דלית קהן

דלית קהן (נולדה ב־1970 בתל אביב), שחקנית קולנוע ותסריטאית טלוויזיה ישראלית.

• "לא מתעשרים מזה. אולי אם זה יימכר לעוד 30 מדינות אני אחייה ברווחה. זה בונוס בעיקר. אל תשכח שעבדתי המון שנים על הסדרה הזו והכסף נבלע. גם כשהוא נגמר אתה לא יכול להפסיק את הפרויקט. אבל עכשיו אני רואה שזה התחיל ממדינה אחת ועוד אחת, ופתאום זה הולך לבד, וזה נפלא. משהו בתחושה שלי אומר שזה נפתח לכל העולם. אני מקווה." ~ על תהליך כתיבת/הפקת הסדרה "מתי נתנשק" ומכירת הפורמט למדינות אחרות (ערן בר-און, קהן אינטרנשיונל: "מתי נתנשק" מככבת בחו"ל, באתר ynet‏, 8 בנובמבר 2011)
• "לא ידעתי איזה יום בשבוע ומה התאריך והחודש. השארתי את החשבונות והמכתבים בתיבת הדואר. רק כשניתקו לי את החשמל והמים ידעתי שאני צריכה לסדר משהו. פעם הגיעו שני מעקלים כי לא ידעתי שאני חייבת אגרת טלוויזיה... אחת לכמה חודשים פתחתי מעטפות שעניינו אותי... השכן שלי אמר שבטוח שאני סובלת מהפרעה חמורה של קשב וריכוז. היה לו במקרה כדור ריטלין אחד, והוא נתן לי לנסות. בלעתי, ובבת אחת הכול נרגע. כל האורות כבו לי בראש. אלף המחשבות שרדפו אותי כבר לא רצו התייחסות כאן ועכשיו. יצאתי מהבית והכול היה בהיר ורגוע כל כך. הלכתי לסרט, ונהניתי. חזרתי הביתה ולחצתי בפעם הראשונה על המתג הנכון. היה לי טלפון ממחזר שלא מצא חן בעיני, ופתאום יכולתי לסגור איתו עניין בלי להסתרבל בתירוצים. תוך יומיים ישבתי אצל הפסיכיאטר הגדול ביותר בארץ להפרעות קשב. והוא אבחן אותי מיד. הייתי בהלם מוחלט. פתאום הבנתי שאין לי הפרעה נפשית, אלא לקות. בגלל שהריטלין גרם לתופעות לוואי, חיפשתי תחליפים באינטרנט וגיליתי תרופה אחרת, סטרטרה. עולם שלם נפתח בפני. חזרתי אל הפסיכיאטר ולקחתי את הכדורים החדשים. באותו שבוע התחלתי לכתוב את הסדרה 'מתי נתנשק'. כתבתי ארבעה פרקים בחודש וחצי. מרוב שהייתי בפוקוס, חרכתי את המחשב. לא ידעתי לאיזה ערוץ ואיזו טלוויזיה תגלה עניין. כתבתי כי הייתי משוחררת נפשית. באותה תקופה לא הייתי צריכה חברים. שלוש שנים כתבתי את הסדרה. בסוף יצאו 13 פרקים. הבאתי לערוץ 10. קראו את ארבעת הפרקים הראשונים ואמרו לי במיידי: 'יאללה'." ~ חושפת כיצד גילתה במקרה את הפרעת הקשב והריכוז שלה וכיצד הדבר סייע לה לכתוב את התסריט לסדרה "מתי נתנשק" (שרי מקובר בליקוב, בהפרעה, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2007)
• "כשישבתי על התסריט היה לי ברור שאעשה את שירה, צעירה מדליקה, ממש טייפקסט שלי. כתבתי את המילים שלה במיוחד לפה שלי. ואז חברים אמרו לי, 'עוד פעם הרווקה התל אביבית המגניבה? לא נמאס לך? תסתכני'. חשבתי שיש בזה משהו, אז קפצתי על התפקיד הכי קשה. כבר בהתחלה קיבלתי יחס כמו אל רונה, הדודה המכוערת. הפכתי לאוויר. כיבדו אותי, התייחסו אליי יפה, אבל בלי דחקות. זה היה מעורר תסכול. למזלי, יכולתי לחזור לעצמי בסוף היום. אבל הבנתי שהרבה אנשים מתייחסים אל מכוערים כמו לסוג ב'. בחיים שלי לא עבדתי כל כך קשה על דמות כמו שעבדתי על רונה. היא לא רק מכוערת ולוזרית, היא גם נכנסת למצבים רגשיים קיצוניים וצריכה לבכות. היה נורא קשה לבכות מהמקום של רונה." ~ על דמותה בסדרה "מתי נתנשק" (שרי מקובר בליקוב, בהפרעה, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2007)
• "כשצריך לבכות בכי אמיתי, זה סוג של כישרון. לפני שלוש שנים עשיתי תפקיד קטן בסרט 'מינכן' של ספילברג. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבכות. וגם הקטע הזה ירד בעריכה. התפקיד היה עלוב. רוב השחקנים שהגיעו מישראל נחשבים לכוכבים בארץ, אבל אצל ספילברג הם היו ניצבים. פה כולם מכירים את צבע הנעליים שלי, ושם ספילברג קרא לי קלית במקום דלית. זה היה מבחן לאגו, ולשחקנים יש הרבה אגו. במיוחד הגברים. שחקן גבר הוא סוג של אישה היסטרית. אם יש לו חצ'קון, זה סוף החיים. אבל אני טסתי במחלקה ראשונה, וישנתי בבית מלון מטורף עם צוקים ומיטת קינגרסייז, ואכלתי לצהריים צדפות, דובדבנים וגבינות צרפתיות, וקיבלתי על זה כסף, רק בשביל עשר דקות של חזרות. באה אישה נחמדה עם תלתלים ואמרה 'תתחילי לבכות'. אמרתי 'אני צריכה את המוזיקה שלי'. כי הבאתי מוזיקה עצובה מהארץ. אבל ספילברג ניגש ואמר 'אין מוזיקה. תבכי'. מרוב לחץ התחלתי לבכות. תפסתי טרמפ על המצוקה שלי. וזה כל הסוד. או שאתה נכנס לקטע רגשי מהסצנה, או שאתה תופס אזור של קושי בחיים שלך, ובוכה בגללו." ~ על תפקידה המינורי בסרטו של ספילברג – "מינכן^(וצ)" (2005) – שלא נכלל בסופו של יום בסרט (שרי מקובר בליקוב, בהפרעה, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2007)
• "היו תקופות שהעדפתי לחיות בלי רישיון, בלי עבודה, בלי כסף לאוכל, אבל אלו היו שנים נהדרות, כי לא הייתי מחויבת לכלום ועשיתי רק את מה שאני אוהבת. מגיל 27 ועד גיל 30 לא הייתה לי מכונת כביסה, רק מקרר ב־200 שקל. מצאתי ברחוב כל מיני רהיטים מעניינים ותפרתי להם כיסויים. גרתי לבד והבית שלי היה מדהים. הסתובבתי ברחובות, חוויתי דברים ולא השתעממתי לרגע. הכול היה בשיאו. חייתי מאוד בצמצום, כי הכיף הגדול הוא לרצות דברים. היום, כשאני מבוססת, אין את הדגדוג הזה להשיג משהו בקושי. הייתי הולכת ברחוב קינג ג'ורג' בלי קשר לכלום, לא ממהרת לשום מקום, לא חייבת לאף אחד. מסתובבת בטרנינג, מכסה את הפנים עם השיער כדי שלא יזהו אותי. הייתי עוד נקודה ביקום הגדול. נקודה קטנה, אבל חופשייה ומאושרת." ~ על התקופה בה הייתה יאפית/בוהמיינית (שרי מקובר בליקוב, בהפרעה, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2007)
• "עברתי הרבה בתי־ספר. הייתי עושה דברים מופרעים. מפזרת את השיער לאנשים שישבו לפניי, מורחת וזלין על תעודות, מקשקשת עם טושים על החולצות, נכנסת לקטטות. כשהייתי בלהקה, הייתי ב'פינגווין', שזה כל המופרעים. כשהקהל היה מתקרב, הייתי מביאה להם בעיטות. זה התפרצויות כאלו בלתי־נשלטות. פעם אני העפתי כיסא מהקומה הרביעית על מישהו שעשה רעש באמצע הלילה לפני יום צילומים. לא יכולתי לשלוט על זה. בסוף זה לא היה הוא. אני גם רבה תמיד עם אנשים בכירים בתעשייה. אני מורדת בהם, שזה הדבר הכי מטומטם בעולם. זה סוג של אוטוריטה, ואוטוריטות מלחיצות אותי. הוא (סטודיו ניסן נתיב) רצה הרבה פעמים להעיף אותי. הוא אמר לי שאני ממרידה את הכיתה ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי ממש מעוצבנת מזה שהוא מפיל עליי קיר. היום, בדיעבד, אני מבינה. פעם כמעט הכיתי במאי. הוא עיצבן אותי, הטריף אותי, פשוט לא נתן לי לעשות את החזרה שלי. חיממתי את עצמי ועמדתי לקפוץ מהבמה לשורה רביעית, שם הוא ישב, ואז אמרתי לעצמי, אני אמות אם אני אקפוץ כזה מרחק." ~ על אורח החיים הפרוע שניהלה בצעירותה (יואב בירנברג, בטירוף שלה, באתר ynet‏, 19 בינואר 2005)
• "הקטע החברתי. יש לי חן, ואני יודעת להשיג את הדברים שלי, אבל אתה כל הזמן חייב להיות באקשן רגשי. כל שלוש דקות משתנה לך המצב־רוח, כמו ילד. יש לי גם נטייה, לפעמים, להתנפל על אנשים, בקטנה. עכשיו אני מתקשרת לכל מיני אנשים שפגעתי בהם ומבקשת סליחה. אני גם מאבדת דברים. זיכרון זה הדבר הכי בעייתי בקטע הזה. גם חוסר פרקטיות. לוקח לי המון זמן להתארגן, שום דבר אצלי לא אוטומטי. כל בוקר, כשאני עושה קפה, אני צריכה לחשב מחדש כמה סוכרזית אני שמה. כמות המחשבות שכואבות לך בראש נורא גדולה. כל הזמן המוח לא נח, הוא על טורבו והוא מייצר. זה קצת כמו גידול סרטני בראש. זה גדל וגדל וגדל, ואתה מרגיש שאתה בקושי יכול להכיל את מה שזורם לך בתוך הראש. זה נשמע מטומטם, אבל שנים אני לא פותחת דואר ולא משלמת חשבונות. גם ככה יש לך מספיק בלגן, ואת לא יכולה להכניס לראש עוד פרטים. הייתי אצל פסיכולוגים בגלל זה. כשמנתקים לי את הטלפון או החשמל, אז אני משלמת. עכשיו עיקלו לי את האוטו, אז אין ברירה." ~ על היותה אאוטסיידרית (יואב בירנברג, בטירוף שלה, באתר ynet‏, 19 בינואר 2005)