לדלג לתוכן

דרך הייסורים של הגוף

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
עטיפת הספר

דרך הייסורים של הגוף (בפורטוגזית: A via crucis do corpo) הוא אוסף סיפורים קצרים מאת קלריס ליספקטור. הספר יצא לאור ב-1974.


  • "ניסיתי פעם להביט ממש מקרוב בפניה של אישה – כרטיסנית בקולנוע. כדי לגלות את סוד חייה. לשווא."
  • "היא הייתה גאה מאוד בגזרה שלה: שופעת וגבוהה. אבל איש מעולם לא נגע בשדיהּ."
  • "כדי לא לראות את גופה העירום לא הורידה את התחתונים או את החזייה."
  • "מעולם לא הרגישה את מה שהרגישה כעת. זה היה טוב מדי. היא חששה שזה ייגמר. כאילו נכֵה זרק לפתע את המקל שלו לאוויר."
  • "זה קרה. היא רצתה שלא ייגמר לעולם. כמה טוב זה היה, אלוהים. היא רצתה עוד, עוד ועוד."
  • "היא חשבה: קח אותי! או בעצם: 'אני מציעה לך בזאת את עצמי'. זו הייתה ממלכת ה'כאן והעכשיו'. היא שאלה אותו: 'מתי תבוא שוב?' "
  • "היא כבר לא רצתה לכתוב מכתבי מחאה: היא לא מחתה עוד. ולא הלכה לכנסייה. היא הייתה אישה ממומשת."
  • "כמה טוב היה לחיות. כמה טוב היה לאכול בשר מדמם. כמה טוב היה לשתות יין איטלקי עפיץ, מעט מריר ומכווץ את הלשון."
  • "היא שרה את ההללויה שלה. ככה: הללויה! הללויה! הללויה! אחר־כך הלכה להייד פארק ונשכבה על הדשא החם, פישקה מעט את הרגליים לתת לשמש להיכנס. להיות אישה היה דבר נהדר. את זה רק אישה יכולה לדעת."
  • "הוא לא אהב את זה. אבל אַוּרליה אהבה מאוד, אפילו שחששה שיעלה מפיהָ ריח של שום. אבל הם שתו שמפניה צרפתית לאורך כל הארוחה."
  • "אז, פתאום, נתנה לעצמה סטירה ברוטלית בצד שמאל של הפנים. כדי להתעורר. עמדה קפואה והביטה בעצמה. וכאילו לא הספיק לה, סטרה עוד שתי סטירות בפרצוף. כדי להיתקל בעצמה. וזה באמת קרה. במראָה ראתה סופסוף פרצוף אנושי, עצוב, עדין. היא הייתה אַוּרליה נָסימנטוֹ. זה עתה נולדה. נָ־סִי־מֶנ־טוֹ."