דוקטור ז'יוואגו

דוקטור ז'יוואגו (ברוסית: Доктор Живаго) הוא רומן מאת בוריס פסטרנק, חתן פרס נובל לספרות, על חייו של רופא משורר והוגה דעות ממוסקבה בראשית המאה ה־20. הספר יצא לאור בשנת 1957.

"האדם נולד כדי לחיות ולא כדי להתכונן לחיים."
"באי־סדר שכזה ובין החידות התמידיות, עברו שנות ילדותו של יורה, שבמהלכן הוא היה נתון לעתים קרובות בהשגחת אנשים זרים, אשר התחלפו כל העת. הוא התרגל לתמורות אלה, ובנסיבות של חוסר סדר נצחי בחיי היומיום כלל לא הופתע שאביו לא נמצא איתו."
"שדות החליפו שדות. שוב ושוב חבקו אותם היערות. חילופי המרחבים האלה הִשרו עליו מצב רוח רחב תנופה. הוא רצה לחלום ולחשוב על העתיד."
"מה היא ההיסטוריה? היא – בור היסוד לעבודות הנצחיות למען פתרון מתמשך ועקבי של חידת המוות והתגברות על המוות בעתיד. לשם כך מגלים את האינסוף המתמטי ואת הגלים האלקטרומגנטיים, לשם כך נכתבות הסימפוניות. אי אפשר להתקדם בכיוון הזה בלי רוממות רוח כלשהי."
"בראש ובראשונה מדובר באהבה לזולת, הסוג העליון הזה של אנרגיית החיים, הממלאת את לבו של האדם והדורשת לפרוץ החוצה ולהתבזבז; ונוסף על כך, אלה הם מרכיביו החיוניים של האדם המודרני, שבלעדיהם לא היה אפשר להעלות על הדעת את עצם קיומו, כלומר: רעיון האישיות החופשית ורעיון החיים כקורבן."
"רק אחרי ישוע התחילו הדורות והעידנים לנשום חופשי. רק אחריו מתמשכים החיים בצאצאים, והאדם לא מת ברחוב מתחת לגדר אלא אצלו בהיסטוריה, בעיצומן של העבודות שהוקדשו להתגברות על המוות."
"היה מכאיב להביט בנהר. הוא הבהיק בשמש, מתקמר ומתקער כגיליון של ברזל רקוע. פתאום הוא העלה קמטים. מן הגדה שממול קרבה מעבורת כבדה עם סוסים, עגלות, איכרות ואיכרים."
"חיטה זקפה את גבעוליה, מותחת אותם ישר כמיתרים, בעוד שיבוליהָ רכונים בהיעדר מוחלט של הרוח, או ניצבה באלומות גבוהות אי שם הרחק מן הדרך, ואם התבוננתָּ בהן שעה ארוכה דיה, הן לבשו צורה של דמויות נעות, כאילו היו אגרונומים־מודדים שהתהלכו בקצה האופק ורשמו דבר מה."

נאמר עליו

"מדובר בספר של משורר ענק, שעד סוף חייו היה משוכנע ש'ד"ר ז'יוואגו' הוא גולת הכותרת של יצירתו." ~ אנה איסאקובה