי ברכה של ראש המועצה ושל שפס בכבודה ובעצמה, אנחנו שרים כמה שירים, ואז יורדים לאולם, שמוליק מעמיד את מקרן השקופיות שלו, ושלוש מאות מושבניקים פורצים בשירה בציבור."
"בערב שירי אביב אנחנו לובשים בגדים בשחור ואדום. לי יש שמלת אביב שחורה, אדומה ונוראה, שברכה תפרה, עם חצאית רחבה, קפלי בד משונים במקומות לא מחמיאים ושרוולי ענק. ברכה חשבה שזה שיא האופנה, ושאין גבר בעולם שלא ירצה להתחתן איתי כשאני לובשת אותה. על חברי המקהלה האחרים היא ריחמה, והם נראים יותר שפויים. רק אני עומדת באמצע הבמה, נראית כמו כרמן קטנה וטיפשית, שרה קול אל"ף בבאס עמוק ומשלימה עם העובדה שהקהל בדרך כלל מסתכל עליי. אני בטוחה שכולם שואלים: למה בחורה קטנה וחמודה לובשת שמלה איומה, ומה היא עושה במקהלה של זקנים?"
"גבי הוציא מסמרים מהקירות. הוא נורא פדנט בדברים האלה. אחר כך הוא לקח גבס וסתם את החורים. גבי, אמרתי, זה טיפשי. היום, אף אחד כבר לא מוכן לגור בבית שהמטבח נפרד מהסלון. סביר להניח שמי שיבוא לגור פה, ממילא ישבור חצי מהקירות. למי אכפת אם יהיו כמה דיבלים בקיר?"
"כשחזרתי הביתה, ברכה ישבה עצבנית עם אמא, וסיפרה כמה קשה לה, וכמה קשה לגבי, וכמה קשה עם העולם, והממשלה, והתוכנית הכלכלית. היא אמרה שהיא לא מתפלאה שיש מגיפת התאבדויות אצל מושבניקים ומי יודע, אם היא לא הייתה מצליחה למכור, אולי גם היא הייתה מתאבדת. אמא גיהצה את מדי המקהלה שלה, וברכה הסתכלה עליה בעוינות, שממנה השתמע שהיא בטוחה שאמא צריכה להחרים את המקהלה בגלל השגעונות שלה. הלכתי לחדר של חלי, והתקשרתי אליה לבית חולים. היא נשמעה עסוקה."
"בקושי גמרתי לדבר, ואמא הופיעה בדלת עם זר פרחים ענק. זה הגיע בשבילך, עם שליח, היא אמרה, מהרונן הזה שלך."

נאמר עליו

"הספר של לינור מלא בהומור, רגש ושנינות, מהסוג שהיו לסימן ההיכר שלה." ~ גיורא יהלום