גלילה רון־פדר-עמית

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גלילה רון־פדר-עמית, 2008

גלילה רון־פדר-עמית (נולדה ב־12 באוקטובר 1949) היא סופרת ישראלית.

על ספרות[עריכה]

  • "העברית עברה כחוט השני בילדות שלי. תיקנו לי את השפה כל חיי. לבחינת הבגרות בלשון לא הייתי צריכה ללמוד כלום."
  • "אנשים לא מבינים שלהיות סופרת זה לחיות עם עור נקוב. עור עם נקבים. סבל של אנשים, בעיקר של ילדים, חודר אלי והופך להיות חלק ממני. מישהי סיפרה לי על בנה שעבר אירוע מוחי, ואני מרגישה כאילו זה קורה לי. אני חשה איבוד יכולת לבנות חומה ביני לבין הזולת."
  • "אני לא רואה סדרות נוער ולא קוראת ספרי נוער וזה מטעמים של פחד שישפיעו עליי. כל דבר בחיים נותן לי רעיון ואני מפחדת לגנוב רעיונות מסדרות אחרות, אז אני לא רואה את זה."
  • "גם אם אני לא כותבת, אני ממציאה סיפורים בראש. חצי מזמן הערוּת אני בעולם אחר. בכל יום אני מתיישבת בבוקר מול המחשב. אם אין לי מה לכתוב, אערוך את מה שכתבתי קודם."
  • "המגע הראשון שלי עם גורדון היה הלם, הפתעה. גיליתי שכל מה שאני יודעת עליו הוא הפוך. יגידו שהוא היה סוציאליסט, שהוא הקים את הקיבוצים – והכול הפוך מזה. הוא היה אנטי־סוציאליסט ואינדיבידואליסט קיצוני." ~ על ספרה 'העורג - סיפור חייו של א"ד גורדון'
  • "המפסידים הם הסופרים שמוכרים טוב. אני מפסידה המון מהמבצעים האלה, אבל זה מהלך שמצליח לעודד קריאה, ולכן לא אתנגד לו. אם רוצים לצ'פר סופרים, יש דרכים אחרות לעשות זאת. נראה לי מוזר שבתקופה שבה מדברים על צדק חברתי מזכירים באותה נשימה את 'זילות הספר' רק כי הוא נמכר במחיר שווה לכל נפש." ~ על חוק הסופרים
  • "אני חושבת שסופרים הם אנשים שיש להם בעיקר שאלות על החיים, ואין להם תשובות. אין לי מושג מה צריך לעשות היום מבחינה מדינית. אני גם לא יכולה לסגור את עצמי במגירה פוליטית של צד זה או אחר. כל בחירות אני חושבת מחדש למי להצביע." ~ בראיון להארץ , 8 בינואר 2020

על עצמה[עריכה]

  • "הייתי ילדה חרדתית מאוד. חשבתי שאני צריכה לשמור על הוריי, שכל האחריות לשלומם מוטלת עליי. לא הייתי הולכת לצופים ולא נוסעת לים עם חברים, כי לא רציתי להשאיר את הוריי לבד, במיוחד אם רק אחד מהם נשאר בבית."
  • "למרות שהרגשתי שאיכזבתי את ההורים שלי בכך שאני לא בן, אף פעם לא הרגשתי שיש הבדל ביני לבין בנים מבחינת מה שמצפים ממני ולאן אני יכולה להגיע."
  • "למרות שתמיד שמרתי לי כסף גם לימי צרה. חינכו אותי בבית שאדם צריך להתפרנס בזכות עצמו, גם אם הוא סופר או אמן, וכמו שהמדינה לא מפרנסת רופאים, היא לא צריכה לפרנס אמנים. מי שבזבז את כספו, בין שהוא אמן או מוֹכר בשוק, זכאי לאותן זכויות."

היא - סיפור חיי (2020)[עריכה]

  • "ידעתי שלסיפור הזה מתחייב מרחק, ולכן הוא ייכתב באופן שונה, מפני שלכאורה הוא עוסק בי. אבל את עצמי כבר כמעט מיציתי באמצעות אפשרויותיי הבדויות, ומה שמניע את התהליך הנוכחי אינו הרצון להתקרב אלא דווקא להתרחק, להתבונן בדרך הארוכה שהביאה אותי עד הנה."
  • "חיים שם ממול חיים אמיתיים, והיא מבקשת להצטרף אליהם ולחוות איתם את עולמם, כי עולמה שלה סדוק ומפוצל, עד שלפעמים היא מתבלבלת ולא יודעת מי היא."
  • "הנוכחות המתבוננת מעצימה את תחושת החיות שלה ונעימה לה מאוד. זו נעימות פיזית ממש. הדם זורם באופן אחר. הנוכחות המתבוננת משמשת לה מראָה שבה דמותה לא רק משתקפת אלא גם מוכפלת. היא שחקנית בסרט והיא גם הצופה."
  • "ההתאהבות פורצת ממאגרים לא מוכרים, סוחפת אותה ומגמדת כל מה שהיה לפניה. הוא מבוגר ממנה בשלוש שנים, רזה, שערותיו שחורות ועיניו כחולות."
  • "סדקים שנדמה היה שנאטמו עם הזמן מתרחבים כל כך עד ששוב היא מרגישה שתחושת האני המוצקה שלה מתמוססת ומתערערת... ובבת אחת, ובלי שתינתן לה האפשרות לבחור, היא נעקרת מתוך עצמה ונהיית הוא. אמנם קדם לכך תהליך שבמהלכו התחדד עורה, אבל ההישאבות הגיעה רק ברגע הזה. והיא מרגישה את הדופק המהיר שלו בכל עוצמתו ונושמת את נשימותיו. והיא חשה את גודל ההשפלה של בן השמונה כשילדה בת שלוש תיקנה את שפתו. והיא אפילו לא שואלת את עצמה אם זה קורה לו באמת. אולי בכלל לא? אבל זה קורה לה."

מקורות חיצוניים[עריכה]