גוף שני (ספר)
גוף שני הוא רומן הביכורים שכתב עפר שלח, עיתונאי, פובליציסט ופרשן ספורט ישראלי, על שירותו הצבאי בצנחנים. הספר יצא לאור בשנת 1989 בהוצאת זמורה ביתן.
- "הרבה רחמים אין בו, באלוהים, אבל חוש הומור, ברוך השם." ~ עמוד 148.
- "טייס הוא חייל עם מכונה משוכללת, קצין צנחנים הוא מפקד." ~ עמוד 105.
- "יום אחד שאלתי את אבא איך נראית המלחמה. 'איפה האופניים שלך עכשיו?' הוא שאל. מה לאופנים שלי ולמלחמה? 'תאר לעצמך,' אמר אבא, 'שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה'." ~ עמוד 92.
- "'כל מי שחש את התחושות האלה,' כתב לי אבא מהמובלעת הסורית בחורף הארוך ההוא שאחרי יום כיפור, 'שייך לחבורה מאוד מסוימת, בלעדית וסגורה, המתקשה לצרף אליה את מי שלא טעם את הטעם. חבורה של גברים, שכאשר הם מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה 'שזה לא יקרה להם' והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת.' וזו היתה הברית שאנחנו רצינו בה. רצינו להיות המלטפים ולא המלוטפים." ~ עמוד 96.
- "'אתה חושב שזה לא הוגן להעניש ככה על איחור בחצי דקה,' אמרתי. 'אתה צודק. בכלל, יש משהו לא הוגן בזה שמישהו קובע מה תעשה כל היום וכל הלילה ומעניש אותך בעונש גופני של מאמץ וחוסר שינה על חטא שכזה. אבל לכל זה יש סיבה.' הוא הסתכל עלי עכשיו. הסנטר לא רעד עוד, ורק בזוויות הפה עוד הייתה התרסה. 'זה באמת לא הוגן,' המשכתי, 'הרבה יותר ממה שאתה חושב. אבל הבעיה לא מתחילה בזה שהחטא קטן העונש אכזרי ולא פרופורציונאלי. הבעיה מתחילה בזה שאתה לומד להרוג בני אדם אחרים ולהימנע מזה שהם יהרגו אותך. וברגע שזו המערכת שבה אתה פועל הכל מתהפך. מפני שזה המטבע שבו משלמים כאן- להרוג ולהיהרג. כאן חוסר נקיון או חוסר דיוק הם לא בעיה אישית.' 'אבל אפשר להסביר,' אמר אורן. 'לא חייבים ללמוד הכול דרך הרגליים.' 'חייבים להסביר וחייבים להעניש," אמרתי. 'ויותר משחייבים להסביר חייבים להעניש. כדי שתלמד שלכל חטא קטן מתלווה עונש גדול. כדי שכל זה יהיה חלק בלתי נפרד מהחשיבה שלך ומהרגליים הכואבות שלך. מפני שבתנאים האלה לכל דבר יש פרופורציות מנופחות. מפני שכאן עושים ושומעים, ולא להיפך'." ~ עמוד 118.
- "'הוא לימד אותנו להיות בני אדם וחיילים, לחשוב ולהילחם,' כתבו החיילים שלי." ~ על מה שכתבו חייליו בצנחנים עליו, מפקד המחלקה שלהם, בסוף מסלול ההכשרה בצנחנים, עמוד 119.
- "הרי אפילו אם לא הגענו לשום מקום, לפחות נסענו יחד." ~ עמוד 60.
- "במבט אל תוך האוטובוס מהמושב שמאחורי הנהג ולימינו, זה המקום השמור תמיד לקצינים, סמלים ושאר מורמים מעם, נראו ראשי החיילים העולים ויורדים מתוך שינה כבדה וערימות הציוד המושלך באי סדר בין הספסלים. במושב הזה ישבנו אורי ואני. אורי ישן, פניו שעונות כנגד החלון. אני ישבתי ברגליים פשוטות קדימה, כשעקבי נעלי מונחים על מעקה המתכת שליד הדלת. הנהג, לא מגולח ואדום עיניים, הסתכל בי דרך המראה וחייך. אז, בבוקר ההוא, יכולתי לשים את הרגליים שם או בכל מקום אחר. בבוקר שאחרי, הכל היה מותר." ~ עמוד 10.
- "אורי התעורר. הוא חיכך בלשונו היבשה בתוך פיו, מניע אותה כנגד חיכו בנסיון למחות את הטעם התפל של השינה. הסתכלתי בו. הוא עצם עין אחת והסתכל בי בשנייה, העצומה כמעט לגמרי. הנהג חזר וחייך. 'היו כבר החדשות של שש?' שאל אורי. 'לא,' ענה הנהג במקומי. 'עוד חמש דקות.' 'אבא שלי קם כל בוקר בחמש ומקשיב לבי. בי. סי,' אמר אורי. 'מהיום שהתגייסתי הוא כבר לא מאמין לחדשות.' הסתכלתי בו וניסיתי לראות בתווי הפנים החזקים את האיש הכפוף היושב לבדו במטבח ומקרב את אוזנו אל הטרנזיסטור הקטן הלוחש באנגלית. למה הקשיב אבא שלי כשקם בחמש בבוקר וחשב עלי? 'מעניין מה יגידו,' אמר אורי באדישות, כאילו ניסה לסגור את הדלת שפתח בבלי דעת אל עולמו הפרטי. 'כרגיל,' אמרתי. אבל לאורי לא היה 'כרגיל'. זו היתה הפעם הראשונה שלו. ולי היה 'כרגיל'? מאיפה ידעתי כל כך הרבה? לא ידעתי. הייתי עייף. קריינית הרדיו דיברה בשטף ובקול רם, כאילו היתה השעה שתים עשרה בצהריים ולא שש בבוקר. נוחי, קריינית. עכשיו בוקר. המלים התערבלו במוחי. ההודעה היתה באמת כרגיל. פשיטה, שטח קשה, מעוזי מחבלים, לכוחותינו היו נפגעים. אורי עצם את עיניו. 'בני זונות,' אמר." ~ עמודים 10-11.
- "האוטובוס עצר בבסיס והקבוצה הקטנה שלנו ירדה ממנו. התנועות של כולנו היו איטיות ורפויות. חגורים, נשק, פק"לים- הכל הונח על כתף אחת בלי סדר, כשהמוח העייף מתעלם מן הכאב שגרם המשקל הרב המונח על אותה נקודה בגוף. שאר הפלוגה כבר היתה בבסיס וחיילים בתחתונים ובחולצות טריקו מיהרו לצאת מן החדרים ולגשת אלינו. ראיתי אוותם סופרים אותנו ומנידים בראשם, ניגשים אל החברים שלהם ונוגעים בהם נגיעה קלה בכתף, כאילו אמרו 'אתה פה ואני פה.' אבל בי לא היה מי שייגע. הלכתי לאט והקבוצה השתרכה אחרי." ~ עמוד 11.
- "'היעד היה רחוק מהרגיל והלילה קצר כרגיל,' אמרתי, 'ולכן נכנסנו במסוקים ולא ברגל. וזה פחות או יותר הודיע לכולם שאנחנו באים. והם ידעו.' לא סיפרתי על האר. פי. ג'י שרדף אחרי המסוק השני כשזה התרומם מן הקרקע ואיך ידעתי באותו רגע שהלילה הזה יהיה שונה מן הלילות האחרים. לא סיפרתי על הצרורות הקצרים מכל הכיוונים שליוו אותנו כל הלילה, צרורות שלא כוונו אלינו אלא בעיקר לשמיים, כאילו ניסו לומר לנו "גם אנחנו פה. בואו." הם נורו כמעט באותה תדירות, כמו היו שדר מורס מסתורי או תיפוף מרוחק בג'ונגל המעיר את הלוחמים לקרב. אולי היה הקצב צריך לגבור עד להלמות מטורפת כשטיפסנו אל היעד. אבל הוא לא השתנה, והיריות עדיין נשמעו כמו פס- קול מרוחק וסדור. 'כוח החוד נתקל בדרך בשני מחבלים והרג אותם.' אתה נשמע כמו בחדשות, חשבתי. אבל איך אפשר היה לספר על הרעד הפתאומי כשהעיר אותי צרור שנשמע מעבר לעיקול מן השלווה הקצובה של ההליכה. איך אפשר היה לתאר את הרעידה מהמותניים ומטה, הרעידה שמיעוטה פחד ורובה התחושה הזאת ש'משהו מתחיל', שההכנות נגמרו ועכשיו זה קורה." ~ עמוד 15.
- "'אנחנו היינו באמצע הכוח וקיבלנו הוראה להתכונן לאיגוף.' זכרתי את המח"ט עובר במהירות בין האנשים הכורעים ואת הקול שלו, מחוספס ומתון, קורא לאלי ולי מתוך החושך. זכרתי את הפקודות הקצרות שלי ואת החיילים החוזרים עליהן באותה לחישה- צעקה שחייל מסגל לעצמו. כמה קל יותר להיות מפקד. הקול שלך עצמך מווסת את החיים המזנקים לכל תא עם כל פעימה של הלב ומחזיר את הכל לשטחי האימונים ולמטרות הקרטון שאינן יורות חזרה. 'לפני היעד עצרנו ונכנסנו להיערכות.' בעוד הכוח הדומם כורע בתחתית הגבעה הקטנה ופקודות עוברות בלחש לאורך הטורים ומזניקות צללים חרישיים למקומם המיועד, פירטתי לפלוגה את הלקחים מהנחיתה וההליכה אל היעד. חזרה לנורמלי, אמרתי לעצמי. כמו תמיד, חשוב רק היה ומה אפשר ללמוד מזה. אבל רק אז זה נראה חשוב. לדברים החשובים באמת שאפשר ללמוד לוקח שנים, עד שהם הופכים מרטט עצבים לקבוצות סדורות של מלים." ~ עמוד 15.
- "שכבתי על האדמה והצבעתי לאורי על מיקום החוליה שלו. להרף עין, כמו בכל פעם מאז הפעם הראשונה, ראיתי את התמונה שלנו, אותך ואותי, כורעים מאחורי קו הרכס שמעל לליטני בביצוע הראשון שהשתתפנו בו. ראיתי את הפנים המיוזעים שלך מחייכים אלי מאחורי המא"ג ונזכרתי איך רציתי ללחוש לך ולי: 'תחשוב על זה. מאחורי קו הרכס הזה ישנם בני אדם. הם ישנים עכשיו או שומרים או חושבים על אני לא יודע מה. והלילה הזה הוא הלילה האחרון בחיים שלהם. הם חושבים עכשיו אולי על מחר אבל מחר לא יגיע אליהם. ורק אנחנו ואלוהים יודעים את זה. אנחנו ואלוהים סופרים לאחור את הדקות האחרונות שלהם.' אבל אני לא אמרתי לך את זה אז. פחדתי. זכרתי גם את המשך של המחשבה: 'יכול להיות שזה גם הלילה האחרון בחיים שלנו, אבל את זה לפחות אף אחד לא יודע. חוץ מאלוהים. לאף בן אדם אין את הכוח הזה עלינו.' לא אמרתי לך כלו ולא ידעתי מה אתה חושב. ראיתי לנגד עיני את השומר הלבוש בשכבות עבות של בגדים פשוטים (הפשיטה ההיא היתה בינואר) קופא בחוץ וכמה, כמונו, לחום, לשינה ולאשה. אחר כך נעלמה המחשבה ואני הנחתי את היד שלי על הכתף שלך ונגעתי בה. ועכשיו זכרתי את כל זה, כמו בכל פעם מאז הפעם ההיא. עכשיו הזכרון של הרגע ההוא הבהב לרגע בראש שלי ונעלם מיד, בעוד החיילים שלי כורעים לידי, מסתכלים בי ובקו הרכס, ומחכים." ~ עמודים 15-16.
- "המח"ט עשה תנועה קטנה ביד והתחלנו לטפס במהירות ובשקט במעלה הגבעה. 'החוליה של אלי היתה מצד שמאל,' הצבעתי על הפלקט הגדול, 'שלי במרכז ושל אורי מצד ימין. התכנון היה פשוט: אורי מגיע לכאן,' המקל נדד על הנייר והגיע אל תלולית החול הקטנה, 'ואנחנו מסתערים על הצריף והעמדה בבננה שמאלית.' ואז קצר הצרור את ראשי העצים. 'קדימה,' צעקתי, 'אורי למקום!' המא"ג שמימיני התחיל לנבוח ואנחנו רצנו קדימה וירינו. מטר אחד. במרחק מטר אחד משמאלי צעד פתאום דודי צעד לא- רצוני לאחור ונעלם מטווח הראייה שלי. הסתכלתי שמאלה וראיתי שהחוליה של אלי לא מתקדמת. נשכבתי במהירות והוצאתי רימון. 'אלי!' צעקתי כשפגע הגוף שלי באדמה. שתי שניות של דממה. כל כך הרבה דברים קורים בשתי שניות. 'הם פצועים או שהם מדלגים ומתכוננים להסתער עכשיו ואם הם פצועים אני חייב לזרוק את הרימון ואם הם מדלגים אסור לי לזרוק אותו ואם אני זורק אני הורג עכשיו את כולם ולמה לעזאזל אף אחד לא עונה והנה קיבינימט אני זורק אותו.'" ~ עמוד 16.
- "'רימון!' צעקתי. הרימון התווה קשת שבורה בדרך אל הצריף. אף אחד לא התרומם. 'הם פצועים,' חשבתי. 'הם לא יקומו.' הרימון התפוצץ וחלק מהרסיסים עפו מעלינו ושוב החריד את הצמרות. אני הייתי על הרגליים, כאילו שאבו אותי הרסיסים החולפים מן האדמה. "כל הכוח," צעקתי והסתכלתי באורי. הוא ואני היינו עכשיו כל הכוח. 'קדימה הסתער!' טסנו קדימה. גליל צרח על יד האוזן שלי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה 'שיפסיק כבר לירות הוא הורג לי את האוזן' אבל כמעט מיד היינו ליד הצריף. בתוך הבור שבדרך, הבור שאיש לא ראה בתצלומי האוויר, השתופפה הדמות הלבנה וחיבקה את הקלצ'ניקוב. למה הוא לא ירה כשחלפה הנעל האדומה כמעט מעליו? נפצע מהרימון? היה בהלם? נגמרה לו התחמושת? למה הוא לא המשיך מטר אחד שמאלה?" ~ עמודים 16-17.
- "קירות הצריף היו עשויים מפח והיינו חייבים להיכנס מבלי לירות. החלפתי מחסנית. אורי חיבק אותי מאחור והחיילים חיפו ובשנייה היינו בפנים. הצריף היה ריק. בפנים היו שתי מיטות וקצת ציוד. מטול אר. פי. ג'י נשען על הקיר בפינה, והפצצה שבתוכו הצביעה אל התקרה. האם קמה הדמות הלבנה מן השקע המבוהל שבמרכז המטה, חטפה את הקלץ' ורצה החוצה? האם המתינה כל הזמן בחוץ, מלאך מותו הלבן של דודי הממתין לפגישה? יצאתי החוצה. החיילים השוכבים הסתכלו בי. לתוכנן של הפקודות לא היתה כל חשיבות. הקול המוכר והידיעה שיש מי שיחלק פקודות הם שהחזירו אותם למדרגת החיה המאומנת. ומה אני הייתי? חיה מאומנת עוד יותר. 'אתה בסדר?' הקול מחוספס שבא מן החושך החזיר את הדופק שי למקום. זה היה המח"ט. הכל היה בסדר. 'כן,' אמרתי. "אבל אני חושב שאלי פצוע.'"
- "'הנה השמוק שדפק אתכם,' אמר המח"ט, ואז ראיתי לראשונה את הדמות הלבנה. הוא היה מכווץ בתוך הבור וחשבתי שהוא מת. לא ראיתי כלום חוץ מכתם לבן מטושטש בתוך חור באדמה. למה הוא דיבר? הוא ידע שאנחנו מדברים עליו. עמדנו ממש מעליו, עם הפנים אליו. איזו פקודה עברה מן המוח שלו אל מיתרי הקול ושרירי הלסת וגרמה לו לדבר? זו לא היתה גניחה של פצוע שממילא הולך למות. 'דחליקום,' אמרה הדמות. המחסנית היתה חדשה וזה היה הצרור האחרון לאותו לילה. שנים עשר כדורים. ספרתי. היריות באו עכשיו מכל הגבעות שמסביב. הן היו רחוקות ולא היה טעם לירות חזרה. 'אורי,' אמרתי בשקט, בתוך הדממה הגדולה שאחרי הצרור, 'תארגן אותם להגנה ותגיד להם לא לירות סתם.' הכדורים חלפו מעלינו בשריקות המוכרות." ~ עמודים 17-18.
- "הכדורים המשיכו לקצץ את הצמרות, והעצים המשיכו לסבול בשקט. התרוממתי והסתובבתי אחורה, ואז נתקלתי ברגליים. 'מי זה?' היתה המחשבה הראשונה ואחר כך 'הוא לא יכול להיות מהחבר'ה שלי.' ו'למה לא מטפלים בו?' ורק אז הבנתי שאין במה לטפל. דודי שכב על הגב. המבט שלי עבר מרגלים ועד הראש ולא גילה כלום, אבל כשהגעתי לפני התרוממה פצצת תאורה מעלינו ויכולתי לראות במטושטש את החור שבמקום העין השמאלית ואת הצד השמאלי של הפנים, שהיה מרוסק ונפוח. אבל לפני שהספקתי להבין מה אני רואה כבתה פצצת התאורה ודודי נשאר שוכב בחושך. הנעל שלי פגעה בנעל שלו והרגל כולה זזה. גם אחר כך כשהעמסנו אותו על האלונקה והורדנו אותו מהגבעה והטסנו אותו במסוק והורדנו אותו בבית החולים, הוא זז רק כשהזיזו אותו והיד שלו התרוממה כשמישהו תפס לו בשרוול והרים אותו על האלונקה ואחר כך נפלה שוב והוא לא עשה כלום אם לא עשו לו אותו, ואני חשבתי שגם הפעם לא ראיתי בבירור את הפנים של אדם מת אבל ראיתי את המהות שלו והמהות שלו היתה חבילה לא ברורה שלא זזה אלא אם כן הזיזו אותה." ~ עמודים 18-19.
- "'תנסה לזכור באמת, אמר אבא. 'אל תחשוב. אל תגיד מה שאתה חושב שאתה זוכר. תנסה לזכור באמת.'" ~ עמוד 19.
- "אחרי שהורדנו את דודי ואת הפצועים, גם את דרור, בבית החולים, היינו ששה אנשים במסוק הגדול והריק. הורדתי את האוזניות והתיישבתי על המדרגה שלפני תא הטייס. החמישה התכנסו אלי כאפרוחים. איש לא אמר מלה. לבסוף נגעתי בקסדה של אורי ואמרתי לו בקול רם מעל לצוויחה המעצבנת של המנועים 'אני חושב שהרווחנו את היציאה הזאת.'" ~ עמוד 14.
- "כשירדנו מהמסוקים אחרי הכול, הלכנו אורי ואני בין כלי הטיס הדוממים והמשאיות וערימות הציוד שבקצה המסלול. 'הלכנו' אינה המילה הנכונה. האדרנלין עוד מילא את כל עולמנו, עוד שחינו בו עד כדי כך שלמרות הנעליים הכבדות הלכנו כמו על קפיצים, כל צעד הרים אותנו יותר גבוה באוויר. 'מסטול מהמלחמה', כתבו החיילים של מייקל הר בוויטנם על הקסדות שלהם. זה היה רק אפס קצה של המלחמה, אבל מספיק כדי להבין. 'לא יראה לי מוזר,' אמרתי לאורי, 'אם עכשיו יקבלו אותנו ראש עיריית חיפה וכל הבחורות היפות בעיר, כולם, כולל כבוד ראש העיר, לבושים בבגדי ים ועם זרי פרחים על הצוואר, והוד מעלתו יציע לנו את היפה בכולן, לפי בחירתנו, ליום של תענוגות.' 'רק אחת?' שאל אורי." ~ עמוד 19.
- "אחר כך הורדתי את אפרת ואורי כל אחד ליד הבית שלו ונסעתי צפונה. אורות הדרך התלכדו בין מצמוצי העיניים שלי לפס צהוב מתמשך, והרעש של המנוע היה כמו זמזום מרדים ורחוק. חשבתי לנסוע לחיפה לבקר את הפצועים, אבל בפנייה המוכרת סטה הטנדר בכבדות ופנה ימינה. הנעליים שקלו טון על כפות הרגליים שלי. הטנדר טיפס בעליה, שוב פנה ימינה ונעצר. ענת פתחה את הדלת לבושה בחלוק המקלחת הלבן שלה. השיער הארוך והלח שלה היה מפוזר על כתפיה והמים עשו את הצבע שלו כהה וחם יותר. מתחת למצח הגבוה העיניים היו כמעט חומות לגמרי. זה היה סימן טוב. רק נשיקה אחת היא נתנה לי. הפה היה פתוח למחצה, איפהשהו בין חברות לתשוקה ומספיק משניהם. שמתי את הראש בין הכתף והצוואר ונשמתי עמוק, אני לא זוכר כמה זמן. היא הסתובבה, משכה את הזרועות שלה לאחור ולקחה את כפות הידיים שלי בשלה. הנחתי את הפנים על החום המחוספס של החלוק והלכתי. ליד המיטה היא הסתובבה שמאלה ואני נפלתי קדימה, הרגליים פשוטות מחוץ למזרון. ענת התיישבה על המיטה וליטפה את המצח שלי בקצות האצבעות. שמעתי אותה אומרת משהו ואחר כך היה חושך." ~ עמודים 20-21.
- "אחרי שכולם הלכו ישב אבא במרפסת, הביט אל החושך ובכה. הסתכלתי בו הרבה זמן, ואחר כך הלכתי אל הסלון, ישבתי על הרצפה וליטפתי את החול השחור והזר בין אצבעותי. 'כשאתה חושב על המלחמה,' כתב לי אבא מהמובלעת במכתב שמונח עכשיו בכיס שלי, 'חשוב על הדברים האלה- על כוחו של האדם, על האמונה ועל היכולת להתגבר.' הרבה שנים האמנתי לו. תמיד האמנתי למה שאבא אומר. אבל היום כשאני חושב על המלחמה אני חושב על התמונה הזאת- אדם מבוגר יושב בחושך ובוכה, וילד בן שלוש עשרה מקרב את אפו אל הבוץ שעל השטיח." ~ עמוד 97.
- "כמה עשרות קילומטרים משם, במורדות המזרחיים של ג'בל ברוך, החל הטור האיטי של הגדוד שלי לטפס במעלה. לא ראיתי ציפורים טסות מעלי וצורחות, לא עברה בי חולשה פתאומית שבישרה רעות, לא שמעתי כלל את המהלומה. הרגע חלף ואני לא ידעתי. אתה נותרת לכוד בתוכו לעולם, ואני מתדפק מאז על קירותיו השקופים שאין בהם פתח. אני רוצה לקוות שהרגע הביא עִמו ידיעה, שבעוד אורותיך כבים בזה אחר זה מילא בִטחון את החושך ומאגרי הכוח המתרוקנים התמלאו בשאלות פתורות, אחת ושנייה ושלישית. אבל אני יודע שלא כך היה. השאלות לא נפתרו, אלא רק נעלמו; רפיפותו של הגוף לא היתה שלווה של אי איכפתיות בלבד. הקיר הוא שקוף, ולכן אני יכול להביט דרכו; הקיר הוא אטום, ולכן לא אדע לעולם. הזמן הווה, הזמן היה, הזמן לא יהיה עוד. אחר הצהריים גלשנו אל הבקעה כשהמטוסים רדפו זה את זה מול עינינו, אבל אתה כבר לא היית. בלילה ישנו שעה אחת טרופה בידיעה שהקרב יבוא בבוקר, אבל אתה כבר לא היית. והקרב בא בבוקר וחלף ובשתיים עשרה היתה הפסקת אש ואנחנו הורדנו סוף סוף נעליים וצחקנו, אבל אתה כבר לא היית." ~ עמוד 132.
- "'אם לא יקראו לנו עד מחר בערב,' אמרת, 'נלך חזרה לגדוד.' לא היה צורך לנקוב בשמות ובמספרים. 'הגדוד' היה תמיד היחידה הישנה שלנו, זו שקשרה אותנו אליה מיום שהגענו לבסיס הטירונים. גדודים היו בצבא הרבה, 'הגדוד' היה רק אחד." ~ עמוד 122.
- "'הכל בראש,' אמרתי. 'ללכת שבוע בלי אוכל לא מוסיף לאף אחד בריאות או כושר גופני. הדבר היחיד שאתה מקבל זה את הידיעה שאתה יכול לעשות את זה וזה לא מבהיל אותך יותר. בפעם הבאה זה יהיה קל יותר לא מפני שאתה חזק יותר או קשוח יותר אלא רק מפני שאתה יודע'." ~ עמוד 80.
