דונה טארט

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ספרי דונה טארט

דונה טארט (באנגלית: Donna Tartt; נולדה ב־1963) היא סופרת אמריקאית, זוכת פרס פוליצר.

הידיד הקטן (2002)[עריכה]

  • "היא החלה למצוץ את מקל הספגטי היבש. הטעם הקמחי היה מוכר, כשל בצק, והוליד פרץ בלתי צפוי של תמונות מגן הילדים."
  • "שיחות משפחתיות היו דרכן של משפחת קלייב להבין את העולם. אפילו האסונות האכזריים וחסרי המשמעות ביותר – מותה בשרפה של אחת מבנות דודתה של שרלוט, תאונת ציד שבה מת דודה של שרלוט כשעדיין הייתה תלמידת תיכון – שוחזרו שוב ושוב, קולה העדין של סבתה וקולה החמור של אמה התמזגו בהרמוניה עם הבריטון של סבה מהפטפוט של דודותיה, ועוד מני תוספות שאלתרו סולנים בעלי תעוזה, ועל כל אלה השתלטה המקהלה בלהיטות, עד שלבסוף, במאמץ קבוצתי, התאחדו כל הקולות לשיר יחיד: שיר שהחבורה כולה למדה בעל פה ושרה פעם אחר פעם, עד אשר שחק כליל את הזיכרון והתייצב במקום האמת."

החוחית (2013)[עריכה]

  • "כשאיבדתי אותה איבדתי גם כל ציון דרך שהיה עשוי להוביל אותי אל מקום מאושר יותר, אל חיים מיושבים או נעימים יותר."
  • "איך נקלעתי לחיים החדשים המוזרים האלה, שבהם זרים שיכורים צועקים סביבי בלילה וכל הבגדים שלי מלוכלכים ואף אחד לא אוהב אותי?"
  • ציור גרם לי להרגיש פחות בן־תמותה, פחות רגיל. הוא היווה תמיכה והצדקה. הוא היה מחיה ותמצית. הוא היה אבן הראשה שהחזיקה את הקתדרלה כולה."
  • "הם רוצים הכול מפורט ככל האפשר, כי אפילו לדברים הקטנים ביותר יש משמעות. [אבל] בכל פעם שאתה רואה זבובים או חרקים בטבע דומם – עלה כותרת נבול, כתם שחור על תפוח – הצייר שולח לך מסר סודי. הוא אומר לך שדברים חיים לא שורדים – הכול זמני. מוות בתוך החיים."

אמרותיה[עריכה]