דורית רביניאן

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דורית רביניאן, 2014

דורית רביניאן (נולדה ב־25 בספטמבר 1972) היא סופרת ישראלית.

מתוך כתביה[עריכה]

  • "כשמישהו נכנס סוף סוף פנימה, הוא התנהג כאילו מישהו מפריע לו."
  • "קם כמו באי רצון ומשרת את האנשים בהיסוס, כמו מתוך איזה פיזור דעת."
  • "למריבות ביניהם יש מבנה פנימי, סדר קבוע שכבר שנים חוזר על עצמו."
  • "בשעה בה היום עוד לא עזב, אבל גם ירח טרם נגלה."
  • "לאמא יש טעם של מלח, וגרגרי חול בצוואר. היא חמה ורכה, ובגד הים שלה עוד קצת רטוב."
  • "לפעמים היית הולכת אתי לאורך החוף, כמו הקצף של הגלים, נותנת לי יד."
  • "אמר שאני נשמעת יותר ויותר כמו אמא שלו, כשאני שואלת אותו אם אכל משהו היום."
  • "כשהוא ביקש ממני לבוא לכאן, כשאמר שהוא זקוק לי, הוא לא התכוון למין, התכוון שהוא זקוק לי שאקשיב לו."
  • אני נצמדת לפרטי החיים הקטנים, לפעימת היום־יום, ומתייחסת בסלחנות, כמעט בקלות דעת, לצל ההרים שהוא מזהה כהרים."

אמרותיה[עריכה]

ישראל[עריכה]

  • "אנחנו פוחדים מהשלום לא פחות משאנחנו כמהים אליו. קיים חשש מודע ולא־מודע שפיוס פירושו התמזגות ועם הזמן היבלעות במרחב הערבי, ולכן מצב מתמשך של עימות שומר אותנו נפרדים, שומר אותנו על חרבנו אבל לעצמנו."
  • "הקווים הבין־אישיים פרומים ומגורים כל הזמן. הקונספט שגבולות זה דבר בריא, שזה מעניק חירות ולאו דווקא מצמצם אותה, שזה עושה סדר בכאוס, איכשהו לא תפס כאן."

כתיבה[עריכה]

  • "מעשה הכתיבה הוא אולי ה'סלפי' במובן הכי צלול והכי חושפני שיש - צילום תת־הכרתי של ה־Self [העצמי] על כל פחדיו וחטאיו ומאוויו האפלים."
  • "כתיבת תסריט זו עבודה קצת משעממת – קצת כמו לכרסם עצמות. כותבים רק פעולות ודיאלוגים, בלי שום לחלוחית. אין הבשר של העולם הפנימי, אין השפה להתפלש בה, אין העונג שיש בספרות."
  • "אנשים בלי אגו לא כותבים ספרים. ללא החשיבות העצמית והאמונה שיש לך משהו חיוני ומשמעותי להגיד לעולם; ללא העמדה הזאת, המגלומנית, המגוחכת - אין דחף, אין תשוקה. כל שקי הזיכרונות והתובנות והאבנים הכבדות שתעלה מתוך הנפש, אלה הם רק חומרי הגלם ליצירה."

נושאים אישיים[עריכה]

  • "ניו יורק גם נתנה לי המון חופש מעצמי. היא שחררה אצלי משהו. יחד עם הזרות יש גם חירות גדולה בלהיות לא שייך, איזו נחת רוח. לא הכול אתה מבין ויודע, מיליון ניואנסים של התרבות המקומית זורמים על פניך ואתה לא קולט, זה פינה לי מקום בנפש. והעיר הייתה טובה אליי, פגשתי אנשים מעניינים."
  • "מה אם הסבים והסבתות שלי, כמו משפחות רבות בקהילה היהודית, היו מחליטים להגר לאמריקה במקום לעלות לישראל?... הייתי גדלה באחת השכונות האיראניות שם, נעשית נערה אמריקאית, לומדת בבית ספר יהודי, חושבת באנגלית – האם גם אז היתה שאלת הזהות מעסיקה אותי כל כך? האם עדיין היו מתעוררים התמיהה 'מה היה אילו' והצורך לכתוב ולספר את עצמי ואת חיי."

ראו גם[עריכה]